Image default
בימה ומחול שווה קריאה תרבות ובידור

“גדר חיה” בתיאטרון הקאמרי – על בסיס ספרה של דורית רביניאן

ההצגה הייתה מעניינת, מצחיקה, זורמת, וזה למרות חלקים מעט קיצ’יים שנועדו ליצר אצל הצופים תחושות של רומנטיקה, עצב, כעס. בקיצור: הצגה שהיא גם ללא אוהבי תיאטרון.

צפתה והתרשמה: רומי אבירם

“אני אבוא איתך אבל שתדעי שאני לא אוהבת תיאטרון”, זה המשפט שחברתי מורן, שהיא חיילת קרבית, אמרה לי כשהצעתי לה להצטרף אליי ל”גדר חיה”- בתיאטרון הקאמרי. זה כל כך לא טבעי לי לחשוב שיש אנשים שלא אוהבים תיאטרון, שבכמה מילים פשוטות הם מנתקים את עצמם מהעולם המופלא הזה, הסוחף. אנשים שמכריזים שזה לא מרגש אותם, לא מדגדג להם בבטן ומערבל להם את המוח.

בקיצור אני לא קיבלתי את הבשורה הזאת שלה בכזאת קלות ובחיוך ערמומי אמרתי לה “אוקיי, נתלבש יפה, ניסע לנו לתל אביב, נמצא חנייה! ונתרסק לנו באלגנטיות על המושב האדמדם באולם הקריר ואחר כך, אם עדיין תגידי לי בפרצוף עקום “אני לא אוהבת תיאטרון” אני אעזוב אותך לנפשך”.

וכך היה.

התלבשנו בבגדים האלה שאנו קונות תוך שכנוע עצמי פשוט- “בטח שאני אלבש את זה! לאן? לתיאטרון או משהו…”

יצאנו מהבית באזור השרון שעתיים לפני כדי להקדים ולהגיע בנחת (מה שבסוף לא קרה כי ניסינו לדחוף את הקיה ספורטאז’ הגדולה לחנייה של מאזדה שתיים. אגב, הצלחנו.)

דילגנו לנו בעקבים ברחבה של הקאמרי לעבר הקיוסק הקטן כי השעה הייתה כבר עשרה לתשע ולא הכנסנו פירור לפה מארוחת הצהריים.

וכשפרצל חם מוחבא לנו בתיק והכרטיסים הדיגיטליים (החיים הטובים והקלים) מוכנים להיסרק- נכנסנו לאולם, אנחנו ועוד הרבה אנשים לבושים יפה כמונו שהרגשת צפייה כללית מציפה את החלל.

קבוצה של כמה נשים מבוגרות שמצחקקות בקולי קולות על משהו שהאוזן שלי פספסה עוד מצליחות להתגנב למושבים שלהן שניה לפני שההודעה החשובה מכל מגיעה “אנא כבו את טלפוניכם, ההצגה עומדת להתחיל”.

ואז- חושך.

אתר “התיאטרון הקאמרי” מתאר את ההצגה כך: “גדר חיה” היא הצגה המבוססת על רומן מאת הסופרת הישראלית דורית רביניאן, שיצא לאור בשנת 2014. ההצגה בבימויו של אילן רונן מגוללת את הסיפור הבא: בשלהי האינתיפאדה השנייה, בניו יורק המושלגת, נפגשים במקרה שני צעירים מזרח-תיכוניים: ליאת בנימיני (אותה משחקת אביגיל הררי), מתרגמת ישראלית השוהה בעיר במסגרת מלגה, וחילמי נאסר (אמיר חורי), צייר פלסטיני יליד חברון המתגורר בברוקלין.

בין השניים מתפתח במהירות קשר משמעותי, אך אהבתם היא אהבה “על תנאי”, כזו שיכולה להתפתח רק במרחק סביר מהמזרח התיכון, וסופה דוחק ובלתי נמנע.

חילמי וליאת מדמים עצמם חופשיים ומבודדים בתוך בועתם האינטימית בניו-יורק, אך הקולות שרודפים אותם מעבר לים, משני צדי הגדר, הם תזכורת בלתי פוסקת לכך שגם אי-שם, הם אינם לבדם.

אחרי שעה וחצי וכתום ההצגה האורות נדלקים ומחיאות הכפיים שוטפות את האולם. השחקנים עומדים בשורה, משתחווים, נעלמים בחיוכים למאחורי הקלעים, ואז צצים שוב פעם לשמע מחיאות הכפיים.

ואני? לאורך כל ההצגה הגנבתי מבטים לעבר חברתי שהכינה אותי לכך שהיא “לא אוהבת תיאטרון” ושמתי לב שכל התסמינים הרגילים של צופים בתיאטרון חלים גם עליה- עיניים סקרניות, איבוד תחושת זמן, אי תשומת לב לכך שהכיסא כל כך לא נוח ורגל ימין נרדמה כבר מזמן.

שאלתי אותה מיד, מבלי לחכות שהאנשים סביבנו יתחילו להתהלך בשורה האיטית המתקדמת לעבר דלתות היציאה- “נווווו! מה חשבת??”

שקט. (היא נהנתה מהמבט המצפה שהיה בעיני, מתחה את זה עוד קצת ולבסוף הודתה, די בטבעיות: “טוב נו, אז אני אוהבת תיאטרון”.

אני השגתי את מבוקשי.

ניתן לומר שהיו בחיי הצגות תיאטרון שבהן חוותי חוויות גדולות יותר מאשר ב”גדר חיה”, וחברתי תיארה את זה יפה כשאמרה “זה הרגיש כמו לראות סרט דרמה-רומנטי בקולנוע” אך ההצגה הייתה מעניינת, מצחיקה, זורמת, וזה למרות חלקים מעט קיצ’יים שנועדו ליצר אצל הצופים תחושות של רומנטיקה, עצב, כעס.

השימוש בבמה ובתפאורה (שני טור) היה נהדר ומשעשע. המוזיקה (דניאל סולומון) הוסיפה לא מעט. והשחקנים שיחקו נפלא, ובעיקר אביגיל הררי שהחזיקה את ההצגה על שתי הכתפיים שלה בקלילות מעוררת קנאה. הררי גם הייתה צריכה לחתוך כל הזמן בין תפקיד “המספרת” לתפקיד “ליאת בנימיני” שחייה את הסיפור ברגע זה. והיא עשתה זאת בהצלחה.

אפשר לייחס לטובתו של אמיר חורי את רוב הצחוק שהקהל פלט ולהגיד שהוא היה מקסים בדרכו. אנשים צחקו כשהיה מצחיק וכעסו כשהיה מכעיס ולבסוף גם נעצבו כשהרגעים העצובים הזדחלו.

הייתה אחלה הצגה.

המסר העיקרי מכל דברי, אם טרם הבנתם, הוא שהתיאטרון הוא עולם מופלא וחשוב, שמוציא אנשים מבתיהם, גורם להם להתלבש יפה ולצלול לתוך עולם אחר, חדש וסוחף ואז, לדבר ביניהם על העולם הזה ובכך לגדול ולהתפתח גם אם זה במועט.

אז גם אם אתם “לא אוהבים תיאטרון” או שיש לכם מישהו במשפחה או בין החברים שחולה בתופעה הזאת. הינה, יש תרופה.

 

אולי תאהב\י גם:

הסרט “העודף בשבילך” שזכה בפרס טרייבקה – אהבנו!

איטו אבירם

מופע המחול “ברכט”  BRECHT – כשברט רקד את ברכט…

איטו אבירם

“פרחקיר” – מופע מחול מחשמל בגלריית פסלים במוזיאון

איטו אבירם

הגב לפוסט