איטו אבירם

מטיילים עם סברה: על הר כרבולת בנגב, ועל חוסר אחריות…

מסלול טיול בנגב, מומלץ למיטיבי לכת, מתאים לסתיו, חורף ואביב בהמלצת ערן מנשרוב

הקטן גודל גופן הגדל גודל גופן גודל גופן הדפס עמוד הזה

מאת: ערן מנשרוב *

מה קרה לערן כשיצא לאזור נחל צין לארבעה ימים ולא לקח בחשבון את בעיות הברכיים של חברתו…

מסלול טיול הר כרבולת

הר כרבולת ומישהי עם בעיות ברכיים קלות…

"ערנצ'ו, עזוב אותי, תן לישון, 5 בבוקר עכשיו !!!"

"יאללה קומי מותק, צריך להגיע היום מוקדם לתחילת המסלול".

ככה נפתח הבוקר בו אני ושירני, החברה שלי, החלטנו לטייל בנגב. הבחירה נפלה על אזור נחל צין המרכזי, בין מפעלי הפוספטים באורון ובין שדה בוקר. הטיול היה אמור להימשך 4 ימים: רצינו להתחיל בהר כרבולת, לעבור דרך השמורה הדרומית לשדה בוקר, ולהמשיך עוד דרומה לעין שביב ולמעלה נחש צמא.

זה היה בערך לפני שנתיים. חשוב לי לספר לכם מה קרה לנו שם כדי שתלמדו מהטעויות שעשינו ואשר סיכנו את חיינו, ומהפעולות שנקטנו כדי לצאת מהשטח ולהגיע הביתה בשלום.

קצת על המסלול של הר כרבולת לפני שמתחילים:

–          הר כרבולת הוא הצלע הדרום מזרחית של המכתש הגדול.

–          אורך המסלול ממפעלי אורון עד לחניון הלילה של נחל מדור בערך 19 ק"מ.

–          המסלול לא מעגלי. כך שצריך לארגן איסוף עם ג'יפ או לשלב את המסלול בטיול של כמה ימים.

–          דרגת קושי בינונית קשה בעיני.

–          ברוב המסלול הקרקע נוטה הצידה. לאלה מכם עם בעיות כל שהן ברגליים זה עלול להיות משהו שצריך לקחת בחשבון.

–          אין צל כמעט לכל אורך המסלול מכיוון שכולו נמצא על קו הרכס של הר כרבולת.

–          מפת סימון שבילים 15.

–          מסלול נהדר עם אחלה נוף!

אחרי לילה עם ממש מעט שעות שינה, קמנו מוקדם בבוקר ועלינו על אוטובוס שלקח אותנו עד לדימונה. משם תפסנו מונית עד לתחילת המסלול, במפעל הפוספטים אורון. בערך קילומטר לפני שער המפעל יש יציאה ימינה (מערבה) לשביל ישראל, שמתחיל לטפס על הר כרבולת.

תחילת המסלול היא מעט מבאסת כי עוברים את השטחים השייכים למפעל, כולל פסי הרכבת. בערך אחרי 3 – 4 ק"מ, שכוללים עליה על הרכס קיבלנו את הנוף הנהדר שליווה אותנו לאורך כל הדרך, וראיתי איך החיוך של שירני מתרחב. ואולם, אני הסתכלתי על המשך המסלול והבנתי איזה טיפש אני, כי לא חשבתי על בעיות הברכיים (הקלות) שידעתי שיש לחברה שלי ועל העובדה שכל המסלול נמשך בשיפוע.

לקחתי בחשבון רק את הכושר שלי ושלה. לא חשבתי על זה שאנחנו הולכים במדבר כמה ימים מצוידים בתרמילים עמוסים במים, ומתחילים את ההליכה במסלול השובר עצמות הזה, כשהתרמילים הכי כבדים. ועל איך שזה עלול לרסק את החברה שלי. בנוסף, לא חשבתי על הרגישות שיש לחברה שלי לשמש, ועל העובדה שבכל המסלול אין טיפת צל. ואם זה לא מספיק, אז ישנו רק 3 שעות בליל היציאה לטיול, מה שגרם לנו להתחיל את היום תשושים.

בקיצור, אנחנו הולכים לנו על הרכס ונהנים מהנוף, שירני מבסוטה ומחייכת, ואני מרגיש דביל וחסר אחריות. אחרי כמה קילומטרים של הליכה חששותיי מתממשים, שירן מתחילה לקטר בחצי-פה, ומתברר לי כי לחברה היקרה שלי ממש קשה להמשיך. ואף כי היא היא טיילה הרבה בחיים שלה, כל הנתונים האלה ביחד גרמו לגוף שלה להישבר. אני מכיר אותה והיא רחוקה מאוד מלהיות בכיינית, כך שהבנתי שאם היא מתלוננת המצב שלה כנראה בקרשים.

הדבר הראשון שעשינו זה להעביר כמעט את כל המשקל שהיה לה על הגב אל התרמיל שלי. למזלי, טיילתי אז עם אחד מאבי-הטיפוס של "פרא" 70 ליטר, מה שסייע לי לסחוב את כל המשקל יחסית בנוחות, למרות שהמשקל כלל הרבה ליטרים מים ואת כל האוכל והציוד שלנו. בעצם, היה לי בתרמיל קצת יותר מ 30 קילו, ושירני המשיכה כשהיא נושאת רק את שק השינה שלה.

כל זה עזר לה להמשיך עוד קצת, אבל הקרקע האלכסונית המשיכה להכות ברגליה, ולכן והתקדמנו ממש לאט. כשראיתי איך שירני היקרה צולעת וסובלת ומנסה להמשיך בלי להתלונן, הבנתי שצריך לוותר הפעם ולא להתעקש. תכננתי לרדת מההר ולהגיע כמה שיותר מהר לחניון הלילה שבו תכננתי לחנות ולישון, כדי למהר ולהכין ארוחה חמה לפני שהחברה שלי תקרוס לגמרי.

וכך, לצערנו נאלצנו לרדת מהשביל ולחתוך דרך נחל מדור. אמנם אנחנו ממש מקפידים ללכת על סימון השבילים כדי לשמור על הטבע, אבל הבנו שהפעם אין ברירה. בסופו של דבר, אחרי הרבה עצירות וקצב הליכה איטי מאוד, הגענו לחניון הלילה בנחל מדור, הכנו ארוחה חמה והלכנו לישון.

אלא שפה התחילו הבעיות: "ערנצ'ו, כואב לי הראש ממש חזק, קר לי….."

אני מתעורר ורואה את החברה שלי מקופלת מכאבים, מחזיקה את הראש בידיה, קפואה לחלוטין ורועדת מקור (בתוך שק שינה המיועד למינוס 10 מעלות, עם מיטב הביגוד הטרמי, ומזרן שטח).

ניסיתי להרגיע אותה, וגם נתתי לה כדור אדוויל שהיה אמור להרגיע לה את כאב הראש.

עברו כמה דקות ובמקום שהמצב ישתפר הוא רק נהיה יותר גרוע, ולמרבה האימה ראיתי כיצד שירני מתחילה לאבד את היכולת שלה לדבר ברור, הרעידות שלה נהיו ממש חזקות, וחום הגוף שלה היה ממש נמוך. היה נראה לי שהיא לא בשליטה ודי קרובה לעילפון.

מיד הלבשתי אותה בכל הביגוד החם שהיה לנו בתרמילים, הרתחתי מים להכין לה תה, הפעלתי את הטלפון הסלולרי שאני שומר כבוי בתרמיל, כדי לחסוך בסוללה בדיוק למצבי חירום מעין אלה, והתחלתי לחפש אזור עם קליטה. לבסוף, אחרי תיווך של בני משפחה, הצלחתי ליצור קשר עם אחד הפקחים בשדה בוקר ודיברתי אתו בקצרה כדי שלא תיגמר לי הסוללה בטלפון, מכיוון שזכרתי כי כשבקושי יש קליטה הסוללה בטלפון נגמרת מהר מאוד, ולכן צריך לעשות שיחות קצרות מאוד ולספק כמה שיותר מידע, כולל נקודת ציון מדויקת של המיקום שלנו וכמה שיותר פרטים על מצבנו הבריאותי.

תוך כדי יצירת הקשר והקריאה שלנו לעזרה, גיליתי לשמחתי שהמצב של שירני השתפר מעט. חזרה לה יכולת הדיבור וקצת עלה לה חום הגוף. שנינו הגענו לאותה המסקנה, שאין צורך בפינוי דרמטי במסוק אל חדר מיון, אבל בהחלט חייבים לצאת מהשטח כמה שיותר מהר, ולשם כך ללכת לישון במקום שבו יש גישה לאמבולנס אם המצב ידרדר בהמשך הלילה.

הפקח עמו שוחחנו קישר אותנו לאחד הג'יפאים באזור, שהסכים להגיע אלינו באמצע הלילה כדי להוציא אותנו מהמדבר ולקחת אותנו עד למדרשת בן גוריון. כמובן שזה עלה לנו כסף, אבל בהחלט היה שווה את הטרחה ואת הנכונות של הג'יפאי לנסוע בשטח קשה במשך שעות כדי לאסוף אותנו באמצע הלילה.

עד שהגענו למדרשה שירני כבר חזרה קצת לחיים. סייע לכך גם החימום בג'יפ. אמנם היא היתה קצת בהלם, אבל לפחות בהכרה. שנינו הבנו שאין טעם להמשיך אל חדר מיון, אלא עדיף לישון ולתת למנוחה לעשות את שלה. לכן נזרקנו בחשכה בקצה אחת החורשות במדרשה ובתוך חצי דקה כבר היינו שנינו שקועים בשנת ישרים.

"סליחה, אתם ישנים בתוך שלולית מים" – שמענו קולות של שני חבר'ה, שהעירו אותנו משנתנו. פקחנו את העיניים, מבולבלים מעט, וגילינו כי הצרות, כדברי הפתגם, באות בצרורות: בדיוק במקום שבו בחרנו בלילה להניח עליו את שקי השינה שלנו התפוצץ מאוחר יותר צינור השקיה, שהרטיב את השטח שבתוכו היו פרושים שקי השינה שלנו, את התרמילים, ואת כל הציוד. חמישה מטרים מהמקום שבו בחרנו לישון בחשכה היה יבש כמו… במדבר! איזה מזל נאחס! לא יאמן!

לסיכום, הנה מה שלמדתי מהחוויה:

–          אני לא רופא, אבל אני מניח שהמצב שהחברה שלי הגיעה אליו נבע פשוט מזה שהיה לגוף שלה קשה מדי עם העומס. היא לא ישנה מספיק בלילה שלפני, המסלול היה קשה מידי, התרמיל שלה היה כבד מידי והשמש ביום הראשון של הטיול דפקה לה בראש. לכן בלילה היא פשוט קרסה.

–          תכננתי את המסלול על פי היכולת שלי ולא לקחתי בחשבון שאני מעמיס על החברה שלי הרבה מעבר למה שהיא מסוגלת. את הטיול צריך, לכן, לתכנן תמיד לפי היכולת של הטייל הפחות מיומן שיש לו הכי פחות כושר, ולא להיפך.

–          לגבי ציוד: לא היה לחברה שלי כובע שמש איכותי שבטוח היה עוזר. מקלות הליכה היו מקלים עליה מאוד במסלול הזה, במיוחד עם בעיות הברכיים שלה.

–          מפה: למרות שהכרנו את המסלול אנחנו תמיד מטיילים עם מפת סימון שבילים. אם לא היתה לנו המפה לא היינו מצליחים לתכנן את הירידה המאולתרת מהר כרבולת, לא היינו מצליחים לדווח על המיקום המדויק שלנו, ולא היינו יכולים לכוון את הג'יפאי שיאסוף אותנו.

–          סוללה בטלפון: חובה לשמור על הסוללה. להשאיר את הטלפון כבוי במשך הטיול, ולעשות שיחות קצרות במקרה הצורך. אם תצטרכו לקרא לעזרה רוב הסיכויים שזה יהיה באזור עם קליטה בעייתית והסוללה שלכם תתרוקן במהירות.

–          כסף מזומן: כשאני מטייל בארץ יש לי בתרמיל לפחות 600 ₪ במזומן לכל צרה שלא תבוא. כסף מזומן יכול לפתור בעיות במהירות וביעילות כשצריך, כמו שקרה לנו.

החוויה שלנו, אם כך, נגמרה בשלום, אבל באותה מידה יכלה להיגמר הרבה יותר גרוע.

 

  • ערן הוא קצין לשעבר, ותרמילאי מנוסה. בין השאר הוא עומד בראש חברת "סברה" המייצרת בישראל ציוד איכותי למטיילים ואנשי שטח.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *