פרוזה ישראלית: “מר למפל” מאת גדעון הרן בהוצאת “פרדס”

.הספר דק, ייכנס בקלות לתיק יד או ארנק גדול. ועם זאת, את הקריאה בו לא יסיים הקורא הממוצע בתוך הזמן שבו העריך שיעשה זאת ממבט ראשון, והוא עשוי להספיק גם לחופשה ארוכה במיוחד.

מדובר בז’אנר כתיבה מורכב וגבוה. גדעון הרן מרכיב משפטים מסובכים, ממלא עמודים בפסקאות “בלוק” ארכניות ומאלץ את הקוראים העקשנים להתמודד עם הטקסט, תוך שהם משקיעים אנרגיה רבה. קוראים פחות עקשנים, ואלה רובנו, לדעתי, יוותרו.

הספר הזכיר לי, בגודש העמודים ובמורכבות המשפטים ספר אחר בשם “העשב”, של קלוד סימון הצרפתי, שיצא לאור לאחרונה בהוצאה מחודשת בעם עובד. סימון זכה, בעבר, בפרס נובל. עשו אתם את ההשוואה.

וזה מה שכתוב על גב הספר:

מר למפל, המורה המיתולוגי של מקס ומוריץ ביצירתו האלמותית של וילהלם בוש, הוא גיבורו השלישי של גדעון הרן, יוצרם של מר עכבר ואליזבטה שנחשפנו אליהם בספרו הקודם וזכו להצלחה רבה. זהו ספר שני בטרילוגיה שבורא הרן על גיבורי ילדות צדדיים, שהוא משתהה עליהם וחושף את עולמם ופנימיותם האינסופית בכוח דמיונו הפראי.

גם בנובלה זו בונה הרן נדבך חדש על פני נדבך קיים השאוב מעולם הילדות המוקדמת כבסיס להמצאה ולקלקול. דמות המורה השמרן, האדוק, הצבוע, מתגלגלת מן הגרמנית אל העברית ומפני השטח הילדותיים אל מרחביה העמוקים. למפל של הרן הוא חולם מיוסר, העסוק בחשבון נפש בלתי נגמר וברצון להגשים סופסוף תשוקות אמנותיות וארוטיות שהשנים המיתו.

יכולת הסיפור המקורית של הרן מתגלה שוב כפלנטה נפרדת, ייחודית מאין כמותה, של מחשבה, אסוציאציה ובריאה יש־מאין. ושוב מככבת בחזית וברקע המוסיקה כמנוע מופלא לכל זה, אך לא רק בזכות יצירותיהם של בריטן, שוסטקוביץ ועוד המשתרבבות פנימה, אלא, ובמיוחד, בזכות המוזיקה החדשה שיוצר הרן בכוח התחביר יוצא הדופן שלו שעולה כאן שלב.

מר למפל של גדעון הרן מעמיד נובלה נוגעת ללב על כישלון ועל הספרות עצמה, שבכוח הסיפר שלה הופכת למעשה מפואר, מרתק, שאין במקרה זה שני לו במרחב הספרותי העברי.