איטו אבירם

"הצמיד של אופירה" – הצגה מומלצת לילדים נפגעי הרשתות החברתיות

תיאטרון אורנה פורת מעלה שוב את ההצגה שהיא גם מרגשת וגם יכולה לפעול כקטליזאטור לשינוי אווירה חברתית בתוך בתי ספר נגועי חרמות וסטריאוטיפים.

הקטן גודל גופן הגדל גודל גופן גודל גופן הדפס עמוד הזה

הצמיד של אופירה

בתי, רומי, (13) נזכרה ממש לפני ההצגה שהיא כבר ראתה אותה פעם, מזמן, ושאינה רוצה לראות אותה שוב. אחיה התאום, אדר, החרה החזיק אחריה: בואו נוותר. יש מה לעשות בתל אביב במקום לצפות בהצגה לא מעניינת.

שעה וחצי מאוחר יותר, משהדי מחיאות הכפיים שככו, מפלסים את דרכנו החוצה מאולם בית ציוני אמריקה, אמר לי בני מתוך כוונה גדולה: "אבא, אני חושב שאת ההצגה הזאת צריך להראות בכל בית ספר בארץ". ורומי? היא נאחזה בזרועי ולחשה: "אבא, אני מצטערת שעשיתי לך בלגאן לפני ההצגה. זאת היתה הצגה נהדרת. אז, כשראיתי אותה לראשונה, הייתי, כנראה, קטנה מדי".

"הצמיד של אופירה" היא הצגה שמתאימה יותר מכל לילדי כיתות ז' בחטיבת הביניים, אולי לכיתות ה' גם כן, וכנראה שכבר לא כל כך לכיתות ח' ו- ט'. ביים אותה גיל צ'רנוביץ במקצועיות, וצוות השחקנים, ובמיוחד השחקנית הראשית, בתפקיד נירה, עושה גם הוא עבודה נהדרת. את הסיפור, שעליו מבוססת ההצגה, סיפרה לנו באופן אישי רבקה מגן, הסופרת, שעלתה על הבמה וסיפרה לצופים כי מה שנראה על הבמה מבוסס על סיפור אמיתי. סיפור אמיתי של חרם שקרה לה כשהיתה ילדה. רבקה מגן, לדעתי, עברה כבר מזמן את שנת ה- 60 לחייה…

זוהי הצגה שאינה משוללת פגמים וטעויות, אלא שאת הטעויות הפוגמות באמינות שלה יראו המבוגרים. הילדים, לעומת זאת, יתרגשו, יזדהו ויעברו חוויה עזה שאולי, יש לקוות, תשפיע על מידת המהירות שבה, בעתיד, יסכימו להיות חלק מחרם כיתתי על קרבן זה או אחר.

העלילה עוסקת בחבורה של 6 ילדים כבני 12, בני כיתה אחת, שהם כולם חברים טובים. אחת הבנות בחבורה מתפארת במתנות הרבות שקונה לה אביה, שתמיד נמצא בחו"ל, ובהמשך היא מציגה לראווה צמיד אדום שזור אבנים בוהקות, שבו היא מתגאה במיוחד. אלא שהתלמידים חוזרים משיעור ספורט מגלה אותה ילדה כי מישהו גנב לה את הצמיד. חיפוש בתיקים של כל בני החבורה מגלה כי הצמיד נמצא בתיקה של נירה. התוצאה – הדבקה מיידית של התואר "גנבת" ואחר כך גם חרם, שמצליח להחזיק מעמד כמעט שנה תמימה. בסוף ההצגה מתברר, כמובן, שנירה אינה הגנבת, אף שהצמיד נמצא בתיקה.

התיקון הנכון נעשה, הוידוי של הגנב האמיתי נאמר, והזיכוך הנפשי שעוברות הדמויות בהצגה ביחד עם הצופים הצעירים אינם משאירים לחי אחת יבשה באולם.

העלילה, שנכתבה הרבה לפני היות "פייסבוק", וואטס'אפ" ושאר מיני בישין וירטואליים, המשעבדים את חייהם של ילדינו, שהפכו לקרבנות אמיתיים של המסך הקטן, נוגע בשאלה שימיה עתיקים כימיה של התרבות האנושית: החרם החברתי. חרם, שגם ביהדות נחשב, לא אחת, כעונש הקשה ממוות. עונש שמשאיר צלקות וכוויות לכל החיים.

עכשיו בואו ננסה להיפטר מהסטריאוטיפ הקבוע בהרבה הצגות ילדים, ואולי במיוחד בהצגות התיאטרון של אורנה פורת: המבנה החברתי של כל חבורת ילדים, כמעט בכל הצגה, עם ליהוק קבוע, שבו יש תפקיד אחד של הילד הדומיננטי, החתיך והרשע, ולצידו ה"גרופי" הטמבל המושלם, שרק לקראת סוף ההצגה מגלה היכן שכח את שכלו ועושה בו, לראשונה, שימוש.

הבנות מתחלקות ל"חתיכה", "מקובלת", ואחת שתפקידה העיקרי לקנא, ועוד אחד שהוא חנון קלאסי, מצטיין בטריוויה ומאוהב נואשות, ללא סיכוי, ביפה שבחבורה, שמרחמת וצוחקת עליו לחליפין. כן, גם בהצגה הזאת זה קורה, וקצת נמאס…

את האמינות, החשובה כל כך בהצגות כגון אלה, הורסת העובדה שבעלילה המתרחשת כולה בכיתה אחת, אין נוכחות למבוגרים. לא למחנכת, לא להורים ולא לדמות מבוגרת אחרת. זה רע, מכיוון שבחיים האמיתיים אלה הם בדיוק האנשים שיוכלו לעזור לפתור בעיה של חרם, להתיר את הפלונטר החברתי שנוצר ולהציל משמד את מי שמוטל עליו הקלון ונסתם עליו הגולל. במציאות יהיו גם תמיד ילדים שלא ייסחפו אחרי החרם החברתי, אלא יעיזו לחשוב בצורה עצמאית – כך בכל אופן אני עדיין רוצה להאמין – אם כי הרוע, הסטיגמות והטלת ההאשמות השווא קיימים, והרעל נזרע ללא הרף, גם ברגעים אלה ממש.

לסיכום, אחרי 4 שנים של הפסקה ויותר מ- 180 הצגות, חוזרת ההצגה "הצמיד של אופירה" לרפרטואר של "אורנה פורת", והיא אקטואלית מתמיד, וכמו שמבקש אדר, בני, היא חייבת להיות מוצגת בכל "אשכול פיס" בבתי הספר ברחבי הארץ, ואם אין אשכול פיס, גם על במות צנועות יותר.

אל הצגות ילדים נוספות שבהן צפינו ועליהן אנו ממליצים בחום

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *