לא הרבה סופרים ישראלים יכולים לייצר טקסט ביוגרפי ברמה של מומחה ספרותי כמו ניסים קלדרון. זוהי החוויה הראשונה שעברה בי מרפרוף בספר. הירידה לפרטים, הניואנסים, ההיכרות עמוקה עם האנשים שסבבו את מאיר אריאל, ומעידים על אפיזודות, לעיתים הזויות – כל אלה טווים ביוגרפיה שיש בה מרקם צפוף של סיבים.
אני זוכר את מאיר אריאל שר את הגרסה שלו ל”ירושלים של זהב”. הייתי בכיתה י”א, היתה מלחמה שארכה 6 ימים והיא כונתה “מלחמת הניצחון”. היתה אופוריה, וכמו כל עם ישראל גם אני נלקחתי לטיול בגדה המערבית וברצועת עזה. הייתי במקומות כל כך נידחים שאליהם לא חזרתי, כמובן, מעולם.
בין כל אלה השתרבבה לרדיו גרסתו המחוספסת והמקורית כל כך של הצנחן המזמר. אז עשו עלי רושם עז בייחוד הזיופים שלו, שכן מאיר, לטעמן של אוזני, שר ליד המנגינה יותר מאשר שר לתוכה. אבל לא יכולתי להתכחש גם לאיכות של המילים, לעוצמתו של הצליל המבוקע שייצר גרונו. חוויה אחרת.
אפיזודה חולפת? ממש לא. האיש חתר הלאה, כתב מילים נוקבות שעשו דרכן לפס הקול של הזמר העברי, והאוזן שלי, כמו אוזניים אחרות, התרגלה לזיופים. בעצם, ממש כמו זיופיו של יוסי בנאי, גם השירה של מאיר אריאל היתה חזקה ונוקבת אולי בזכותם של מייתרי הקול שלהם, שכל כך עמלו לקלוע בול, ותמיד היו קצת ליד…
ועכשיו ביוגרפיה, והנה מה שכותב ידידי, אורי שמש, על הספר. (איטו אבירם.)
**
מאת: אורי שמש
סיימתי את קריאת הספר והרגשתי שונה מסיום של ביוגרפיות אחרות, מעורב מחד , ו “מוכוון” מאידך.
הקריאה היתה חוויה, ישבתי צמוד לאזניות וליו טיוב, וכל שיר שהוזכר שמעתי מיד. היות והמילים הן עיקר החוויה אצל מאיר אריאל, פתחתי חלון נוסף למילים ועקבתי במקביל על העיבוד של השירים, על ידי חבריו ואוהביו של מאיר: אלונה טוראל, שלום חנוך ועוד ועוד. והייתה בי בסוף חמצמצות מסוימת שעל פשרה נדבר בסוף .
נתחיל במאיר אריאל. זהו אדם מיוחד שגדל בקיבוץ משמרות, בסביבה עוטפת ומקבלת אנשים “חורגים”, מין אליפלט בשירו של אלתרמן:”אם גוזלים מידיו צעצוע, הוא נשאר מבולבל ומחייך ..”. מאיר אריאל גם אהב והתמסר לקיבוץ ונתן לו את יכולותיו. המפליא , שגם בשירות הצבאי, התקבלה “חריגותו” בהבנה, אם זה שחבריו לאוהל סידרו לו את הציוד לפני מסדר, או רס”ר שמחזיר לו כומתה ש”שכח ” במגורי הבנות במבט נוזף וחצי מחייך.
למאיר היו תכונות נדירות של מקבל את הסביבה והקיים, לא נלחם בה. ויכולת זאת הפכה אותו ל”מקובל” אצל גברים ו.. כמובן נשים. זה לא עשה את החיים שלו קלים יותר, היו בהם הרבה משברים, אבל הפתיחות הזאת , לא מעמדה שיפוטית, הפכה אותו ליוצר מיוחד, קשוב לסביבה החיצונית ובעיקר לפנימיותו.
ואולי זהו סוד ותוכן יצירותיו, לא קוצנזואלי, מחד, מגיש, אבל לא מבקש כבוד ויקר תמורת זה. ואם נכשל במשהו הוא מנסה שוב. לא בגלל שהוא בטוח שמה שהוא יוצר מחייב את כולם לסגוד לו, אלא, זה כורח פנימי שלו. מה שכתבתי עד עתה , הוא סיכום רשמים מקריאה של הספר ושמיעה של יצירותיו.
נסים קלדרון כותב באמפתיה כמעט מתמסרת. אפילו חרדה קצת. הדוגמה הבולטת היא, ההתייחסות שלו לשירו של אריאל “ירושלים של ברזל”. השיר “ממשיך ” את “ירושלים של זהב” של נעמי שמר, ומצביע על המחיר של כיבוש העיר :” ובאה אימה אחר אימה בקהל השכולות”. בשמיעה שלי עתה , זיהיתי כי מאיר אריאל מזדהה עם השייכות שלנו לירושלים.
אבל קלדרון, אינו מקבל את ההוויה של מאיר ברגע המלחמה ולאחריה. מיד הוא מוסיף את ביקורתו כי ” כיכר העיר לא היתה ריקה , והערבים ירדו לים המלח בדרך יריחו”. לא הייתה בקלדרון , אורך הרוח והקבלה , והאיפוק, כפי שהיו למאיר אריאל. מה עוד שהביקורת שלו על חלק מהנושאים בוטאה אחר כך. כשבאים לכתוב ביוגרפיה של יוצר, חייבת להתקבל תמונה סדורה של יצירותיו, וזה אין בספר זה. קטעי יצירות מוצגים לצורך תיאור שלב בחייו של מאיר אריאל.
בחרתי לשמוע אלבום שלם של יצירתו, שייצג הלך רוח ותקופה בחייו, ורק כך הבנתי לעומק את הדברים שקלדרון כותב. איני מתייחס לניסיונות לגונן על מאיר אריאל בנושא התבטאותו על להטבי”ם. אין ספק זהו ספר חשוב וראוי לקריאה. חבל כי הכותב, לא שמר על ריחוק מסוים , כדי לתת חוזק לביוגרפיה וליצירות. ממליץ לקרוא אותו עם שמיעה צמודה של יצירותיו של מאיר אריאל.
**
“ארול 1 – מאיר אריאל ביוגרפיה”
מחברים: קלדרון נסים זהבי עודד
תגובה אחת
מצטרפת לשבחים. קראתי את הספר בלי הפסקה. במקביל איווררתי את פס הזמן האישי שלי ושל כולנו ביחס לארועים שהשפיעו על מאיר וקרעו גם אותנו ולא רק מלחמות . ביוגראפיה יש בה תמיד טרגיות היא מאחה את השברים ואת הפיסות ובונה דמות שלא יכולה להשתחרר מהילדות אם לא עושים עבודה פנימית. אהבתי כל כך את ההורים הנוספים שבחר לו . והייתי עצובה על דרכי הפורקן שלו. השירים יהיו תמיד מובנים אי שם מעל לראשי מאתגרים.