כתבה: ציפי שחרור
תיאטרון קליפה אינו חדל להפתיע, ובמחזה החדש “מישהו בבית” השחקנים נכנסים לבית ביאליק, הפנתיאון הבלתי מעורער של השירה העברית, וביתו של המשורר הלאומי. הבית הנינוח והספון באחד מרחובותיה היפים והקסומים של תל אביב, ושם מתעוררים שחקני התיאטרון כרוחות רפאים של דמויות מרכזיות אשר חיו בבית זה. בראשם המשורר ח. נ ביאליק.
במחזה מרהיב, הקסום והביזארי “מישהו בבית”, הם מגייסים את רוחות הדיירים הנעים בתוך חללי הבית ומעניקים לצופים מפגש אחר, רוטט וצבעוני, כשאט אט מתגלים גם סודות הבית על דייריו, צפונותיו וחלקיו המוארים והאפלים.
ראשית קאפי, כלבו האהוב של ביאליק בו בחרה הבימאית להיות בתפקיד המספר במחזה. קאפי מלווה ומטייל עם הקהל השותף להצגה ברחבי הבית, ומפגיש אותם עם המשורר, ומאידך עם האנשים החשובים בחייו – רעיתו מאניה, המאהבת אירה יאן, מזכירו הנאמן, המשורר המוזהב הנרמז כמשורר העתיד לרשת את ביאליק ודמויות המופיעות בשירים. המחזה מלווה בכמה משיריו הנבחרים של המשורר ובליווי לחנים מוכרים וחדשים, כשהמשתתפים שרים ומלווים עצמם בכלי נגינה.
אהבתי את בחירת הבימאית לתת מקום רב לצופים במחזה להלך אחר הדמויות בין החדרים, להציץ אל חדר עבודתו, משכבו וכן מקום ההסבה והמנוחה, ובכך מעניקה למחזה נופך אישי של המשורר גם בנעלי הבית. המשורר הלאומי במועד ובחולין. אך הדבר המוזר והמקסים בעבודת הבימוי והמשחק הוא ללא ספק הדמויות השבות מן העבר כרוחות רפאים בעיניים תכולות שקופות ומסתוריות, ולכן השמים הם הגבול גם בתלבושות המוזרות:
ביאליק בנעלי סטפס וגבות מנצנצות יהלומים ועניבה צעקנית, אירה יאן בלבוש המדאם, ספק צצה מהאגדות, ספק מן המערב הפרוע, ספק מבורדל צרפתי, והיא שופעת, יצרית ונועזת בשמלת קרינולינה לוהטת. ומן האוב עולה הציפור כדמות אנימטיבית מופרחת מהשיר קן לציפור, כלבו המתוחכם של המשורר המוביל את הצופים מחדר לחדר, ובתווך המשורר המיוסר חשוך הבנים, ודמותו של המשורר הצעיר, אולי מתחרהו לעתיד לבוא, אולי אלתרמן המכונה במחזה המשורר המוזהב הלבוש כמידאס שפרץ מתוך אגדה מיתולוגית.
נראה כי הבמאים עידית הרמן ואריאל ברונזה הושפעו מסרטים המתרחשים בטירות עתיקות, שם מתעוררות דמויות העבר נעות ומהלכות לאיטן בעיניים תכולות שקופות. והנה אותו הז’אנר עולה וצומח עתה בין החדרים של ביאליק, כשהדמויות נעות, נוגעות, צופות בנו כהולוגרמות חיות.
ואכן החוויה היא עוצמתית. יכולתי כמעט להישבע שביאליק האמיתי נוגע בי על אף לבוש הצבעונין שאין בינו לבין המשורר האמיתי דבר. וכך נעות הדמויות אל הצופים, קברטיות, ליצניות בתנועות קולנועיות, מה שהופך את המפגש למוזר וקסום, וכז’אנר קולנועי שהוא במהותו מקסם של קול ותנועה.
ואנו הצופים נשרכים אחרי התנועה הנוצרת לכדי תמונה, מחדר לחדר מפינה לפינה, מספר לשיר, מצליל לתנועה, ומעלינו צילומי ענק של ביאליק ורעייתו מאניה, ורק אהובתו הנזנחת והטרגית מרחפת לבדה בחללים ובשמלתה הבוערת וכולה אומרת זעם וכאב. בתווך כלבו הנאהב המעיד על הכל, כי היה שם וראה ושמע, כמו עוזרו הנאמן ששמר על ביאליק בנאמנות מלאת הוד, ועם זאת בביטול עצמי גאה. וביאליק המיוסר המחפש אחר השראה החומקת ממנו.
על הצגה זאת היה וודאי אומר אלתרמן, המשורר העתיד לרשת את ביאליק, כי היא ‘הזויה לתפארת’ ובכל זאת היא כולה סודות ואהבות נסתרות/נחשפות, והשתוקקות עזה להשראה שתוליד את השיר הבא.
ממליצה בכל לב ללכת לצפות ולאהוב, ולחוות את ביאליק שלא הכרנו בתוך בית רדוף רוחות, ממש בלב העיר תל אביב.
מישהו בבית/ תיאטרון קליפה
משתתפים:רעיית המשורר – אנאל בלומנטל
מזכיר הבית – יוני טל
המאהבת – עדי פז
כלבו של המשורר – צבי פטרקובסקי
האמן המיוסר – רותם כץ
הציפור – מיכל אסתר קציר
משך המופע: 60 דק’
שירים: חיים נחמן ביאליק | בבימוים של: עידית הרמן ואריאל ברונז | טקסטים מדוברים: אריאל ברונז, צבי פטרקובסקי | לחנים מקוריים: בצלאל בורוכוב, יוני טל, רותם כץ | עיבוד מוזיקלי: בצלאל בורוכוב, רותם כץ | תלבושות וסטיילינג: רוני שוקרון ועידית הרמן | תנועה: ארתור אסטמן
אוצרת ראשית ומנהלת מתחם ביאליק: איילת ביתן שלונסקי
צוות בית העיר ומתחם ביאליק: סיון לוסטגרטן, יקיר בן משה, נאווה הראל,שרון בר-זהר,שירה גרנית, שגיא ליכטנשטיין, נעם בר
הפקה – מתחם ביאליק: סיון לוסטגרטן | הפקה – תאטרון קליפה: דריה פרוסט,זויה ברונשטיין | יח”צ: קרנית בסון | גרפיקה: איתמר חפץ | תמונות: דין אהרוני, אלי כץ