איטו אבירם

איטו אבירם: 10 ספרי קריאה מומלצים לקריאה בחופשה: מרלנה, 4321, ארץ אחרת ועוד…

ספרים חדשים יותר ופחות, שהגיעו אלינו או שגילינו בעצמנו, ויעניקו לכם זמן איכות בחופשה הקרובה, או על הכורסא בסלון.

הקטן גודל גופן הגדל גודל גופן גודל גופן הדפס עמוד הזה

רגע, לפני שאתם נתקעים בבקתת האירוח הכפרית שלכם בלי ספר טוב, לפני שאתם בוהים ביאוש במי הבריכה הקפואה במלון ברודוס, ממש לפני שאתם מגלים שהדרך הכי טובה להעביר את הזמן זה… לריב, הנה ספרים חדשים שתמצאו בדוכני הספרים בדרך למטוס. ספרים שיכולים לסגור לכם את הפינה הקטנה הזאת שנקראת: “בילוי זמן איכותי בחופש”.

  מרלנה/ ג’ולי בנטין/ הוצאת עם עובד

הופתעתי מהעוצמה שבה כותבת ג’ולי בנטין האמריקאית את חוויות ההתבגרות שלה (כנראה האמיתיות) באותה שנה שבה היתה מרלנה היפה, בת ה- 17 חברתה הטובה ביותר.
הספר קופץ בין תיאור חייה של מתבגרת בת 15, שהוריה נפרדו והיא מוצאת את עצמה חיה בעיירה קטנה בצפון המושלג של מישיגן, ובין חייה שנים לאחר מכן, כמבוגרת העובדת בספרייה, והיא נשואה אך עדיין מושפעת חזק מהשנה המטלטלת ההיא.
מרלה, חברתה של הגיבורה, היא כל כך יפה, כל כך בטוחה, כל כך מוסיקאלית, כל כך מכורה לסמים וכל כך אקסצנטרית, שלכותבת אין ברירה אלא להעריץ אותה. בסגנון כתיבתה של ג’ולי בנטין יש שילוב של תובנות חיים הנוחתות בצרורות על הקורא ומאלצות אותו כמעט להנהן בראשו ולהסכים: כן, מבין אותך. כן, גם אצלי זה היה כך. בצד אלה, תיאורים ריאליסטיים של שלג וקור, בית ספר משמים ומנוכר ושכנים העסוקים בכל המרץ בייצור סמים בחורשה מאחורי הבית.
עם אבא רחוק ובלתי מושג ואימא יפה, המחפשת בעצמה אהבה, קטי החרשנית והמוכשרת, נופלת על אחד המקומות הנשכחים והקפואים באמריקה, ומחוסר ברירה, במקום לטבוע, היא נאחזת בחברתה היפה והמופרעת כמו בקנה קש.
במהלך הספר קאט ומרלנה מנסות להציל זו את זו מן הבדידות התהומית, מן הדלות והאלימות הצרות עליהן מכל עבר ונדמה שהן גזֵרת גורל. ולשנה תמימה הן מצליחות; יחד הן נערה אחת מושלמת שאי אפשר להתעסק איתה.
**
  ארץ אחרת/ ג’יימס בולדווין/ הוצאת עם עובד
בערך 150 עמ’ לפני סוף הספר, (כמעט 500 עמ’), אני חש היטב כמה הספר הזה משפיע עלי. פתאום אני מחכה לרגעים האינטימיים הבאים שיהיו לי עם גיבורי שנות ה- 60 בניו יורק, לבנים ושחורים, הומוסקסואלים וסטרייטים, המעיזים להתמודד עם הסטיגמות ולשבור את הטאבו שאסור לשחור לצאת עם לבנה, וללבן, עם אחותו של השחור. נכון, אני נמנה על הקוראים הבורחים כמו מאש מספרים העוסקים בנושאים חברתיים בוערים, אבל, הנה, נפלתי שדוד…
ראשיתו של הספר בטרגדיה. רופוס, הצעיר השחור היפהפה והמוסיקאלי, מתאבד אחרי שהוא מבין, כנראה, את עוצמתה של תקרת הזכוכית שלעולם לא תאפשר לו להרגיש שווה אל הלבנים הסובבים אותו, גם בחיים ובעיקר באהבה. התאבדות מפתיעה, במיוחד לקורא, ואני בהחלט שם פה ספוילר, בין השאר מכיוון שהגיבור הזה, במותו, מצית את העלילה והופך את קריאת הספר מרגע קפיצתו מגשר גבוה בניו-יורק, למעניין ועמוק יותר.
כוחו של הספר בתיאורי דמויות מדויקים, בתובנות מעצימות וביכולת של הסופר לעסוק בחיים יום-יומיים, הכוללים ישיבה בפאבים, שתייה ועישון, שיחות אין סופיות ושאר המרכיבים הקטנים הבונים את הפאזל שנקרא “חיים”.
לא לחינם נחשב “ארץ אחרת” לקלאסיקה מודרנית של ספרות אמריקאית ולרומן הבשל ביותר של הסופר, שהוא שחור. דרך קורותיה של קבוצת הצעירים קטנה מצייר בולדווין את הכוונות הטובות והגרועות ביותר של אמריקה הליברלית בתחילת שנות השישים. רעיונותיו בדבר שוויון זכויות מהדהדים כיום בעוצמה, לא פחות משהיו פורצי דרך בזמנם. רגישותו הנדירה לכל מה שאנושי נוגעת לליבם של הקוראים מאז ועד היום.
**
  4321/ פול אוסטר/ הוצאת עם עובד
הדבר הכי בולט בספר הוא עוביו הבלתי מתקבל על הדעת – כמעט 900 עמ’. הנייר עליו הודפס הספר קל, ומתאים לסיפור הכל כך אמריקאי הנגול בין הדפים. זהו פול אוסטר, ולמרות האכזבות האישיות שהיו לי מחלק מספריו האחרונים, בהם גלש לנושאים משפחתיים על חשבון אותה פנטזיה עלילתית שתמיד שבתה אותי כל כך בקלות, החלטתי שאני נותן סיכוי לספר, למרות שאני אוהב לקרוא בשכיבה, ויש בעיה רצינית להחזיק ביד אחת 900 עמודים כרוכים, שכל אחד מהם שואף לחיים ייחודיים משלו.
ההרגשה שלי כקורא, (עד כה קראתי כ- 200 עמ’) היא שאני מציץ אל תוך סיפור ביוגרפי, הנכתב כתרגיל בניואנסים לא משמעותיים, המתאר את קורותיה של משפחת פרגוסון בכלל, ואת ארצ’י פרגוסון בפרט. אלא שכמו תמיד, אוסטר מצליח לייצר עוד ספר שיש בו דרך ייחודית ומקורית של הצגת הסיפור. הפעם זה בא בעזרת העובדה שגיבור הספר “נולד” ארבע פעמים, באותו יום ולאותה משפחה יהודית מניו ג’רזי. ארבע הווריאציות של ארצ’י פרגוסון הן נערים “זהים אך שונים, כלומר ארבעה נערים ולהם אותם הורים, אותו גוף ואותו חומר גנטי, אבל כל אחד מהם גר בבית אחר, בעיר אחרת ולכל אחד נסיבות חיים משלו, ודמויותיהם נארגות כך או אחרת בהשפעת נסיבות החיים הללו.” הם מתבגרים בשנות ה־50 וה־60. כל אחד מהם היה במקום אחר כשנרצחו ג’ון פ’ קנדי ומרטין לות’ר קינג. שלושה מהם מאוהבים באיימי שניידרמן, אבל גם כל אחת משלוש השניידרמניות שונה מעט מהאחרות.
הספר אינו סוחף קולח ומענג כל כך, כפי שנכתב עליו, לפחות לא אותי. אבל הוא בהחלט מצליח למשוך אותי לחתור הלאה, בנהר המילים הבלתי נלאה שהסיום שלו נראה רחוק כל כך. רק שמדי מאה עד מאתיים עמודים, אעשה הפסקה ואקרא משהו אחר.
**

  טימות’י/ ורלין קלינקנבורג/ הוצאת עם עובד

קראה והתרשמה: אורית אושר*

עשו לעצמכם טובה וקראו את הספר הזה, לא משנה איזה ז’אנר אתם חובבים. זהו ספר ייחודי ומעניין. אל תצפו לאקשן ולמתח. התמסרו, התאזרו בסבלנות ותיהנו מאסקפיזם מסוג אחר.

איש הדת האנגלי וחוקר הטבע גילברט וייט כתב בספרו חקר הטבע של סלבורן (1789) על צב שחי בגנו שלוש עשרה שנה, אלא שמתברר כי הצב טימות’י היה בעצם צבה. בנובלה ייחודית זו ורלין קלינקנבורד נותן לה קול וכושר הסתכלות דומים לאלה של חוקר טבע בן אנוש. בזכות זה אנו מקבלים תיאור של הרפתקה בת שמונה ימים מחוץ לחצר בית הכפר האנגלי והשקפות והערות נבונות על הרגליהם ועל יישוביהם המוזרים של בני האדם.

טימות’י היא, אם כן, צבה שחיה באנגליה באמצע המאה ה-18, ומפיה מובאים הדברים. מה לכם ולתיאורים שמתאר צב מלפני 250 שנה בארץ זרה? לכאורה לא כלום, ולמעשה – הכול.

הצבה מהרהרת במין האנושי ומתארת את חייה ואת סביבתה מגובה הדשא, ולמרות זה נדמה שהיא ברקיע, מבחינה בכול, מגחכת, תוהה, מתרשמת. מדבריה: “בני האנוש סבורים שקהילת כדור הארץ קיימת רק לתועלתם שלהם”, ועוד אומרת כי הם לא מתייחסים לבעלי חיים ולטבע כחלק מהקהילה שהיא “בקרבה רוחנית עם הבורא”. “יותר הרגל מתבונה יש בפולחן הדתי. יותר תקווה מדעת… בני האנוש בוחרים להתנגד לתבונה – ולתבונה הטובה יותר של האינסטינקט – בכל יום”.

נוכח השריפות באמזונס ואתגרי האקלים בכלל הספר הזה בעיניי אקטואלי מתמיד בייחוד כיוון שמרבית בני האדם אינם מבינים בזה דבר וחצי דבר, אינם מתעניינים, אינם מודעים להשלכות של מעשיהם, כמו שהצבה מגלה כי הנשים חושבות שזוחלים זה דבר מיותר.

הספר הזה חשוב, לא פחות. הבעיה היא שהוא חשוב למי שאינם חובבי טבע, למי שאינם יודעי חן – אבל דווקא הם כנראה לא יתעניינו בו ולא ימצאו לנכון לקרוא אותו. יכול להיות שכסרט תהיה לו הצלחה רבה יותר בדומה לסרטי דיסני המאנישים חיות מחמד שעה שבעליהן עזבו, ונותנים הצצה לעולמן.

התרגום הוא מלאכת מחשבת, אל תתנו לגודש המונחים הבוטניים והזואולוגיים להרתיע אתכם והציצו מדי פעם בפעם במונחון בסוף הספר. אל תחמיצו את הציון ההיסטורי עם תום הקריאה.

כרגיל, בחירה טובה של הוצאת “עם עובד”.

בשורה התחתונה – תאתגרו את עצמכם ותקראו.

הוצאת “עם עובד”, 2018, 122 עמודים

*אורית היא עורכת ספרותית ומגיהה.

**

  צ’יק ואני/ וולפגנג הרנדורף/ הוצאת עם עובד.

שורה תחתונה: ספר מדליק, קצבי, שכיף לקרוא. הוא מפתיע ומטלטל, ובסופו ממש מתבקש להציע אותו לקורא צעיר, מגיל חטיבת הביניים, שמזדמן לך ראשון.

זהו סיפורו של נער צעיר, גרמני, העולה לכיתה ט’ בחטיבת הביניים. הספר כתוב בגוף ראשון, בשפה שהיא תערובת מבולבלת של ביטויים מדויקים וסלנג טרשי, וגיבור העלילה משתף אותך, כיצד הוא מבלה את החופש הגדול המופלא של חייו, וכך אתה זוכה להכיר כל פרט בחוויה ההזויה, המטלטלת והפרועה שעוברת עליו.

הספר מתחיל לאט, יחסית, והעובדה שהפרולוג מקפיץ אותנו אל שיא העלילה קצת מבלבלת. אבל לאט לאט הקצב עולה, וגיבור הספר, המספר לך את חוויותיו בדרך בלתי אמצעית, תוך קפיצות מבולבלות, ממש כפי שנער בגילו היה מדבר, מנושא אל נושא, רוכש את אמונך ואתה מוצא את עצמך נשאב אל תוך הספר.

אי אפשר שלא ליפול אל ההשוואה הבלתי נמנעת אל “התפסן בשדה השיפון” הקלאסי, מכיוון ששני הספרים כתובים בגובה העיניים, ואם יש בעיה בהשוואה, היא טמונה בעיקר בעובדה, שאני, הקורא, מתקשה להאמין שבאמת מדובר בנער בסוף כיתה ח’, מכיוון שדרך התנהגותו והתנהלותו של גיבור הספר מתאימה יותר לנער בן 16… לפחות.

מייק, גיבור הספר הוא חנון, ואין לו ביטחון עצמי. כשהוא מכיר בכיתה את צ’יק, מהגר מזרח אירופאי בן גילו, הוא סולד ממנו ומתנכר אליו בתחילה, אבל מאמץ אותו כחבר אמיתי, כשזה מגיע עם מכונית לאדה רוסית מקרטעת אותה “שאל” משכן ומזמין את מייק, שאביו העסוק נוטש אותו לבדו ואמו מבלה את הקיץ בגמילה מאלכוהול, לצאת עמו למסע הרפתקאות בכבישי גרמניה.

וכך יזכו השניים לרמוס שדה שיבולים מתחת לגלגלים כדי לאיית את שמם בענק. מן הכביש המהיר היוצא מברלין עד ערבות פולין הנסתרות ישייטו השניים בלאדה מקרטעת, ייתקלו בנוודים ובהוגים, בצלפים מזדקנים ובנערה אותה הם מכירים במזבלה, והיא מתעקשת לחבור אליהם, ובסופו של דבר ללמד את גיבור הספר שיעור ראשון באהבה. הם ילמדו לשקר, לנווט, לקלל ולרוץ, למלא דלק, לברוח ממשטרת התנועה ולהחליף בין הדוושות. תמיד טוב ללמוד דברים חדשים.

הספר היה עוד ב- 2011 לרב־המכר באירופה ותורגם לעשרות שפות ברחבי העולם. יותר משלושים הפקות תאטרון נעשו לפיו, לרבות תסכיתים, מחזות זמר ואופרה. הסרט “צ’יק” בבימויושל ]אטי אקין (“עם הראש בקיר”) יצא לאקרנים ב־2016)

מגיע גם לכם ליהנות ממנו.

**

  צערו העתיק של הירח/ נעמה דעי/ הוצאת עם עובד

למה לי עוד ספר על טרגדיה? ומה לי ולסיפור של בחורה דתייה שגדלה בהתנחלויות? חששתי שלא אתחבר. שמחתי להתבדות.

כפי שניכר כבר משם הספר, כתיבתה של דעי אינה לוקה בקלישאתיות. יש בה מקוריות והיא מתובלת בתובנות ובדימויים, והופכת את העלילה הקשה לקלה יחסית לעיכול. העלילה סובבת סביב טרגדיה מבלי לקרוע את הלב ולהיקלע למלודרמות מיותרות:

נער דתי נפגע קשות בתאונת אופנוע בשבת. לאורך הספר אנו מתוודעים למשפחתו החיה בהתנחלות, לחבריו, לקונפליקטים הקשורים או שאינם קשורים בתאונה שלו, לרגשות אשם ולתהליכים שהוא והסובבים אותו חווים בדרך לשיקום.

נפרש לפנינו עולמן החיצוני והפנימי של הדמויות, המתואר בקולות שונים ואותנטיים, צעירים ומבוגרים, נשים וגברים, המזמינים הזדהות. אינני חסידה של טכניקת הפרקים המוקדשים לדמויות, אולם היא עובדת כאן לא רע. יש הרבה דמויות, וההתמקדות בצדק היא רק בחלקן. הדמויות נחשפות ומתעגלות אט-אט. אנו מקבלים את הכלים לחשוב בעצמנו עליהן, על התנהגותן ועל בחירותיהן.

עם זאת, העלילה לעתים עמוסה מדי בפרטים לטעמי, ודמויות שהיו דומיננטיות בהתחלה, דעכו והתפוגגו בהמשך, בעיקר הדודה של הנער ובעלה.

עבורי הסופרת משקפת עולם רחוק גם באמצעות ביקורת והרהורים על אמונה אך באופן לא מעיק ולא מתחנף או מתנצל. היא מוסיפה נגיעות מעניינות מעולם הספרות והדת. השורות שהיא כותבת משרטטות דמות של סופרת אמיצה שמרשה לעצמה לא ללכת בשום תלם. הסיום יפה מאוד והולם את ההתמודדות המורכבת שעליה מסופר. קל לראות ספר כזה הופך לסרט.

שוב מוכיחה עצמה הוצאת עם עובד כבעלת בחירות טובות ומעניינות.

העריכה הלשונית טובה בדרך כלל, יש כמה שגיאות שאני רוצה להניח שנעשו במכוון כדי לשוות קול אמיתי של דמויות מדברות.

בשורה התחתונה, הספר אינו קליל, ואיכשהו גם כן. איזון טוב בין צהוב ללבן, ואם אתם רוצים להבין, תקראו בעצמכם.

2019, 282 עמודים, 84 ₪ (בחצי המחיר באתר “סימניה” בחודש יולי).

  • התרשמה: אורית אוּשר (עורכת ספרותית).

**

  זרע-רע/ מרגרט אטווד/ הוצאת מודן – מאחורי הקלעים של שייקספיר

יש לשער שרבים, שאינם מכירים את מרגרט אטווד הסופרת, ימהרו לקנות את ספרה זה בגלל הקישור שיעשו אל ספר קודם שלה “מעשה השפחה”, שקיבל עיבוד טלוויזיוני ונהפך לסדרת טלוויזיה מהוללת.

אבל כתיבתה של אטווד אינה קלה, ואינה מתאימה לכל קורא. היא אינטימית, מתוחכמת, וכאן, ברומן שנכתב בהשראת מחזהו של שייקספיר – “הסערה” על אחת כמה וכמה. הספר אינו מספק רק תיאורי חורף קנאדיים מעוררי קנאה, ולעיתים רחמים, אלא גם הצצה אל תוככי בית כלא, על אסיריו וסוהריו. המלצה שלי: קראו את הפרולוג כשתסיימו את קריאת הספר, ולא בהתחלה. זהו מסוג הפרולוגים שאינם מובנים כשהם מובאים לפני העלילה.

הסופרת הצליחה, בספרה זה, לבנות עלילת משנה, מעין “אחורי הקלעים” של הפקה שייקספירית בבית כלא, ובעזרתה, תוך היצמדות בחלקים גדולים מהספר לתוכן “הסערה”, לייצר בשביל הקורא היכרות אינטימית עם מחזה שיקספירי על כל שלביו.

וזוהי העלילה:

פליקס פיליפס הוא מנהל פסטיבל תיאטרון מצליח בעיר קטנה בקנדה. הוא עומד להעלות את “הסערה” מאת ויליאם שייקספיר – הפקה שלא נראתה כמותה מעולם, הצגה שתגרום לכל רואיה להחסיר נשימה, ואולי תפוגג במעט את ייסורי האבל של פליקס.

אבל שותפיו של פליקס בוגדים בו בזדוניות ובערמומיות ומסלקים אותו מהזירה. פליקס פורש מהתיאטרון ומהעולם ומבלה את ימיו בבקתה נידחת במחשבות על נקמה. וזו נקרית על דרכו כשבבית הכלא הסמוך מחפשים מורה לספרות ותיאטרון. פליקס ותלמידיו האסירים יעלו את “הסערה”. האם יצליחו בכוח הקסם של התיאטרון (וקצת עזרה טכנולוגית) לנקום בבוגדים? האם ההפקה החדשה תרפא את פצעי העבר המר והכאוב ותאפשר סוף-סוף לפליקס להשתחרר מהכלא הפנימי שהוא שרוי בו.

ובכל זאת, יש בקריאת הספר משום פתיחת צוהר להיכרות טובה יותר עם המחזאי הבריטי המהולל, עם אחורי הקלעים של התיאטרון ועוד…

**

  לֶס/ אנדרו שון גריר / ידיעות ספריםפן  ניקמתו של הסופר ההומו הנבגד בנסיבות חייו

רק סופר אמריקאי יכול לכתוב על סופר כבן 50 שהצלחתו הספרותית אינה גדולה, אשר מקבל הודעה מבן זוגו הצעיר שזה הולך להינשא לגבר אחר, ולאור המפולת האישית והכלכלית המכסה אותו הוא מחליט… לצאת לטיול מסביב העולם, תוך בריחה מהצרות שלו כמה שיותר רחוק.

בארץ הוא היה חותם על דמי אבטלה וחוזר לגור עם ההורים, אבל בספרו של אנדרו שון גריר, ארתור לס, הגיבור, מנצל את התבוסות שהוא סופג כדי לעלות על מטוס ולהתחיל מסע אל אירועים ספרותיים איזוטריים, מפגשים עם קוראים, פסטיבלי ספרות זניחים ופציחה בז’אנר של ספרות קולינארית ביפן. ואני שואל – מאיפה הכסף לכל זה?! איפה הם חיים שם, באמריקה?!

ובכל זאת, הספר שנון, קריא ומורכב דיו, כדי שקריאתו תסב לך, הקורא המתוחכם, הרואה בספר זירת התגוששות אינטלקטואלית אישית מול המילים הנכתבות, הרבה נחת. הוסיפו לכך שהספר הזה זכה בכל הפרסים הבאים: פרס פוליצר / ספר נבחר של “הניו יורק טיימס” / ספר נבחר של “הוושינגטון פוסט” / ספר נבחר של “סן פרנסיסקו כרוניקל” ותסכימו אתי שאם הנחתם אותו מידכם לפני שסיימתם לקרוא אותו – יש בכך משום הודאה בתבוסה.

הקריאה בספר איננה פותחת רק צוהר אל עולמם של סופרים מקצועיים באשר הם, אלא גם אל חייהם של הומוסקסואלים במדינות מתקדמות כמו ארה”ב, היכן שלהיות “גיי” זה כנראה כמו להיות ג’ינג’י, קיבוצניק או אשכנזי. גיבור הספר עסוק בעיקר בהשוואת הישגיו אל אלו של סופרים מפורסמים ממנו, בד בבד עם ניסיון לתקן את שברון הלב שגורם לו אהובו הצעיר והבוגדני, תוך כדי קיום סטוצים עם אהובים אחרים, המזדמנים לו בסיורו העולמי, מסע שבמהלכו כמעט יתאהב בפריז, כמעט ימצא את מותו בברלין, יחמוק בקושי מסופת אבק במדבר סהרה, ירשום את עצמו בטעות לאתר התבודדות נוצרי בדרום הודו וייתקל, באי בודד באוקיינוס ההודי , באדם האחרון עלי אדמות שהוא רוצה לפגוש.

במהלך המסע ימלאו לו חמישים, ולכל אורכו ילוו אותו אהבתו הראשונה וזו האחרונה; כי למרות כל התאונות, הטעויות, ההנחות השגויות וההשמטות, לֶס הוא מעל לכול סיפור אהבה, הרהור מתוק־מריר על הזמן, על הזדמנויות אבודות ועל נפתולי הלב האנושי, שנכתב בידי סופר ש”הניו יורק טיימס” שיבח כ”מלהיב, מלודי, נוגע ללב ושנון”.

**

שומר הדברים האבודים/ רות הוגאן/ הוצאת עם עובד: כשסינדרלה כתבה ספר…

כמו רחוב אנגלי טיפוסי, עם בתים טיפה מצועצעים, עם חנויות לממכר עתיקות או סתם דברים ישנים, כמו המבטא האנגלי, עם השפתיים הקפוצות והנימוס השומר תמיד על ציניות חבויה, כמו ההומור הבריטי, שנון ודק, אך לעיתים חסר טאקט, כך גם הספר הזה, למי שאוהבים את כל מה שציינתי עד כה.

הסיבה שאנו קוראים ספר אינה נעוצה, כפי שאנו נוטים לחשוב בטעות, בעלילה המעניינת שלו. אנו מתחברים לספר בעשרות נימים דקים ורגישים כמו קורי עכביש, המורכבים מתיאורים ודימויים, דמויות ייחודיות המתוארות ביד אמן, דיאלוגים אמינים ועוד. אחר כך רק תבוא העלילה.

רות הוגאן, הסופרת, היא למרבה הכיף, בריטית שתמיד רצתה לכתוב ספרים, אבל לא הצליח לה, עד שבסופו של דבר הצליח לה, לא לפני שנאלצה להתגרש, להילחם בסרטן ובהוצאות ספרים שלא האמינו בה. הוסיפו לדמותה המיוחדת של הסופרת אל העלילה על אנתוני פרדיו שהקדיש את חייו לאיסוף חפצים אבודים, אחרי ששנים רבות קודם לכן איבד את ארוסתו ברציף הרכבת. כשנעלם התליון שהיא נתנה לו במתנה, הוא החליט לאסוף אבידות נשכחות – פריטים יקרים ועלומים – ולשמור אותם לבעליהם. לכל חפץ שמצא כתב סיפור עדין ומיוחד, רגיש וחולף, על התבגרות ותשוקה, אומץ ויופי.

לאורה הביישנית (המזכירה לא מעט את הסופרת) לא הייתה אמיצה כלל כשפגשה את אנתוני לראשונה. כישלון נישואיה הותיר אותה אבודה כאחד החפצים ששמר בחדריו. הוא הזמין אותה לאחוזה שלו, מינה אותה למנהלת משק הבית ועזר לה לשוב לאיתנה. עתה, בערוב ימיו, הוא מבקש ממנה בקשה בלתי אפשרית: להשיב את כל החפצים לבעליהם. האם תעמוד במשימה?

איש לא צפה את גל האהדה שנשא את שומר הדברים האבודים לראש רבי־המכר בבריטניה. ספרה הראשון של רות הוגאן זכה עם פרסומו בתמיכתן הנלהבת של עשרות אלפי קוראות ברשת ונמכר ביותר מחצי מיליון עותקים. כתיבתה של הוגאן שופעת משחקי מילים וקריצות לדמויות ולסיפורים בספרות ובקולנוע. אהבתה לשפה ניכרת בכל משפט ברומן השנון, החם והמרגש הזה.

**

הדיירים של מונבלום

  הדיירים של מונבלום/ א.ל.וולאנט/ ידיעות ספרים: רגיש, אמין ומרוחק

אם גם אתם, כמוני, אוהבים ספרים מינוריים, בלי דרמה סוחפת ועוצרת נשימה, אבל עם דמויות אמינות המתוארות במכחול דק ורגיש – תאהבו גם אתם, כמוני, את הספר הזה.

מה שקורה לדיירי הבתים, שהדמות הראשית – נורמן מונבלום אחראית על גביית הכספים השבועית מהם, קורה גם אצלנו בדירות המושכרות בתל אביב, ירושלים או חיפה. אנשים בודדים, בני זוג אוהבים, פה ושם גם ילדים, ואת שכר הדירה צריך לשלם. כאן זה קורה מדי חודש, שם, בניו יורק, מגיע מונדבלום פעם בשבוע אל דייריו כדי לגבות את הכסף.

מונדבלום, דמות מרופטת וקצת תמויית בעצמה, הוא זקן בן 33, הזוי ולא ממש אחראי, שבזבז את כספי הירושה שלו כשרכש השכלה בתחומים שאינם יכולים לפרנס אותו. עכשיו הוא צריך לעבוד בשביל אחיו, המעשי והנדלניסט, ולגבות את הכסף מדיירי ארבעת בנייני הדירות המתפוררים בשבילו.

כמו גיבור הספר, כך גם הסופר – אדוארד לואיס וולאנט (1962-1926) שכפי שאתם רואים לא הספיק לחיות הרבה, ונפטר משבץ, בגיל 36 בלבד. הוא הספיק לכתוב ארבעה רומנים, וזכה להכרה כאחד הסופרים המבריקים בקבוצת הסופרים היהודיים האמריקאיים הגדולים בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, שנמנו עימה סול בלו, ברנרד מלמוד, נורמן מיילר ופיליפ רות.

הטרגדיה היא ש”הדיירים של מונבלום”, הקומי והאופטימי מבין ספריו, ראה אור לראשונה בשנת 1963, לאחר מותו, וזכה כמה עשורים לאחר מכן לפרסום רב כספר מופת.

אני אוהב את סגנונו של וולאנט, רב התובנות והתיאורים, שמרבה להניח אצבעו על דקויות היוצרות טיפוסים ומצבים שונים. יש משהו פילוסופי בספר, איזו השקפת חיים של טיפוס אקצנטרי העומד בצד, בשולי החיים, ומתבונן עליהם בפה פעור, בלי להיות ממש מעורב במה שקורה.

אלא שכאן, בסופו של דבר, לאחר שדיירי הבתים שזוכים באמונו פותחים בפני מונבלום את סגור לבם ומכניסים אותו אל חייהם, הוא צועד צעד אחד פנימה, אל תוך המעורבות הבלתי נמנעת, באמונה שאולי יצליח לשנות סדרי עולם ולעזור לתקן את העולם.

** 

  דברי מתיקה/ איאן מקיואן/ עם עובד – במערבולת הריגול והאהבה בבריטניה

איכותו של איאן מקיואן נמדדת אצלי, בין השאר, בידיעה שהספר “מתחמם ומשתבח” לו לאיטו. תחילתו איטית, מעט מנומנמת, לא מעט פרטים טכניים שעל הקורא לצבור בזכרונו, או לדפדף במוטרדות מאוחר יותר, כדי להבין את המתרחש. המשכו – כמו רכבת הצוברת מומנטום – בסיפור מתוחכם המצמיד אותך, הקורא, אל מושבך, חגור בחגורה וירטואלית של חוסר חשק להניח את הספר מהיד.

במקרה דנן, סופו של הספר מפתיע במיוחד והטריק הספרותי שבו נעזר הסופר כדי לייצר אותו – משובח ונדיר. לא נגלה אותו, כמובן.

קראתי ביקורת קצרה ב”סימניה”, של קוראת מאוכזבת שטענה כי ספרו זה של מקיואן מרובי פרטים טכניים מיותרים. לא לקוראים כמוני, הנהנים להעצים את חווית הקריאה באיסוף מדוקדק של כל פרט ופרט מעושר גלריית הנתונים הנזרעים בשטף מכף ידו המושטת של הסופר, כמו היה איכר הזורע מילים בשדותיהם של קוראיו.

עלילת הספר מסופרת מפיה של הגיבורה – סרינה נאת המראה והצעירה, שחונכה בביתו של אביה הכומר, שאותו היא אוהבת ומעריכה. היא בהחלט בלונדינית מלומדת, חריפת שכל וקצת תמימה, יש שילוב כזה, בת טובים שאוהבת לקרוא אבל מצטיינת דווקא במתמטיקה.

העלילה מתרחשת בחצי השני של המאה הקודמת, בעולם של מכונות כתיבה וטלפונים ציבוריים. עידן של המלחמה הקרה. את הקריירה שלה בשירות החשאי הבריטי, כסוכנת בתוך עמה, סרינה חברה לאהובה המזדקן, פרופסור שהוא, כך מסתבר בדיעבד, גם סוכן ב”אמ.איי. 5″, שמתנת הפרידה המאוחרת שלו לאהובתו הצעירה היא גיוסה לשירות המודיעין של הממשלה.

עיקר הספר עוסק בסופר צעיר יותר, שכתיבתו מסקרנת וממלאה את ליבה של סרינה, שעליה מוטל לגייס את כתיבתו נגד הקומוניזם, בדרך מתוחכמת ותמורת פנסייה חודשית, מבלי שהוא יידע שהוא גויס. זה קורה, ביחד עם הבלתי נמנע – השניים מתאהבים, ופה תופסת “הרכבת” מהירות גדולה, ועמה היא סוחפת את הקורא הנאמן, עד לסוף המסעיר.

**

  ומי גר במגדל/איתן דרור פריאר/עם עובד.

קריאת ארבעת הסיפורים בספר זה גרמה לי הנאה מרובה. סגנונו של איתן דרור פריאר מיוחד במינו, ודומה, במידת מה, לצילום וידאו. הסופר משתמש במספר טכניקות כדי לצייר את הסיטואציות שבתוכן הוא בחר לשבץ את עלילות הסיפורים. רוב הסיפורים נכתבים בשני זמנים, הווה ועבר, כשזמן ההווה מנוצל נכון כדי לתאר את הדברים שקורים עכשיו, לנגד עינינו, עם הרבה דיאלוגים ותיאורים מפורטים השופכים אור רב על הדמויות המבצעות אותם.

יש שפע הומור דק, לעיתים סטירי, ויש הווי אותנטי בדברים הנכתבים. הסופר משלב תובנות רבות בעלילה, וכך מתקבלת נובלה עשירת רבדים, ומורכבת מספיק כדי להעניק לקורא חוויה אמיתית, כאילו נטל חלק בעלילה.

הנובלה: “ומי גר במגדל”, למשל נפתחת בתובנה: ,אף אחד לא הזהיר מפני הגעגוע,” – והמגדל, כפי שהוא מכונה בפי ילדי השיכון, מכיל עולם ומלואו: התאהבויות ובגידות בין המבוגרים, דגי אקווריום שילדים מחליטים לשחרר מכלאם, צעירים שנושאים את עיניהם אל הסלע האדום. הגעגוע, ממרחק השנים, מנסה להיאחז בכולם.
על ספרו הראשון האצבעות על הגבעה,  זכה הסופר בפרס ספיר, והשופטים כתבו: “ספר בשל ומקורי אשר מהדהד זמן רב לאחר קריאתו,” כאן שכלל עוד את קולו המיוחד, שדווקא חרישיותו מהדהדת. מומלץ.

**

  נער האופניים/אלי עמיר/עם עובד – החלום המזרחי על חיים אחרים

ניגשתי אל הספר בחשש קל. יותר מ- 600 עמודים של סיפור חיים? מה לי ולזה?! אולם זכרתי לטובה ספרים קודמים של הסופר, שאותם קראתי ואהבתי. תרנגול כפרות ומפריח היונים היוו, ביחד עם ספרים נוספים שלו ציוני דרך והיו רבי מכר, בסגנונם המיוחד ובשפתם העשירה, ולכן הסכמתי “לקפוץ ראש” גם אל תוך הספר הזה, שעליו נאמר כי בספר הזה אלי עמיר מוצא צורך לעשות סוג של סיכום חיים ולכתוב פרוזה שהיא, במידה רבה, גם הביוגרפיה המשפחתית שלו.

הספר הוא ארכני אך מרתק. ארכני, כי רבים בו התיאורים המפורטים. הספר עוסק בעשורים הראשונים של המדינה, כפי שרואה אותו נער צעיר. עיניו של הנער הן ההזדמנות של אלי עמיר לתאר את פניה השונים של המדינה: הפן החברתי, הפוליטי, הכלכלי, התרבותי, העדתי ועוד…

יש בספר חותמת בולטת של הבעיה העדתית, מכיוון שסיפורו של נער האופניים לוקח אותנו אל עולמם של העולים החדשים מהגלויות השונות, ובמיוחד בני משפחתו, שעלו מעיראק. זה מתחיל עם פגישתו של הגיבור הצעיר עם עולמם השונה, האשכנזי, של הקיבוצניקים שאל קיבוצם הוא נשלח, להם גיבור הספר עול הימים רוצה כל כך להידמות.

הגיבור, נורי בן השש עשרה, בן למשפחת עולים מבגדד, נאלץ לוותר על החלום הקיבוצי בלחץ הוריו, ומגיע לבדו לירושלים המצולקת ממלחמת השחרור. הוא מפרנס את עצמו מחלוקת עיתונים ומשליחויות על אופניים במשרד ראש הממשלה, ובלי כל היסוס מעז לחלום לעצמו חיים אחרים. יש בספר רגעי הווי רבים המתוארים בצבעוניות רבה. יש בו אהבה בין צברית עשירה לעולה חדש תפרן, יש בו ביטוי לרצון העז של העולה החדש להשיל מעליו כל סממן גלותי ועם כל המעטפות הללו, החברתיות, הכלכליות, העדתיות והתרבותיות שהן רבות המשקל, יש גם עלילה שאותה הסופר מצליח להניע קדימה, למרות שלעיתים המשקל הפולקלוריסטי גובה את המחיר מקצבה של העלילה.

ספר ארוך, ואם בחלקו הראשון קצב התפתחות העלילה וריבוי הפרטים קצת מעכבים את קצב הקריאה, הרי משהגיבור פוגש את חברתו, מיכל האשכנזיה המיוחסת, ומימד נוסף, רומנטי, שנעשה אפילו דרמטי מאוחר יותר, נוסף לספר, דומה שהספר ממריא לגבהים חדשים.

הספר מנוצל עד תום כדי “לעשות את החשבון” עם היחס של השלטון וארגוניו אל העליה המזרחית. אלי עמיר יורה בכל התותחים הספרותיים. הוא מנצל כל תיאור, כל דיאלוג וכל דמות כדי להעצים את הבעיה ולהניח אותה על השולחן. ואולם, ההצלחה היא חלקית. כל כך הרבה מרירות נשפכת במהלך הספר, עד שחד-הצדדיות מתבלטת ומפריעה. הרי היו אינסוף סיפורי הצלחה, ביניהם של הסופר עצמו, של בני עדות המזרח שהיטיבו להשתלב בכל תחומי החיים במדינה. לעיתים נדמה שהספר מלבה גחלים לוחשות, שאולי עדיף היה כבר להניח להן לכבות מעצמן.

יש אומרים שזהו ספרו האישי והמרגש ביותר של אלי עמיר, שמעולם לא נחשף כל כך. הרווח כולו שלכם.

**

“ג’ים הילד”/ טוני ארלי/ הוצאת עם עובד – אמריקה התמה, הכפרית, הקשוחה והמופלאה

נתחיל בפתיח המכושף של הספר: “בלילה אירע כעין נס: הגיל של ג’ים הצמיח סִפרה נוספת. הוא שכב לישון בן תשע, אבל כשהתעורר היה בן עשר. למִספר שהתווסף היה משקל, כמו לשריר, וג’ים נופף בו כמו בפרס.”  

הפסקה היפהפייה הזאת, שיש לקרוא אותה שוב ושוב כדי למצות את כל החכמה והאמת המשתקפות מתוכה, איכשהו מצליחה לסכם את רוחו של הספר המיוחד הזה. ספר שבו ניתנת לקורא הזדמנות להשקיף מלמעלה על שנה בחייו של ילד כפרי שגדל בשנות השפל הכלכלי בארה”ב במשפחה אוהבת ותומכת, אף שמעבר להר יש חשרת עבים שחורים שמעיבה כמו צל על החוויות שחווה גיבור הספר.

טוני ארלי, סופר אמריקאי שזהו ספרו הראשון, מצליח להעביר אליך הקורא, מתוך ספר דק (200+ עמודים) הנגמע במהירות ובשקיקה, את זווית הראיה המיוחדת במינה שבה תופס ילד בן עשר, שתקן, רגיש ועדין, את העולם שסובב אותו.

משפחתו של ג’ים גלאס, שהתייתם מאביו עוד בטרם נולד, והוא בבת עינה של אימו האלמנה, כוללת את שלושת דודיו, הרווקים השובבים, המשמשים לו מודל לחיקוי. הימים ימי השפל הכלכלי הגדול, העולם עדיין אינו כפר גלובלי, ואליסוויל, העיירה הקטנטונת בצפון קרוליינה שג’ים גר בה, היא עבורו היקום כולו.

אי אפשר שלא ללכת שבי אחרי התיאורים הרגישים, מלאי הדמיון והחן, שזורי הדימויים והמדויקים, שבהם עוטר טוני ארלי, הסופר, את העלילה. הדיאלוגים הרזים, שפת הדיבור של עובדי האדמה בצפון קרוליינה חסכונית היא, מדויקים להפליא. הסיטואציות קטנות, רגעים-רגעים חולף יום, ועוד יום, והאמפטיה שלך, הקורא, אל ג’ים הילד, גוברת והולכת ועמה הדאגה וההזדהות.

סצנת יום ההולדת של ג’ים, שמתחילה בבוקר שגרתי שבו הוא מתלווה אל דודניו לעבודה בדילול שדה תירס צעיר, היא סוכרייה אמיתית. זו הפעם הראשונה שג’ים יוצא לעבוד בשדות האינסופיים המקיפים את ביתו. המעדר כבד, העבודה קשה. האם שכחו כולם את יום הולדתו שחל היום? אחד ממכריו המבוגרים של ג’ים, שאותו הוא פוגש ברחוב, נותן לו במתנה כדור בייסבול ונפשו של הילד עולצת.

הערב יורד, וג’ים בטוח ששכחו אותו, כשהמסיבה מתחילה. דודיו, אמו, מעניקים לו רגעים של אושר ביחד עם מתנה אמיתית, וג’ים, בהתרגשותו, גומל להם בפרץ של בכי בלתי נשלט…

וכך, ביחד עם גיבור הספר, גם אתה, הקורא, לומד להכיר את התמורות החלות באותן שנות ה- 30 של המאה ה־20, על ספו של העידן המודרני. הרכבת המהירה עוברת לראשונה בכפר הקטן, הממשלה מחברת חשמל לבתי החוואים וג’ים מרגיש שעם החשמל בא עידן אחר, שלא בטוח שהוא אוהב אותו.

הספר יוצא אצלנו לאור סמוך ליציאתו לאור של הספר “החיים החדשים של סבא נפוליאון“, שגם הוא מסופר מזווית ראייתו של ילד בן עשר החי בצרפת. הרבה יותר הזדהיתי והתחברתי את הדרך שבה טוני ארלי מתאר את זווית הראיה של ג’ים בן העשר, מאשר את הדרך שפסקל רוטר, הצרפתי, תיאר זאת בספרו.

ג’ים הילד”, טוני ארלי, מאנגלית: אמיר צוקרמן, עם עובד, ספריה לעם, 215 עמ

**

 

  אתן לך את השמש/ ג’נדי נלסון/ כינרת הוצאה לאור.

מזמן לא נשאבתי לתוך ספר כפי שנשאבתי למונולוג של נואה הנער האמריקאי בן ה- 13, המתאר כיצד שני סוציופתים בריונים תופסים אותו על חוף הים ומנסים להשליך אותו מהצוק אל המשברים הגועשים והמתערבלים הרחק מתחתיהם.

ג’נדי נלסון, הסופרת, מצליחה, למרות התרגום, לעורר בך, הקורא, תחושה שזה ילד מתבגר הדובר אליך, עם כל הסלנג וכל המניירות וכל הטקס בישבן… אבל אחרי שהם כמעט מצליחים לעשות את זה הם פתאום מוותרים, אולי בגלל אחותו התאומה ג’וד, שהיא כל כך יפה ומושכת…

זהו סיפורם של זוג תאומים שלא נפרדו בילדותם למרות שהם הפכים. היא נועזת, חברותית ומוחצנת. הוא מופנם, חי בעולם משלו שבו משחקי מחשב וספרי פנטזיה משחקים תפקיד ראשי, אבל כמו תאומים, האהבה והקשר ביניהם חזק ומיוחד. עד לרגע שבו מתחולל שבר גדול שמרחיק אותם זה מזה עוד ועוד. הסוד הגדול של הספר, שכתוב בגוף ראשון מנקודת מבטו השונה של כל אחד מהתאומים הוא, שעד שהם ישמעו את חציו   של הסיפור, שגרם למשבר בחייהם וילמדו לחבר אותו לכלל סיפור שלם הם לא יבינו מה באמת קרה.

זהו ספר על בנים, על בנות ועל התבגרות באמריקה, מיניות, יצירתיות, אומץ ואהבה. ספר שהיה לרב מכר, תורגם ל- 32 שפות וזכה בפרסים חשובים.

**

 

  כל מה שקרה שם באמת/ ברין גרינווד/ הוצאת עם עובד

“הקיץ גנב בשבילי זמן, הוא לקח דקה מפברואר, שלוש דקות משיעור ספרות במארס, עשר דקות שלמות מאחר צהריים משעמם של יום חמישי באפריל. הקיץ גנב זמן כדי לתת לי עוד שעה עם קלן מתחת לכוכבים”.

ברין גרינווד, הסופרת, בוחרת לדבר, כמיטב הטרנד הספרותי הנוכחי, בגוף ראשון מתוך גרונם של גיבוריה שהעיקריים שביניהם: הדמות הראשית, ילדה שתקנית בשם וייבי, איימי בת דודתה, קלן, אופנוען שאיכשהו גורלו נקשר בגורלה של וייבי ועוד… כך אנו מקבלים, בגוף ראשון, זוויות רבות של אותו הסיפור, שפרקיו נקובים גם בתאריך המדויק שבו הם מסופרים, ומכסים פרק זמן שבין 1975 ו- 1990. קריאת הספר מעוררת אצל קוראים רבים תחושה של אי נוחות, שכן הסופרת מדברת על קשר גופני והתאהבות של גבר מבוגר בילדה (אמנם בוגרת ומיוחדת במינה) בת שמונה. פן נוסף הוא הקשר האוטוביוגרפי הקיים בין העלילה לבין חייה של הסופרת, פן שאינו מוכחש כלל.

עם זאת, כל מי שמוכן לקבל את העובדה שסטייה מהנורמה יוצרת, בעצם, את המיוחד, השונה והיחיד במינו, ימצא בהחלט עניין וסקרנות בסיפור, המוכיח כי ככל שחוקים וממשלות ינסו להטיל משמעת – בין אם חוקית או מוסרית – על בני האדם, ימצאו אלה תמיד דרכים אחרות כדי לעקוף את מה שהנורמה כופה, ולהגיע אל הפרי האסור, שאין טעים ממנו.

 

 

זה מתחיל בוייבי בת השמונה שלא בוטחת באיש, אפילו לא בהוריה, שכן אביה סוחר סמים ואימה נרקומנית. קשר טוב יותר יהיה לה עם סבתה ועם דודתה, אחות אמה ובתה איימי. כבר בגיל זה היא נאלצת לגדל לבדה את אחיה התינוק. בלילות היא יוצאת לשדה ומוצאת שלווה בשמי הלילה, בקבוצות הכוכבים ובשמותיהם. כשקלן, צעיר אבוד בן עשרים ואחת, רואה אותה בשדה, הוא מאבד שליטה על אופנועו, מתרסק ונפצע קשות. הילדה המלאכית למראה שגרמה לו להסיט את מבטו משגיחה שלא יאבד את ההכרה ויגיע לבית החולים.

בין השניים נוצר קשר עמוק ממילים: היא הצילה את חייו, והוא מחליט להציל את חייה. הקשר ביניהם נעשה הדבר היפה היחיד בעולם מלא ניצול ואלימות.

כל מה שקרה שם באמת מאת ברין גרינווד יצא לאור בקיץ 2016 ועורר עניין עצום ומחלוקת סוערת. הרומן היה ברשימות רבי־המכר של ניו יורק טיימס ושל יו־אס־איי טודיי, זכה לביקורות נלהבות והיה אחד הספרים האהובים על גולשי האתר “גודרידס” לשנת 2017.

**

 

 

  הדרך לוורנאסי/ אמנון יובל/ הוצאת אחוזת בית

נהניתי לקרוא בשפתו המאופקת, המינורית והעשירה של אמנון יובל את סיפור נסיעתו של אב שכול בשם יואל בעקבות בנו, האופנוען הצעיר, שנהרג בעת שטייל בהודו.

נהניתי להצטרף לסיפור המסע, שהעביר אותי דרך הטרמינל, בואך הכרך ההודי הבלתי אפשרי והלאה, אל מסלולי התרמילאים הישראלים בצפון הודו, היכן שהצמחייה, ההרים והאוויר הצלול מפשירים במעט את תחושת העוני והפערים החברתיים הבלתי אפשריים, שהם נחלת רוב העם ההודי.

עלילת הספר עוסקת, כאמור, בחייו של יואל, פקיד ירושלמי בשנות החמישים לחייו, המשתבשים באופן טרגי כשהוא מתבשר כי, שנה לאחר מות אשתו הוא נותר לבדו, ללא משפחה מכיוון שגם בנו היחיד נהרג בתאונה.

במהלך ה”שבעה” הוא נאחז במחשבה שעליו לנסוע בעצמו להודו כדי להתקרב לבנו ולהיפרד ממנו כיאות. יואל לוקח איתו להודו את מחברתו של רועי שבה תיעד את קורותיו במהלך טיולו. הוא עוקב אחר המסלול שעשה רועי וקורא את רשימותיו בהתאם לסדר ולמקום שבהם חוברו. בתוך כך נכתב גם יומן אבלו ומסעו של יואל.

לדאבוני, החיבור בין יומן המסע שכתב הבן ובין תיאור מסעו של האב, בעקבות יומנו של בנו, הוא, לעיתים, חיבור מטריד ומלאכותי ולי הוא לרוב הפריע. הבן אינו מתאר את מה שהוא רואה וחווה, אלא בעיקר מחשבות ותובנות פילוסופיות שאותן הוא קולט במהלך הטיול. וכך, אל תוך הסיפור הנוגע ללב, הפשוט לכאורה אבל המורכב ועמוק, מוזרקות תובנות שכמו נתלות כפלקטים וכתמרורים בצידי הדרך שאותה עובר האב בעקבות בנו, בדרכיה הצדדיות של הודו.

אמנם, המטרה היא להביא את ההתוודעות של יואל לבנו, שמתרחשת דרך הטיול ודרך הרשימות של רועי והמחשבות עליו ועל עצמו. כך גם להעביר בהדרגה סיפור אינטימי על אבהות, גבריות ואהבה בתוך תא משפחתי קטן אחד. אלא שלמרות הרגישות והמופנמות של האב, שאין ברשותו תובנות ונחמות מן המוכן והוא מבקש לברר לעצמו מה יהיו חייו מכאן ואילך, אני מצאתי את עצמי קופץ ומעביר בחוסר סבלנות את פרקי היומן של הבן, כדי להגיע כבר אל סיפורו של האב…

**

 

  לא אימא שלי/ תומס ה’ אוגדן/ הוצאת עם עובד

פגישתי הראשונה עם תומס ה’ אוגדן היתה בספרו “הפרטים שהושמטו” והטעם הטוב שהספר הקשה הזה הותיר בפי יצר חיבור מיידי גם עם ספרו השני והנוכחי.

תומס, או עדיף לומר דוקטור תומס אוגדן, הוא פסיכואנליטיקאי מפורסם, שכתב ספרים מקצועיים וזכה לפרסום עולמי. ספרי קריאה הם תחביב חדש יחסית אצלו. במוחו הקודח מייצר אוגדן עלילות המתרחשות באמריקה הכפרית, הרחוקה, בקרבן של משפחות אמריקאיות טיפוסיות, ואז הוא נוטע בהן זרע של פורענות שיצמח מתוך העלילה וילווה את כל הספר.

במקרה הנוכחי: נערה בת שלוש עשרה נופלת במורד המדרגות שבביתה – בני משפחתה עומדים וצופים בה בחוסר אונים, איש אינו יכול למנוע את נפילתה, איש אינו יכול לעצור את כוח המשיכה המגלגל את גופה השברירי מטה אל הידוע מראש. נפילתה עתידה לרסק גם את מראית העין של המשפחה הבורגנית השלווה ולחשוף אט־אט, ביד אמן חומלת, את עברם ואת עתידם של כל החוזים במעמד.

עיקר הספר, עם זאת, עוסק באהבה אסורה בין אח ואחות. אהבה שמנוגדת במדינות רבות גם לחוק, ולא רק לכללי המוסר. אהבה שנאסרה בכל הדתות המונוטאיסטיות, ועדיין קיימת, ולא רק במוחם ההוזה של סופרים. ואם כבר סופרים – פול אוסטר מתעסק בנושא זה ממש, באחד מספריו שם הוא מיטיב להביע את התשוקה והאירוטיקה שעשויים להתקיים גם בין שאני אחים שגדלו כל חייהם באותה המשפחה.

עיקר כוחו של הסופר באינטרפרטציה שהוא מציע לעלילה. אותו הסבר פסיכולוגי ואנליטי, המפרק את הסיבות להתנהגותן של הדמויות הראשיות בעלילה. וכמו פסיכולוג, הוא אינו יכול שלא להוסיף, כמו פירוש רש”י, בצד העלילה, את ההסברים שלו. אבל, הבה נודה על האמת, ההסברים הללו מוסיפים פן חשוב בהבנתה של העלילה ומעשירים את חווית הקריאה.

עיקר כוחו של אוגדן ביכולת הספרותית שלו לייצר שילוב בין הגיון ורגש. להציג מצבים קיצוניים ולאפשר לקורא להבין את המניעים המביאים את הדמויות בסיפור להתנהג כפי שהן מתנהגות. בספר זה בולטת גם התייחסותו אל פניה הרבות של האהבה: בין הורים לילדיהם, בין אחים, בין עמיתים לעבודה ובין בני זוג. אהבה שלעיתים היא פגומה, לעיתים קצרת יד ולעיתים אסורה, אך היא תמיד כמיהה אנושית להשתייכות.

עם זאת, הספר, המתחיל ב”הטלת פצצה” נמשך בקצב איטי יותר, ולקראת סופו גבר, לפחות אצלי, חוסר ההזדהות למהלכן של הדמויות הראשיות, מה שיצר מרחק גדול יותר מהדברים הנקראים. עם זאת, עדיין נשמר המתח עד סוף הספר, שנציין – בדיפלומטיות – איננו נגמר לשביעות רצון הקורא.

**

 

  “נקודת שבירה” – מתח בהרי הרוקי

ספר מתח שיצא ב“עם עובד” – מבוסס על סיפור אמיתי, ומצליח להוציא את הקורא משלוות נפשו בזכות כתיבתו המדויקת של הסופר האמריקאי סי-ג’יי בוקס.

בספר מתח קצבי, מקומם ועוכר שלווה, מתוודה הקורא אל בּוּץ’ רוֹבֶּרסוֹןֹ, שבסך הכול רצה לבנות למשפחתו בית בצלע הר, אבל אז התחילו הרשויות להתנכל לו. כשהתגונן מפני הפקחים שבאו לעצור אותו ירה בהם והביא למותם. ואז מצא את עצמו מסובך בפשע אכזרי ובמנוסה על חייו.

זהו תקציר עלילתו של הספר, המסופר מנקודת מבטו של הסופר, המציב את פקח הציד ג’ו פיקט, שכנו של בוץ’, כדמות הראשית בספר. אשתו ובתו של ג’ו הפקח, הן חברות טובות של אשתו ובתו של בוץ’ העבריין בעל-כורחו, מה שהופך את העלילה לרגישה הרבה יותר, כי ג’ו פיקט צריך לצאת בעקבות ידידו העבריין הנמלט. הוא עושה זאת יותר כדי לנסות ולהציל אותו מעצמו מאשר כדי להסגירו לידיו של החוק, שכן נציגי רשויות החוק מתחרים בינם לבין עצמם מי יתפוס את בוץ’, וירוויח פרס גדול, שמובטח על ראשו.

הספר בנוי בפרקים. כל פרק הוא יום במרדף המתנהל בנופים הפראיים של רכס הביגהורן בוויומינג, בצפון מע’ ארה”ב. ג’ו, הפקח, מבין די מהר את המניעים האפלים של שולחיו, הוא מחליט שעליו להתייצב לצידו של אדם יחיד מול מנגנון אלים ומסוכן. מרגע זה המרדף אחר הצדק הופך לבריחה לחיים ולמוות.

סי-ג’י בוקס מיטיב לכתוב ספרי מתח. כתיבתו מהוקצעת, מקצועית וחפה מיומרות ספרותיות. אין פה ניסיון ליחס לדמויות יותר ממה שהן. ובדרך כלל הן פלקטים של טיפוסים במערב הפרוע המודרני של ארה”ב, וטוב שזה כך.

הסופר האמריקני סי־ג’י בוקס, שספרי המתח שלו מככבים שבועות ארוכים ברשימות רבי־המכר בארצות הברית, לוקח את הקורא אל מרחבי הטבע המפעימים של המדינה הכי פחות מיושבת באמריקה. חוש הצדק שלו ואהבתו העזה לאדמת האזור, לחי והצומח ולתושביה ניכרים בדפי הרומן המסחרר הזה, הנקרא בנשימה אחת.

זהו הספר השני מאת סי־ג’י בוקס הרואה אור בעברית, אחרי מעבר לקצה, שזכה לתשבחות רבות ולאהדת הקוראים.

**

 

ווקמן/ מעין בן הגיא בהוצאת עם עובד

תעלומה בחמת גדר. זהו, אם אעיז לדמיין את המיקום, נושא ספרה של כותבת ישראלית חדשה יחסית. הסופרת מתארת לנו “מלמעלה” את הגיבורה, זיו, שהיא בחורה צעירה המתקבלת כעובדת באתר אירוח בגולן (אולי חמת גדר?). הספר לוקח את הקורא אל הסתיו, כשלחץ המבקרים פוחת והחורף ממשמש בפתח. בין תיאורי שלל הטיפוסים העובדים לצידה ובתוך שגרת חייה של מי שתפקידה לנקות את חדרי השירותים של הנשים, אנחנו גם מתוודעים אל חייה הפרטיים של הבחורה. היא מחלקת אתנו את הרהורי נפשה, מחשבותיה ותובנותיה על חייה שלה וחייהם של הסובבים אותה.

סגנון הכתיבה שמרני ולא מפתיע. תוך התקדמות העלילה בצעדים קבועים אנו מתוודעים אל הדמויות הראשיות. אבל משהו שונה, אולי אפל, קורה שם בין סלעי הבזלת לצוקי הנחל העמוק, המפרידים בין המדינות, היכן שנמצא אתר הנופש. כתיבתה של מעין עתירת תיאורים ורגישות, אך אין בסגנונה טריקים או טכניקה מיוחדים, וההפתעות, אם יבואו, יהיו בעלילה.

טעימה מהספר: למרות החורף כמעט לא היו עננים, ובצהריים השמש ממש סנוורה. אז סיימו האימהות את יום עבודתן, והמיניבוס הצהוב שמחזיר אותן הביתה התרחק וטיפס במעלה הכביש הצר.

זיו חצתה את החורשה, וכשהגיעה אל הגדר השתחלה לתוך החור שמישהו פער שם במעוינים החלודים. כעבור כמה עשרות מטרים הסתיימה החורשה והחליף אותה סבך צמחייה של גדות נחלים. היא התיישבה על אבן ונעצה את עיניה בכחול הזוהר מבין עלי לִבנה קוויים, שגונם התכלכל נמס בבוהק. עיניה נעצמו תחת האור, והיא ניסתה שלא לחשוב על שום דבר ורק להתבונן בכל מה שמקיף אותה ולהקשיב לרחשים הזעירים שלא הושתקו בקולות בני אדם, אלא שמחשבותיה נדדו דווקא אל הזֵרים הענקיים שנבלו בדירת הארכיטקט ואשתו – שולבו בהם בטעם מעודן פרחים שלא את כולם הכירה. הגבעולים הועמדו בכדים כבדים, ושלושה וחצי החדרים התמלאו בניחוח דועך של פרחים מרקיבים, וזה התמזג באור המכושף שבא מהחלון שנפרץ אל הגג וזוגג בזכוכית צבעונית. כשהייתה מאבקת ומסדרת, מטאטאה או שוטפת את מרצפות השיש הרחבות, הרגישה כאילו מרחף מישהו בחלל הדירה ובודק בהסתייגות כל תנועה ותנועה שלה.

**

  אשתו של מגדל התה/ דיינה ג’פריס בהוצאת ידיעות אחרונות.

כמו סרט תקופתי עתיר צילומים נפרש סיפורה של גוונדולין הופר היפה, בת ה- 19, שמפליגה בספינת קיטור מאנגליה לציילון כדי להתאחד עם הגבר שלו נישאה בנישואי בזק.

ואם מה שאתם צריכים לחופשה מצליחה זה סיפור סוחט דמעות, קצת טלנובלי, על נישואין ואושר, על הריון, תינוק והחלטה נוראה שעל היולדת לקבל, זה הספר בשבילכם. גוף שלישי, זמן עבר, רומן היסטורי למהדרין, של הסופרת, שבעצמה ילידת מלזיה ומאחוריה 4 רומנים מצליחים באותו נושא.

כשתסיימו את הספר תהיו בטוחים שאתם מכירים את ציילון מצוין, ועכשיו נותר רק להספיק לנסוע לשם עוד החופש הזה.

טעימה מהספר: מבט נוסף בריסיו המפרפרים של התינוק סימֵן שהוא עומד להתעורר. עליה להזדרז. היא בחרה שמלה ממשי סיני בגוון עשיר של ירוק-ים, עם אִמרה שמסתיימת מעט מעל הקרסוליים וסרט שנקשר מעל המותניים. השמלה נשלחה מפריז והיתה אהובה עליה במיוחד. היא לבשה אותה בליל המסיבה והיתה בטוחה שבאותו לילה הרתה את הילד. היא שוב חדלה ממלאכתה. אולי לבישת השמלה הזאת תתקבל כניסיון מר לפצוע? היא התקשתה להחליט. הצבע הזה אהוב עליה, אמרה לעצמה. היא בחרה בה בעיקר בגלל הצבע.

**

 

  נגה/ נד באומן בהוצאת עם עובד.

אם אתם מחפשים סגנון ספרותי אחר, מקפיץ ומתזז, מסובך ומתסכל, הגעתם לספר הנכון. נד באומן הבריטי, בשנות ה- 30 לחייו, נחשב לאחד הסופרים המצליחים בבריטניה. צריך לקרוא עמוד אחד מספרו כדי להבין מדוע. טקסט עכשווי לגמרי, שכמו נלקח מסצנת מועדוני הלילה ברחוב צדדי בתל אביב. משפטים מורכבים ומתארכים, שמתאיידים לפתע לכלל דיאלוג חסכני.

תיאורים שמגיעים לרזולוציות מפתיעות, עושר של מידע ואינפורמציה הנוחת עליך, הקורא, מכל העברים, תוך שהסופר מושך אותך הלאה, במעלה העלילה, כי בלי ידו המושטת אולי תזנח את הספר ותוותר. ספר מאתגר.

העלילה עוסקת בצעיר נורמטיבי שמשתמש, כמו כולם, בסמים, ומגלה, תוך שהוא מתאהב בצעירה חצי אסייתית, כי יש ארגון בינלאומי שדולק בעקבותיהם, וצריך גם לחקור מהו וגם לא להיפגע ממנו.

טעימה מהספר: בפעם הראשונה שרָאף רואה אותה הוא יושב על מכונת כביסה, בדרך לבלוע שמינית גרם של משהו, כנראה תערובת של ספיד, מונוסודיום גלוטמט ותרופה ניסיונית לטיפול בהפרעת חרדה חברתית בכלבים. ככה, בכל אופן, נשמע מה שאייזיק אמר לו, אבל המוזיקה במכבסה די חזקה, והוא תוהה אם יש אפשרות שהוא שמע לא נכון. האבקה חולקה בין שני ניירות גלגול, שקופלו ונסגרו כמו אריזות חתומות ותמיד הזכירו לו וון טון עם בשר, ואייזיק כבר הוריד את הוון טון שלו, אבל ראף עוד החזיק את שלו ביד כי הוא לא הצליח להפסיק לנעוץ מבטים בבחורה שליד הדלת. היא חצי לבנה וחצי משהו אחר, אולי חצי תאילנדית; ויש לה מין פנים כאלה שנדמה שכל מבנה העצמות בהן מסתעף מעצמות הלחיים, עד שהתוצאה נראית כמו גרפיקת תלת־ממד ממוחשבת משנות השמונים — כי היא מורכבת ממספר חסכוני כל כך של מישורים שטוחים חדים — רק שכאן הזוויות מטושטשות בקווצות שחורות ארוכות שחמקו מהמקום שבו הידקה את השֵׂער, במרומי הראש מאחורה; ויש לה פה קטן, מקופל במגמה של חצי העוויה טבעית, צורה טובה, מן הסתם, במקרים שהיא מעמידה פנים שהיא לא מרוצה ממשהו ובאותו הזמן מנסה לא לצחוק;

**

 

  אהבות לא שלמות/ יצחק רובין בהוצאת פרדס.

תשעה סיפורים בספר אחד, וכך אתם ממש יכולים להמשיך לנפוש, לשחות, לבלות, לאכול, לנהוג ולאסוף חוויות מבלי שעלילה אחת של ספר אחד יכבידו לכם על הזיכרון. זהו ספרו של יצחק רובין שהוא סופר וקולנוען, ראש לימודי הקולנוע במכללת כינרת ויוצר סרטי תעודה שזכו לפרסים בארץ ובעולם.

כל זה אינו נשקף אלא בעקיפין ובמעומעם בעלילות הנפרשות בפניך, הקורא, בין דפי הספר. דרך האבחנה המיוחדת של הסופר, כמו מביט בגיבוריו בעד עדשת המצלמה ובונה במוחו תסריט לסרט חדש, אנחנו לומדים להכיר את הגיבורים המגוונים שבסיפוריו: מיליונר ישראלי מתוסכל ששב מארה”ב כדי למות בארץ, יהודי הנוקם בנזירה גרמנית את השמדת משפחתו, צעיר ערבי המתגייס לצה”ל, או ישראלי המתאהב בהודית יפהפייה, ומוצא עצמו מעורב במבצע הצלת ילדה מבנגלדש.

טעימה מהספר: קלמן בייניש לא חש במבטים הננעצים ובאהבתה היוקדת של רינה, לא משום שהם היו מוצנעים — כי הרי בשלב מסוים לא יכלה רינה להתגבר על עצמה ומבטי האהבה הפכו לבלתי נשלטים, ולא הייתה מודעת לכך, אחרת הייתה ממתנת אותם מחמת הביישנות והגאווה. כולם כבר שמו לב למבטים חוץ מקלמן בייניש עצמו; לא האמין שמישהי מסוגלת לאהוב אותו. לאחר שנים, באחת ההפסקות בכיתה י״א, לא יכלה רינה להתאפק וניגשה אל קלמן בייניש ובגלל שכהרגלו עמד מרוחק, יכלה להתוודות בפניו בדיסקרטיות מלאה על אהבתה. לא נתאר את מה שהתחולל בנפשו של קלמן. סיפורי אהבה רבים תיארו ארוכות מצבים נפשיים מעין אלה. רק נאמר בקיצור, כיוון שזה לא מרכז סיפורנו, שההפתעה והבלבול שפקדו אותו היו כה מזעזעים עד שכאשר קרה מה שקרה והם הפכו לזוג, עדיין לא האמין באהבתה שהלכה והתעצמה, ובחשדו היה מרוכז באי אמונו בכך שאכן היא, המלכה הגדולה, מאוהבת בו, בברווזון מכוער שהיה למעשה יפה תואר לא פחות ממנה

**

 

  ג’ונתן ללא רסן/ מג רוסוף בהוצאת ידיעות ספרים.

בין שלפני שיצאתם לחופשה השקעתם עמל רב בחיפוש פנסיון לחיית המחמד שלכם, ובין שהפקרתם אותה בדרך לנמל התעופה (לא מאמין עליכם!) הספר הקליל הזה יספיק לעורר בכם, במהלך החופשה, לא מעט רגשי געגועים (ואשם?) כלפי היצור הקטן שהותרתם מאחור בזמן חופשתכם.

מג רוסוף היא סופרת צעירה שכבר זכתה בפרסים על ספריה, והספר הזה, על צעיר אמריקאי שעובד בחברת פרסום ובמקביל התנדב לשמור על צמד כלבים בשביל חבר, הוא ספר בדיוק כזה. העלילה, שניכר בה שהיא מתחוללת בכרך אחר ובעולם אחר, עוסקת בג’ונתן, שבמקביל לשמירה על הכלבים, המתעקשים לקחת חלק פרוע בעלילה, מנסה לפתח מערכת יחסים עם צעירה שאליה הוא מרגיש בלב. גם היא מרגישה אליו דברים דומים, אלא שהיא היתה רוצה להתחתן עם מישהו ממש כמוהו, אך עשיר יותר, מאורגן יותר ובעל חוש הומור.

טעימה מהספר: סיסי פסעה לצדו ברכות והתיישבה לרגליו. היא הביטה בערגה בפניו כאילו היא מחפשת את המפתח לעתיד הצפוי לה. היא מילטה מפיה יללה רכה, קול מתחנן שיכול להביע אינספור דברים: אני רעבה, אני זקוקה לעוד אהבה, אנחנו כל כך משועממים כל היום בבית, אנא העבר אלינו בהקדם האפשרי את מושכות חייך כדי שנוכל לטפל בך כמו שצריך. ג’ונתן בהה. מושכות חייו? לחיים שלו יש מושכות בכלל? ואם כן, האם חכם להעביר אותן לכלבה?

**

  בריט מארי היתה כאן/ פרדריק בקמן בהוצאת ידיעות ספרים

אם גם אתם קראתם בהנאה את “איש ושמו אובה”, בוודאי לא תוותרו על הספר הזה. ענף הספרים הסקנדינוויים לא רק מנץ כל העת, אלא מבשיל את פירותיו לכל אורך השנה, ואלו נופלים כפרי בשל היישר אל דוכני הספרים.

הסופר, הוא גם עיתונאי ובלוגר, יודע את נפש קוראיו, וכותב בהומור, בגוף שלישי ובזמן הווה העכשווי כל כך. וכך סיפורה של האישה האגוצנטרית הזאת, שסבורה שחייהם של הכל חייבים להתנהל ממש כמו חייה, והיא לא מסוגלת לסבול חוסר ניקיון או סדר ובוודאי שלא להבין את הטרחנות שלה, מתגלגל לו במעלה העלילה. לנו ברור שבעל של אישה כזאת יבגוד בה, אך לה לא. וכשהיא מוצאת את עצמה לבד היא עושה צעד בלתי הגיוני מבחינתה ונוטשת את עיר מגוריה לטובת עיר נידחת שתושביה סטלנים ובטלנים. דווקא כאן, מסתבר, היא פורחת, משתנה ומשנה את סביבתה.

אין כמו עלילה העוסקת ברי לוקיישן לעיר נידחת, להתאים לכל אלו שאורזים בימים אלה את חפציהם ופותחים דף חדש במקום לא מוכר… האמינו לה, לבריט מארי – אם היא הצליחה במקום החדש, גם אתם תשחקו אותה…

טעימה מהספר: כאשר בריט־מארי וקנט עומדים לנסוע לכמה ימים, בריט־מארי מפזרת אבקת סודה על המזרן וממתינה עשרים דקות לפני שהיא מציעה את המיטה. המימן הפחמתי שבאבקת האפייה סופח את הלכלוך והלחות ומותיר את המזרן רענן. אפשר לפתור כמעט כל בעיה עם מימן פחמתי, כך לפחות מלמד אותה ניסיונה. קנט תמיד מתלונן שהם מאחרים, אבל אז בריט־מארי משלבת בקור־רוח את ידיה על מותניה ואומרת: ״אני ממש חייבת להציע את המיטה לפני הנסיעה, קנט. תאר לעצמך שנמות!״

זו הסיבה שבריט־מארי שונאת לטייל. המוות. כי אפילו המימן הפחמתי לא יכול לסייע במקרה של מוות. קנט אומר שהיא מגזימה ואז בריט־מארי שוב צועקת בלב. כי האמת היא שאנשים מתים על ימין ועל שמאל בזמן שהם מטיילים, ומה יחשוב בעל הנכס כאשר יפרוץ את דלת ביתם וימצא שם מזרן מטונף? שקנט ובריט־מארי התפלשו בלכלוך של עצמם?

**

 

 

 

 

תגובה אחת עבור איטו אבירם: 10 ספרי קריאה מומלצים לקריאה בחופשה: מרלנה, 4321, ארץ אחרת ועוד…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *