הפרק הראשון, משובב הלב, של הספר המיוחד הזה, מעביר אותנו, הקוראים, אל אולם בית המשפט באחת מערי השדה של צרפת, היכן שהשופט מקבל את בקשתו של סבא נפוליאון ומאשר לו להתגרש מאשתו… ג’וזפין, והכל לעיני בנו היחיד, כלתו ובנם קוקו, הלא הוא המספר בכבודו ובעצמו.
המספר, שכותב בגוף ראשון את חוויותיו כילד, המעריץ את סבו האהוב, מעלה בפני הקורא סיפור קצת מוגזם ומוזר, אך מלא חן. אמנם, יש בסיפור חלקים מוגזמים ואפילו מופרכים, אך אלו מצליחים להיבלע ולהיעכל על ידי הקורא, בזכות הסגנון הקולח והתיאורים הצבעוניים שבספר, רוויי ההומור והאקשן, ובסופו של דבר, אף שהתבשיל מוזר, הוא ערב לחיכי וכנראה שגם לעוד כמה מאות אלפי קוראים בצרפת.
בגיל שמונים וחמש מחליט נפוליאון בונור – מתאגרף ונהג מונית לשעבר – לעזוב הכל ולפתוח דף חדש. הוא מתגרש מאשתו ז’וזפין, מתעלם מהביקורת של בנו הרכרוכי, ומגייס את נכדו לשורה של תעלולים והרפתקאות שמטרתם להציל אותו מגורלם האכזר של קשישי העולם המערבי – חיי גלות בבית אבות.
בעיני לאונר, נכדו בן העשר של נפוליאון, סבו הוא בן אלמוות. אבל במהלך אותה השנה שבה עוסק הספר הוא מגלה שיש יריב אחד שאפילו נפוליאון הגדול אינו יכול לו – הזקנה. הספר נוגע בנקודות רגישות ועוסק בהן בדרך שונה. גירושין בגיל מאוחר, למשל, היא אחת הנקודות האלה. בסיפור הזה כולם חייבים לחיות את משובותיו של הקשיש השתלטן, שאמנם הוא מתאגרף לשעבר, גבר ילדותי וקשוח, שעושה תמיד רק מה שמתחשק לו, אבל לרוב מצליח לו. מי שמשלמים את המחיר הם בעיקר בנו יחידו ואשתו ג’וזפין, שנאלצת “לצאת לגלות”, כדי להתרחק מבעלה שמאס בה, ועוברת לגור בבית ילדותה שעל הים.
נקודת הראות של הילד, שאיננו רק מעיד על הדברים, אלא נוטל בהם חלק משמעותי, שכן סבו סומך רק עליו, ואף לימד אותו אספרנטו, כך ששניהם יוכלו לדבר בלי שהאחרים יבינו, היא נקודת ראות בוגרת מדי בעיני, ולא אמינה. כקורא, אני מתקומם על משובותיו של הסבא ולא מבין מדוע הסיפור מטיף, בצורה לא ישירה, לגרום לנו לקבל את העובדה שהקשיש הנודניק הזה גורם לכולם לרקוד לפי צלילי חלילו.
היו כמה פעמים בהן עצרתי, וכמעט ויתרתי על המשך הקריאה, תוך שאני מתקומם על העלילה שיש בה בעיית אמינות קשה, בעיקר בכל הקשור להסתבכויותיו החוזרות ונשנות של סבא נפוליאון. גם לא אהבתי את הדרך שבה הוצג אביו של המספר. אולם בסופו של דבר העדפתי להתגבר, כי נשביתי בקסם הדמויות: אמו של המספר, למשל, הציירת השתקנית, מקסימה. גם ג’וזפין הסבתא מצוירת היטב ואפילו האבא, שמוצג בעלילה כחנון חסר תקווה, הוא, בסופו של דבר, גבר הגיוני העושה את מה שצריך לעשות עם אביו. שרדתי ונהניתי לסיים את הספר, כדי לספר לכם עליו.
פסקל רוטר הוא סופר צרפתי שגדל בפרבריה הדרומיים של פאריס ו”החיים החדשים של סבא נפוליאון” הוא ספרו הראשון הרואה אור בתרגום לעברית.
**
פסקל רוטר | תרגום: מיכל אסייג
מודן, הוצאת הכורסא | ספטמבר 2018 | פרוזה תרגום | 246 עמ’ מודפסים
- עוד אוסיף, כי בימים אלה יצא לאור בהוצאת עם עובד הספר ג’ים הילד, שאותו כתב טוני ארלי האמריקאי. גם ספר זה נכתב על ילד בן עשר, אולם הוא שונה לגמרי, איכותי ובהחלט שווה קריאה.
פרק ראשון מתוך הספר:
בגיל שמונים וחמש החליט סבא נפוליאון שהגיע הזמן לפתוח דף חדש, וגרר את סבתא ז’וזפין לבית הדין לענייני משפחה. מאחר שמעולם לא הייתה מסוגלת לסרב לו, היא לא התנגדה.
הם התגרשו ביום הראשון של הסתיו.
“אני רוצה לפתוח פרק חדש בחיים,” אמר לשופט שדן בעניינם.
“זו זכותך המלאה,” ענה לו השופט.
ליווינו אותם, ההורים שלי ואני, לבית המשפט. אבא שלי קיווה שנפוליאון יתחרט ברגע האחרון, אבל אני ידעתי היטב שהוא טועה: סבא אף פעם לא שינה את דעתו.
סבתא ז’וזפין בכתה ולא הצליחה להירגע. אחזתי בזרועה והושטתי לה ממחטות נייר, שבתוך שניות נספגו בדמעות.
“תודה, לֵאוֹנָר יקירי,” היא אמרה. “איזה חמור הנפוליאון הזה, באמת!”
היא קינחה את אפה ונאנחה, וחיוך עדין וסלחני התפשט על פניה.
“טוב,” היא המשיכה, “אם זה מה שהוא רוצה, החמור הזה.”
שמו של סבא התאים לו כמו כפפה ליד. על מדרגות בית המשפט, כשידיו בכיסי מכנסיו הלבנים החדשים, הוא נראה גאה ביותר ובעיניו מבט של קיסר שזה עתה כבש ממלכה. הוא סקר את הרחוב ואת העוברים והשבים במבט של חשיבות עצמית ושביעות רצון.
הערצתי אותו. אמרתי לעצמי שבחיים יש המון סודות, וסבא שלי יודע את כולם.
זה היה בתחילת הסתיו, האוויר היה נעים ולח. ז’וזפין רעדה והרימה את צווארון המעיל.
“בואו נחגוג!” הכריז נפוליאון.
אבא ואימא סירבו, בוודאי ז’וזפין, לכן המשכנו אל תחנת המטרו.
“אתה רוצה גלידת וניל?” שאל אותי נפוליאון לפני דוכן גלידה שניצב ברחוב.
הוא הושיט למוכר הצעיר שטר.
“שתי גלידות, אחת בשבילי ואחת בשביל קוֹקוֹ שלי. עם קצפת? כן. מה דעתך, קוקו, עם קצפת?”
הוא קרץ לי. הנהנתי. אימא משכה בכתפיה. אבא הסתכל היישר לפנים בעיניים ריקות.
“ברור שהוא רוצה קצפת, קוקו שלי!”
קוקו… כך הוא קרא לי מאז ומעולם. לא ידעתי למה, אבל אהבתי לדמיין שבאולמות ובזירות האִגרוף שהסתובב בהם בעבר, זכו כולם ללא יוצא מן הכלל להיקרא קוקו.
ואין שום קשר לשם לאונר. לאונר בּוֹנוֹר.1 הייתי בן עשר, העולם עדיין היה עבורי בלתי מפוענח, מסתורי, קצת עוין, ולעתים קרובות חשתי שדמותי לא הוטבעה כלל ברשתית של האנשים שפגשתי. נפוליאון, בתפקיד המנחם, אמר לי שמתאגרף לא חייב להיות שרירן, שרוב האלופים זכו לתהילה רק בזכות מיומנותם וכישרונם. אבל אני לא הייתי מתאגרף. אני הייתי הרואה ואינו נראה.
יצאתי לאוויר העולם בליל סערה: הנורות בחדר הלידה נשרפו, והבכי הראשון בקע באפלה. האושר הקטן הגיע, אם כן, אפוף בחשכה, ולא היה די בעשר השנים שחלפו מאז כדי לפוגג אותה לגמרי.
“טעים, קוקו?” שאל אותי נפוליאון.
“מעולה!” עניתי. “תודה.”
סבתא נרגעה קצת. מבטי הצטלב במבטה החיוור, והיא חייכה אליי.
“תיהנה לך,” היא לחשה.
המוכר הושיט את העודף, ונפוליאון שאל אותו: “בן כמה אתה?”
“בן עשרים ושלוש, אדוני. למה?”
“סתם רציתי לדעת. העודף בשבילך. כן, כן, אין בעיה. היום הוא יום חג!”
“נו, זה השיא,” מלמלה סבתא.
ברכבת הביתה ישבנו בין החוזרים מהעבודה ושתקנו. לסבתא חזר קצת הביטחון העצמי. היא פידרה שוב את לחייה, ואני התרפקתי עליה כאילו בקרוב מאוד יפרידו אותי ממנה. היא השעינה את המצח על הזגוגית והביטה בנוף החולף. העצבות שיוותה לה מין יופי מכובד כזה. לרגעים היא הציצה באיש שחלקה איתו את חייה. צבע עיניה היה כשל עלי השלכת המתעופפים בשמים. שאלתי את עצמי אילו מחשבות עוררו את החיוכים הקצרים שעלו מדי פעם על פניה.
אמרתי לעצמי שאין שום דבר שהיא לא מסוגלת להבין.
ובאשר לסבא שלי, היה לו שפם לבן מגלידת וניל. הוא הניח את הרגליים על הספסל מולו ושרק.
“איזה יום נפלא היה לנו!” קרא בקול.
“נפלא, זו בדיוק המילה שחיפשתי,” מלמלה סבתא.
<p class=”select”>