ויליאם שייקספיר בבגד גוף שקוף, עם קרשי בניין כתפאורה על הבמה, אברי מין מזדקרים, צוות שחקנים פרוע ונלהב, עם ניצוץ בעיניים, טקסט המשלב את התרגומים הקלאסיים ליצירה ביחד עם שפת רחוב בגובה העיניים ומעל הכל – במאי מוטרף, אגו-מנייק, שפשוט אינו יכול להישאר בשקט מאחורי הקלעים, אלא חייב להראות שהוא הכי חשוב והכי קובע לאורך כל ההצגה. את כל אלה קיבלו הצופים הנדהמים, שבאו לחזות במופע הסיום של תלמידי שנה ג’ בסטודיו ניסן נתיב ביפו.
שני מופעים בסך הכל. איזו קמצנות.
זהו ביקורי הראשון בבית ניסן נתיב שליד שוק הפשפשים. אין סיכוי למצוא חנייה. מזל ששישי בצהריים, וכבר לא עושים רפורטים, כנראה… אני מגיע עם ילדיי בני ה- 14 ויודע שלקחתי סיכון, כי מדובר בהצגה מופרעת וגסה, אבל מצד שני – כמה אפשר לאכול מידו המושטת של התיאטרון הרפרטוארי? בקיץ המעיק הזה אנחנו רוצים יותר, ומוכנים לקחת סיכון.
עוד לפני שההצגה מתחילה, באיחור קלאסי, כמובן, לוקחים אותנו תלמידי שנה א’ לחדר קטן, שם הם מעלים שני קטעים שיעזרו לנו, הקהל המעוניין, להעביר את הזמן. הקטע הראשון מצחיק ושנון, ומבוסס על דו שיח בין צעיר וצעירה, שנלקח כולו משורות של להיטי פופ עכשויים. הקטע השני, בוטה, מיני ולכאורה נועז, הוא רק לכאורה, ומשאיר טעם תפל בפה.
ולהצגה עצמה… כאן חייבים להתחיל עם מילה על הבמאי, אריאל ברונז, שכל הקרדיטים היו מגיעים לו, על הבימוי, העיבוד, הקונספט והכתיבה המקורית, אלמלא הוא כבר דאג בעצמו לקחת את כל הקרדיט במהלך ההצגה.
טוב, אז אני לא באמת מכיר אותך, אבל אם זה הקונספט – הצלחת, אריאל, לשכנע אותנו, הצופים, שאתה באמת אגו-מניאק, הבמאי עם המוח המוטרף שמאחורי הכל, הציר העיקרי או אולי השמש, שסביבה יסתובבו לעד, כמו לוויינים, כל השחקנים המוכשרים. לא מישהו שיכולנו להתעלם ממנו בהצגה הזאת, במעורבות הטוטאלית, לעיתים מעצבנת, לעיתים ממש מקוממת ולעיתים מצחיקה ושנונה, לאורך כל המחזה.
המחזה, שמתחיל עוד לפני שהוא מתחיל, הופך אותנו, הצופים, לעדים לכל מה שקורה כביכול מאחורי הקלעים של המחזה המפורסם. אנחנו, הצופים, עדים בעל כורחנו לתדרוכים של הבמאי עם השחקנים שהם, לכאורה, עובדי הבמה ובעלי המלאכה שהופכים לשחקנים הראשיים בהצגה, אולי בגלל שבתקופת מלחמת האזרחים, שהחלה בשנת 1642 והסתיימה ב 1660, היו התיאטראות באנגליה סגורים.
על כך אומר במאי ההצגה: “בחלום ליל קיץ אפשר להרגיש עדיין, למרות כל הזמן שעבר מאז שנכתב, את הכישלון המהדהד של המחזאי לעצב את הדמויות של האוהבים בצורה מורכבת ועמוקה מבחינה רגשית, כמו שהוא עשה ברומיאו ויוליה. ודאי היה לו דד ליין מאוד קצר.
גם לי היה, אבל בחרתי להתעסק רק בסיפור של בעלי המלאכה מתוך כל המחזה, כי פשוט כל שלושת הסיפורים האחרים שם הם אופרות סבון דלוחות שנוצרו בשביל בעלי המאה המנומנמים, סביב כל העניין הזה של האהבה ומוסד הנישואין שאותי באופן אישי זה לא כל כל מעניין.”
את שקורה אחר כך על הבמה, במשך כשעה וחצי, הייתי מגדיר כחגיגה פרועה, לעיתים אינפנטילית, לעיתים מורכבת ומאתגרת, של צוות השחקנים. מפתיע כמה עוד אפשר להפתיע על הבמה. להגחיך, לסנוט, לבזות, לבקר ובעיקר – להצחיק. נכון, ישנם רגעים רבים שבהם הרפליקות נורות אל מתחת לחגורה, ופוגעות במקומות שהצנעה יפה להם, ויזואלית בעיקר, אבל היי – הרי מדובר בחבר’ה צעירים, שיש להם המון כישרון שרוצה להתפרץ, והיכן הוא יכול להתפרץ, אם לא בהצגת סיום קלאסית לכאורה, כמו המחזה של שייקספיר…
אז אם תתנהגו יפה ותלחצו היכן שצריך (ומי שיודע – יודע) אולי תתרצה ההפקה ותהיה מוכנה להעלות את ההצגה עוד כמה פעמים.
לפני ואחרי תוכלו להסתובב בשוק הפשפשים המתחדש, בחצרות המסעדות שליד (נסו את “פר דרייר” שליד אולם נגה, אנחנו מאד נהנינו שם) והרי לכם בילוי שהוא כולו – חלום ליל קיץ.
חלומלילקיץ
קרדיטים: מאת: ויליאם שייקספיר, תרגום: ט. כרמי, שלום צבי דוידויץ, אפרים ברוידא, אברהם עוז, דן אלמגור, דורי פרנס
בימוי, עיבוד, קונספט, וכתיבה מקורית: אריאל ברונז, ליווי אומנותי, עיצוב תלבושות ותפאורה: עידית הרמן, כוריאוגרפיה: ארתור אסתמן. מוסיקה: מנדלסון, ליה ברגמן ויוני טל, עיצוב תאורה: אורי רובינשטיין. בביצוע תלמידי שנה ג’, מחזור נ”ב, סטודיו למשחק ניסן נתיב, ת”א. תודה מיוחדת ל: מרינה בלטוב גראס.
ואם אתם בדרום ת”א/יפו – הנה כמה מסעדות שניסינו והתרשמנו, ומלון בוטיק אחד קטן ושווה:
מלון בוטיק מולכו – מלון אינטימי בנווה צדק. מומלץ.
בילינו חופשה בת יממה במלון המסתתר בסמטה קטנה בנווה צדק, מטרים מהאטרקציות, וכשסיימנו ליהנות מכל רגע הופתענו לטובה גם מהמחיר…
**
מסעדה עם גינה ביפו: פר דרייר עם המעדנייה, הטעמים והאווירה
מקום של אוכל טוב עם בר יין גדול, מעדנייה שאסור לפספס ומנות מגוונות במחירים סבירים. בסופ”שים יש אירועי טעימות של יין ישראלי באווירה תוססת. משהו במסעדה הזאת עשה לנו ולילדינו, בביקורנו שם ביום קיץ לוהט, ממש טוב, למרות שהסתפקנו ב… בראנץ. הגינה מאווררת, אבל תתאים יותר לעונות קרירות יותר.
**
הטרקלין – מסעדת בשר ויין בנווה צדק – לרגעים שרוצים לזכור
בניין משוחזר, מרתף יינות עשיר ובעלים ידידותי, מגוון בשרים איכותי, שיטת הגשה “על חלוק נחל לוהט” ומלצרית מקסימה וידענית – כל זה הפכו את ביקורנו במקום לחגיגה. אגב, אפשר ליהנות במקום מארוחה גם במחיר שפוי
**
מסעדת ויקי-כריסטינה בנווה צדק – טאפאס ואווירה במתחם התחנה
שתי מסעדות אחיות מתחת לצל הפיקוסים העתיקים, קרוב לים: המסעדה הספרדית מציעה מנות טפאס מוצלחות במיוחד, ובבר היין השכן מבחר יינות באווירה עולצת. ניסינו את הצד הספרדי, והיה טעים.
**
חטאים מתוקים בנווה צדק – הקפה, הארוחות, המתוקים…
מאחורי הקונדיטוריה בעלת השם המפתה מסתתרת מסעדה המגישה בופה לאנץ’ מפתה לא פחות
**
מסעדה בחצר – “טייבל-טוק” (Table Talk) – אוכלים ומבלים בתל אביב
צאו בשבת (או ביום חול) אל גינת המסעדה המפתיעה מול דיזנגוף סנטר, ותיהנו לא רק מהאוכל, אלא גם מהחצר המדליקה והמחוממת בחורף ומהאווירה.
תגובה אחת
נראה לי שאת ההצגה הכי טובה בקיץ הזה הפסדתי.