רעבים? (גם לספר טוב) אם כך, חשבו פעמיים לפני שאתם קוראים את “מרק סוס”. ארבעת הסיפורים המקופלים בין דפי הספר הם, בהחלט, שער אל כמה שעות של בריחה ספרותית מוצלחת, פנטזיה שנוגעת בדרך זו או אחרת בנושאים של קולינריה ואוכל.
עם זאת, חלק מהסיטואציות המתוארות בסיפורים הללו הן מהקיצוניות יותר שקראתי בשנים האחרונות. קיצוניות לרע, כלומר, כאלו שיכולות לגרום לך, הקורא, לעצור, מעיך מתהפכים עליך, לטרוק את הספר ולנסות לשכוח שהיית זה אתה, שפתח את הדלת אל עולמו המופרע של הסופר.
שפתו של סורוקין, יליד 1955, קולחת. גיבוריו צבעוניים, והם מרבים לשוחח זה עם זה, להביע דעות, להתווכח ולהפגין טעם טוב בנושאי תרבות וקולינריה. יש ביניהם אוהבי ספר, יש צעירים קרייריסטים, יש מיליונרים שהתעשרו מהר מדי והמשותף לכולם – כולם צריכים, אוהבים או נאלצים לאכול, וכאן, בדרך כלל, נמצא המכנה המשותף בין הסיפורים.
הסופר הוא אדם נטול עכבות, כמו גיבוריו. אחדים מכנים אותו “מחבל ספרותי”, בגלל השפה הבוטה, לעיתים פורנוגרפית, ויותר מזה – בגלל התיאורים הקיצוניים העלולים לייצר בחילה, לא רק ספרותית, אצל הקורא. יש המאשימים אותו בקניבליזם, בהפצת פורנוגרפיה, ולפחות אחד מספריו זכה, במשאל ספרותי, להגיע למקום השלישי בין הספרים המזיקים לקריאה, כשלפניו רק “מיין קאמפ” מאת היטלר ו”הקפיטל” מאת מארקס.
עכשיו, כשסקרנותכם התגברה כראוי, וטעם הסכנה בפיכם, אתם מוזמנים לגלוש לטעימה קטנה מנושאי הסיפורים: באחד מהם גבר מפתח אובססיה לצפייה באישה מסוימת בעת שהיא אוכלת ומשלם לה כדי שתופיע לפניו פעם בחודש, אלא שהאובססיה שלו נהפכת למלכודת קולינרית בשבילה.
בסיפור אחר, שהוא גם, לדעתי הנורא מכולם, נסטיה בת השש־עשרה מגיעה יפה ורעננה אל המשתה הנערך על ידי אביה האהוב לכבוד יום הולדתה. למרבה הזוועה היא יודעת בדיוק מה מצפה לה במשתה הזה. בסיפור נוסף סופר חוזר לביתו הריק שבכפר ומבשל לעצמו ארוחה רוסית לתפארת ובסיפור האחרון ארבע יפניות בקימונו זהה יורדות לשפת הנחל ומתקינות סעודה מהחיים עצמם.
בהומור אכזרי ובנימה פרודית סורוקין כותב על רעב, על תשוקה למזון גופני ורוחני, על אוכל בשלל צורותיו, על תרבות הבישול, ומגיש לקורא סעודה ספרותית מהפכת קרביים.
בעלי הקיבה החזקה שביניכם יקראו את הספר בנשימה עצורה. אני, למשל, עצרתי בבעתה באמצע הסיפור “נסטיה” ומיד לאחר מכן, כשניסיתי להירדם, גיליתי שהסיפור רודף אחרי ונהפך לסיוט בשנתי. בסופו של דבר נלחמתי בעצמי, ולמחרת המשכתי וסיימתי את קריאתו, כשרישומו שרט בי שריטה עמוקה ומדממת.
בתיאבון!
הנה חלק מתוך הסיפור הראשון:
מרק סוס
איך הכול התחיל? פשוט, כמו כל דבר בלתי נמנע:
שנת 1980, יולי, רכבת סימפֵרוֹפּוֹל־מוסקבה, 14.35, קרון מסעדה מלא עד אפס מקום, כתמי רוטב עגבניות על המפה המעומלנת מדי, קופסת גפרורים שמישהו שכח, אפר סיגריות, בקבוק מים מינרליים ‘נַרזאן’ משקשק בתוך חישוק מתכת המולחם למסגרת החלון, וילון מתנועע קלות, היפֶּרבּוֹלוֹאידים של קרני שמש סמיכות, אמת ידה של אוֹלָה עם סימני שיזוף מתקלף, חולצתו הדהויה של ווֹלוֹדיָה, שמלת הג’ינס של ויטקָה ועליה שני ראשי פרג רקומים.
״חבר’ה, בבקשה, רק לא לתפוס את השולחן להרבה זמן,״ רשרש המלצר השמן בפנקסו המוכתם, ״יש לי תור מפה ועד מוסקבה.״
״ומה בתפריט…״ פתח וולודיה, אך שפתי הצפרדע של המלצר הקדימו אותו:
״הסלטים אזלו, מרק סוֹליאַנקָה אזל, יש מרק חַרְצ’וֹ, דג כידון עם פירה וסטייק עם ביצה”.
“ובירה אין?”
“יש!” ניער המלצר את הפוני ספוג הזיעה, “פעמיים, שלוש?”
“ארבע,” התרווח ווֹלוֹדְיָה, “וסטייק לכל אחד.”
“יש גלידה?” הרכיבה ויטקה את משקפי השמש.
“אין…”
המלצר שרבט בעיפרון בפנקסו והטה את גוף כלב הים השמן שלו לעבר המזנונאית, שבלמה את התור בחזהּ:
“לְיוּבָּה, תכניסי עוד אחד!”
“אבל למההה? כל כך נעייים לנו!” משכה אולה את המילים והדליקה את הסיגריה האחרונה. ובמעבר כבר צעד גבר שזוף בגון השוקולד, לבוש מכנסיים לבנים וחולצה תכולה מכופתרת.
“שלום,” הוא חייך לכל השלושה בעודו מנסה להציץ בחטף בעיניהם, והתיישב.
היה לו מראה סתמי של גבר מקריח ללא גיל.
וטרינר, תייג אותו וולודיה בינו לבין עצמו ולקח מאולה את הסיגריה.
דינין, נזכרה אולה בדמות מסרט הקולנוע “ברוכים הבאים או אין כניסה לזרים!”
רווק עלוקה בדרך מהנופש, עיקמה ויטקה את שפתיה היפות.
המלצר מלמל משהו, נזכר באיש והסתובב, אבל הקירח הושיט לו שטר של שלושה רובלים:
“שום דבר בשבילי, בבקשה.”
המלצר לקח את הכסף. פניו לבשו ארשת של בלבול עצבני:
“כן, אבל…”
“שום דבר, שום דבר…” נופף הזר באצבעותיו בעלות הציפורניים הכסוסות, “רק אשב לי פה… קצת.”
“אז אולי… לשתות משהו? בירה? יין? כוסית קוניאק ‘אררט’…”
“שום דבר, שום דבר.”
המלצר שייט בשתיקה אל המטבח.
וטרינר, אבל דפוק בשכל, פזל וולודיה לכיוון הזר. נעל לבד מסיביר. כל החורף קרע את התחת וסתם את הפה, ובקיץ נסע דרומה לבזבז ולזיין.
בטח הבריז מהקרון של אשתו, לקחה אולה מוולודיה את הסיגריה ושאפה. עדיף שהיה נותן לנו את הכסף. תכף ווֹלודְקָה יבזבז את החמישייה האחרונה, נחזור לבית ריק, הזקנים בבית הבראה, עוד שבוע למשוך, זוועה…
ירד מהפסים בנופש, אז הוא עושה מעצמו צחוק, המסכן, הביטה ויטקה בחלון. מעניין למה דווקא לחארות כאלה תמיד נשפך הכסף מהאוזניים?
הרכבת זחלה בין ערי אוקראינה הקודחת מחום.
“השנה הקיץ אפילו יותר חם מהרגיל,” פתח הקירח בשיחה, והתאמץ להציץ בעיני השלושה, “הייתכן שגם בבירת מולדתנו שורר אסון כזה בתחום מעלות החום?”
“אין לנו מושג,” ענתה ויטקה בשם כולם והביטה בסלידה בציפורניו.
“איפה נפשתם?” חייך הקירח וחשף את שיניו הקטנות הצהובות.
בכוס של האימא שלך! ציין לעצמו וולודיה, ובקול רם ענה:
“שמע, היינו יותר מדי זמן בשמש ובא לנו לישון. וכשבא לנו לישון, תמיד בא לנו לאכול ובכלל לא בא לנו לדבר.”
אולגה וּויטקה צחקקו בשביעות רצון.
“סיאסטה, מה?” צמצם הקירח בהתרפסות את עיניו.
“סיאסטה,” נזכר וולודיה ברומן בעל שם דומה שלא סיים לקרוא, וכיבה את בדל הסיגריה.