אשכול פסע בצעדים איטיים בשדרה. גופו נע קדימה, חזהו וראשו סבים כל העת לצדדים. ימינה ושמאלה, ולעיתים כמעט אחורה, כאילו תר אחרי דבר מה, או אולי ניסה לנגוס ברגעים החולפים ולבלוע אותם. גבר בעל בלורית כסופה וארשת מכובדות, חולצה לבנה מגוהצת צווארון, שצווארו נדחק לתוכה בלא להשאיר רווח, מכנסיים כהים שז’אקט אופנתי מעלים אותם מלמעלה, ואילו הם מלטפים זוג נעליים חומות בוהקות בגוון כהה, שחורקות חרישית, עם כל צעד, מכירות בחשיבות מעמדן.
הנה אישה זיהתה אותו, נעמדת על מקומה. עיניו נפגשו בעיניה, האם חייך, או היה זה אותו ניצוץ מוכר של מי שרגיל בהערצת ההמונים? המשיכה לעקוב אחריו, מתקדם בצעדים בטוחים, אינו מחמיץ את מבטי הרחוב הנשלחים אליו בתערובת של רגשות, ומשיב להם באדוות של מה שנשאר מהאדנות המפורסמת שלו.
הנה חלון ראווה של קונדיטוריה. הוא נעצר מולו. בבוהק השמשה יכול היה לסקור את דמותו. מבטו חקר במיומנות את מה שלפניו. האם היו אלה המאפים שרמזו לו מן העבר השני, או אולי נאחז בכלל במראהו, שנשקף מן השמשה. מחשבה חלפה בו, שתהיה זו שערורייה מצידו לנעוץ שיניים בעוד מאכל גדוש קלוריות, זמן קצר לאחר שסיים ארוחת בוקר ישראלית שלמה, שעדיין יושבת בקיבתו. מיד הזדקף מלוא קומתו, הניס בצעדו הבטוח את רמזי הלבטים שאחזו בו, ונכנס פנימה. חמימות ריחנית קידמה אותו, והמוכרנית הצעירה זיהתה אותו והאירה לו פנים, מתעלמת מלקוחה מבוגרת שאותה התכוונה לשרת.
בשדרה המרכזית נעו מכוניות בטור איטי, אינסופי. שמש סתווית חדת זווית הצליחה להאיר אך בקושי חלק קטן מיושבי הקפה שעל המדרכה. היו שנדדו בעקבות קרני השמש, הזיזו כיסא, דחפו שולחן, מנסים ללקט שיירי חום בכתפיהם, אבל ענן קל שהגיח ממערב טרף את קלפיהם. חלק מהם נדדו בעל כורחם פנימה, תרים אחרי פינה חמה. האחרים התעקשו להישאר בחוץ, משלימים עם הצינה שהחלה לאפוף אותם. נערה מתבגרת בגופייה דקה, גרבונים ונעלי עור גסות לימדה בתנועות ידיים עזות את חברתה פרק באמנות החיים, אדישה לקור. העצים עמדו בעיצומה של השלכת. פה ושם צנח עלה בתנועה מסולסלת, כרקדן שהסולו שלו התאחר, אך לבסוף הגיע, קצר מהצפוי.
אשכול הגיח מתוך הקונדיטוריה בצעד החלטי יותר, לאחר שהציץ בשעונו. השעון שמלווה אותו כבר שנים, ועדיין מצליח למגנט אליו את מבטי הבריות המשתאים. תערובת של זהב וטיטניום, רצועת עור מעוצבת וספרות רומיות. כל אלה הורו שהשעה מתקרבת ובאה, ורצוי להרחיב את הצעד. הוא נגס בקרואסון המפנק שאצבעותיו אחזו בעדינות מלומדת. פריכותו התפזרה בפיו, מעניקה לו עינוגים ברי חלוף. הוא ניסה למתוח את טעמו של הרגע, עוטף אותו במעטפת זיכרון ודוחף אותו אל תוך מדף דמיוני שבירכתי ראשו.
אישה נעה למולו, מפזרת סביבה אדוות של זוהר. כמה יפה היתה בעקביהם הגבוהים של נעליה, שהשלימו את קרסוליה הדקים. כמה מלומדת היתה תנועת שמלתה המרפרפת ומחבקת את צלליות גופה. אשכול בחן אותה בעיניים שוקקות. עיניה חזרו אליו, תוהות מהיכן הוא מוכר לה. משהו באפשרות שהם מכירים סדק את מעטה המושלמות שהפיץ שערה הבלונדיני העשוי, עיניה הקרועות, המאופרות במקצועיות ושפתיה האדומות, המקיפות את פיה אך בקושי. וכבר גם היא חלפה ואיננה.
גם אותה הוא ישמור בזיכרונו. היו לו שכמותה, ורובן אכזבו. שקר היופי והבל החן הוא התבלין רב הכוח שמדליק בו את הגברבר של פעם, שוב ושוב. אבל היא לא תהיה שלו, אף כי אולי, בנסיבות אחרות, היה יכול לצרף אותה לרשימה.
הנה הבניין שבחדר המדרגות שלו ייבלע בעוד רגע. גדר נמוכה, עקומה, שיחים עזי צמיחה הזקוקים לתספורת אופנתית. אשכול נשא עיניו גבוה, אל השמיים. אפשר היה לזהות כיצד חזהו מתרחב ממאמץ שאיפת האוויר שבה מלא את ריאותיו. מאחוריו סצנת היום הסתווית, האורבנית, המספקת תענוג יומי מובן מאליו. לפניו משרדו של עורך הדין. קומת הכניסה, דלת פלדה, מזכירה דהויה וכמה ארגזי קרטון שעומדים בפרוזדור.
מיד תכופף ידו את ידית הדלת והוא יהנהן קלות בראשו אל המזכירה, שתתרגש ותקום, מנסה לבשר על בואו למי שעל פתחו הוצבה ככלב משמר. אולם הוא לא יטרח להתעכב כדי לאפשר לה לבצע את הטקס, וכבר יתייצב, ממלא את משקוף הדלת. מולו ירים עו”ד גביזון את ראשו כמופתע. ייאנח חרישית וימתח את גופו לאחור, על משענת הכיסא המשרדי יקר הערך.
“מה, זהו? כבר הגיע הזמן?” הוא ישאל בלא לחכות לתשובה ויתרומם על רגליו. אחר כך ייכנסו השניים אל מכוניתו של גביזון, המחכה בחנייה השמורה, ומשם יצאו בנסיעה אל עבר הבניין האפור, הגבוה, מוקף החומה, שבעיבוריה של העיר. מצלמות העיתונאים יבזיקו, כתבת של גל”צ תנסה לדחוף לו מיקרופון. כל אלה מוכרים לו היטב, והוא כבר החליט בינו לבין עצמו שיתעלם מכל אלה באלגנטיות ולא יתפתה לומר, ולו מילה.
וכך יתחיל לרצות את היום הראשון של המאסר בן שבע השנים שהוטל עליו.