איטו אבירם: 10 ספרי קריאה מומלצים לזמנים שכאלה: אחות לפליאדות, הקיץ האחרון בעיר, מנצחת, פשע מעודן, ועוד…

 

  הספר “אחות לפליאדות” – התסבוכת והמאבק, שהשתלם!

כך זה קרה לי ולזוגתי. שנינו פרשנו זמנית מקריאת הספר ואחר כך, מתוך עיקשות שנגרמה בעיקר בשל הרצון להבין מדוע, לעזאזל, החליט מי שהחליט לזכות את אורית אילן בפרס הראשון, המשכנו לקרוא 

 

  הספר “הקיץ האחרון בעיר” – מרוחק, מיוסר, חד ומהנה עד כאב

מה שהופך את הספר לפיסת חיים מדממת, (אך ללא שפיכות דמים) אשר לך, הקורא, ניתנה הזכות לחוות אותה ביחד עם הדמות הראשית, היא ההרס הנפשי של לאו. אדם שההצלחה והאושר מנסים בכל פעם בחדש לפתוח לו את הדלת כדי שייכנס, והוא מתמהמה, או טורק אותה שוב ושוב.

 

הספרים “עלם” של דנטון ולץ’ ו”אהבה ראשונה” של טורגנייב  –על קסמם ואכזריותם של הנעורים.

 

  הספר “מנצחת” של ישי שריד – ה”ג’דאית” הרגישה.

בספר, בהוצאת “עם עובד”, מספרת הגיבורה, פסיכולוגית צבאית רגישה, על מערכת יחסיה עם גברים, כולל הרמטכ”ל, על בנה המתגייס לצנחנים ועל עבודתה הכוללת “הרעלת” לוחמים לקראת הקרב ושריון נפשם של טייסים לקראת נפילתם בשבי.

היה בהחלט מרתק לקרוא את סיפורה של אביגיל, פסיכולוגית ששירתה שנים רבות בצבא ופיתחה מומחיות מעמיקה במנגנון הנפשי של חיילים בקרב. הסופר, ישי שריד, אוהב ליטול על עצמו את תפקיד המספרת, וכמו ב”גן נעמי” גם כאן הסיפור מובא בשפתה של הגיבורה, שהיא אם לבן המתגייס לצבא, אבל לא אישה נשואה, אולי בגלל שאביו של הבן הוא הרמטכ”ל בכבודו ובעצמו.

ואם, כשאני כותב “היה בהחלט מרתק”, יש מביניכם השומעים בדבריי נימה של הסתייגות, זו – אכן – קיימת. ההסתייגות נובעת ממידת האמינות והאותנטיות שיש לדברים הנכתבים בספר, שאצלי פגמו לא מעט ברמת ההנאה שלי, אף כי לא הצליחו לעצור את היסחפותי בשטף עלילתו. (הקלק כאן להמשך קריאת הכתבה ופרק ראשון מהספר).

**

  “מרק סוס” מאת ו. סורוקין בהוצאת “לוקוס” – לבעלי קיבה חזקה!

הספר, שיצא לאור בהוצאת “לוקוס”, הוא “מעדן ספרותי” מהסוג המהפך קרביים. מסקרן, מושך, אך גם מבעית ומעורר בחילה. רעבים? (גם לספר טוב) אם כך, חשבו פעמיים לפני שאתם קוראים את “מרק סוס”. ארבעת הסיפורים המקופלים בין דפי הספר הם, בהחלט, שער אל כמה שעות של בריחה ספרותית מוצלחת, פנטזיה שנוגעת בדרך זו או אחרת בנושאים של קולינריה ואוכל.

עם זאת, חלק מהסיטואציות המתוארות בסיפורים הללו הן מהקיצוניות יותר שקראתי בשנים האחרונות. קיצוניות לרע, כלומר, כאלו שיכולות לגרום לך, הקורא, לעצור, מעיך מתהפכים עליך, לטרוק את הספר ולנסות לשכוח שהיית זה אתה, שפתח את הדלת אל עולמו המופרע של הסופר.

שפתו של סורוקין, יליד 1955, קולחת. גיבוריו צבעוניים, והם מרבים לשוחח זה עם זה, להביע דעות, להתווכח ולהפגין טעם טוב בנושאי תרבות וקולינריה. יש ביניהם אוהבי ספר, יש צעירים קרייריסטים, יש מיליונרים שהתעשרו מהר מדי והמשותף לכולם – כולם צריכים, אוהבים או נאלצים לאכול, וכאן, בדרך כלל, נמצא המכנה המשותף בין הסיפורים.

הסופר הוא אדם נטול עכבות, כמו גיבוריו. אחדים מכנים אותו “מחבל ספרותי”, בגלל השפה הבוטה, לעיתים פורנוגרפית, ויותר מזה – בגלל התיאורים הקיצוניים העלולים לייצר בחילה, לא רק ספרותית, אצל הקורא. יש המאשימים אותו בקניבליזם, בהפצת פורנוגרפיה, ולפחות אחד מספריו זכה, במשאל ספרותי, להגיע למקום השלישי בין הספרים המזיקים לקריאה, כשלפניו רק “מיין קאמפ” מאת היטלר ו”הקפיטל” מאת מארקס. הקליקו: להמשך קריאת הכתבה ופרק ראשון מהספר.

**

  הספר “תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי” – מפולפל, מפותל ומצחיק

אתם תאהבו את הגיבורה הכל-יכולה, אישה סקסית, חריפת שכל ותועלתנית שלא רק יודעת לבשל, אשר רקחה למענכם הסופרת אלינה בורנסקי. איך שהיא מנווטת את חייה וחיי בתה המכוערת בתוך הדייסה הסובייטית הבלתי אכילה… שווה טעימה.

חוש ההומור בספר הזה, המתועל כולו לטובת הצורך “להסתדר” ברוסיה העלובה של המשטר הסובייטי, הוא הדלק המניע את סיפורה של האישה היפה, הבשלנית, שעיקר כוחה ברקיחת שטיקים וטריקים שישפרו את חייה, חיי בתה וחייה של נכדתה האהובה. מה היא לא מוכנה לעשות לטובתן – הכל!

הומור שחור הוא התבלין העיקרי בתבשילים החריפים שרוקחת הגיבורה, הכותבת את קורותיה בגוף ראשון. היא מטילה את עצמה למערכה למען יקירותיה שוב ושוב ושוב, מסתבכת ומתירה את הפלונטרים שהיא עצמה קשרה סביב עצמה בכוח יוזמותיה והסקס-אפיל שלה, עד שלרגעים מתחשק לך, הקורא, לעצור לרגע מקריאתך ולמחוא כפיים לגיבורה הנחושה. עלילת הספר משתרעת על פני שלוש ארצות ושלושה עשורים, ושבמרכזו אישה אחת בלתי נשכחת, שעבורה כל האמצעים כשרים בדרך להשגת המטרה.

הספר יצא לאור בהוצאת “תשע נשמות”, ספריית “הכורסא”.  (להמשך קריאת כתבת ההתרשמות ולקריאת פרק ראשון מהספר הקליקו כאן).

**

  הספר “נגד הטבע” מאת תומס אספדל – על אהבתו הנכזבת של גבר מבוגר לאישה צעירה

בספר, שיצא לאור בהוצאת לוקוס, גבר מבוגר מתאהב באישה צעירה ובין השניים מתפתח סיפור אהבה. אהבה כזו עוד לא הייתה לו. כסופר, הוא מתבונן במצבו ותוהה אם מה שמתחיל בניגוד לדרך הטבע – יחסיו עם הצעירה – סופו גם להסתיים באופן לא טבעי.

באופן אישי ביותר, אני חייב להאמין באהבת אמת גם בין גברים מבוגרים ונשים צעירות וגם בין גברים צעירים ונשים מבוגרות. אני עצמי נשוי לאישה הצעירה ממני ב- 15 שנה, ונישואינו טובים ומחזיקים מעמד זה העשור השלישי ביחד.

אהבה שבין בני הזוג פעורה תהום של שנים, עם זאת, היא גם אתגר גדול יותר, כי השנים החולפות מדגישות את ההבדלים, רק חלקם חיצוניים, ומחדדת אותם. אז הנה לכם סיפורו האישי של גבר סקנדינבי, סופר הבונה את עתידו, שמתאהב באישה צעירה אשר משיבה לו אהבה, לפחות לפרק זמן מסוים, שבו השניים חווים התרגשות ואושר גדולים.

הסופר סוחף את הקוראים אל מסעו של גיבור חסר מנוח. בניסיון לאחוז בחייו השועטים קדימה הוא צולל לחקירה מעמיקה של מושאי הווייתו, האהבה, העבודה והכתיבה. גיבור הספר הוא בנו של בעלים של מפעל גדול, אלא שהוא מוצא את עצמו עובד במפעל כפועל שחור, הרובץ מתחת למכונות ומשמן אותם בכל יום, כל היום. חיים קשים, שבהמשכם הוא מגיע למסקנה שאסור לו לוותר על חלומו להיות סופר, ומנסה להגשים אותו באינספור שעות של בהייה בניירות הלבנים הרובצים מולו, מחכים שיכתוב כבר משהו. (להמשך קריאת הכתבה ופרק ראשון מהספר הקליקו כאן).

**

הספר “מה ששייך לך” / גארת’ גרינוול בהוצאת “עם עובד” – מבט חודר באהבה הומוסקסואלית 

  גארת’ גרינוול  כתב סיפור על מורה אמריקאי בבולגריה, המתאהב בנער ליווי מקומי, ואגב כך עורך לנו היכרות עם סגנון החיים הבולגרי, נופיה של הארץ ואופי חייו הבלתי אפשריים של מי שמחפש אהבה בין בני מינו.

שווה לקרוא את הספר, שיצא לאור בהוצאת “עם עובד”, כי הוא לוכד אותך בשורות הפיוטיות שלו, בראיית המשורר את הפרטים הקטנים, צילומי רגע של נוף, אווירה והתנהגות אנושית, המשתלטים לעיתים על סיפור העלילה והופכים אותו למיותר.

הנה הוא המספר, מעביר לנו בגוף ראשון את חוויותיו מילדה קטנה, המשתופפת אל גדת הנחל הגועש, וזרועו של אביה, המונחת על בטנה, מעגנת אותה לבטח קרוב אליו. צחוקה המתרונן, כשהיא מתגרה בסכנה שוב ושוב, בוטחת לחלוטין באביה המגונן, חיבוקה העז את צווארו של אביה, וכל אלה מתוארים ביופי רב, בכתיבה לרוחב המרחיבה את יריעת הסיפור שוב ושוב.(להמשך קריאת הביקורת ולקריאת פרק ראשון מהספר הקליקו כאן).

 

הספר “שתי צרפתיות, שני צרפתים” של בלזק – אישה “קום-איל”פו”!

אין מדובר בסיפור עלילתי מותח וסוחף. בכלל לא. זוהי מסה, או אולי פובליציסטיקה. ניתן לפתוח בכל דף מדפי הספר הדק, שיצא לאור בישראל ביוזמת “נהר ספרים”, ולקרוא באיטיות, כמו לשוטט בשביל המתעקל בתוך הטבע, תוך שאתם מתכופפים ומערימים לסלכם את עושרה של השפה, אינסוף הדימויים ושפע התובנות.

  עיקרו של הספר: תיאור ואפיון של דמויות צרפתיות, ובכל זאת, קראתי אותו בעניין רב כשאני מנסה להסתיר את החיוך, שזרח על פני מדי פעם למקרא התיאורים העסיסיים ואת התימהון, למקרא הדמיון הרב שאין בכוחו של הזמן לשנות או לטשטש, בין טיפוסים של אז, לטיפוסים של היום, כשהמסקנה היא: טיפוס נשאר טיפוס.

בספר זה, לראשונה, נתקלתי בביטוי “קום איל פו” (כמו שראוי/צריך) שבלזק משתמש בו כדי לתאר את הדרך שבה הצרפתייה הפריזאית “הנכונה” מתלבשת. דרכו לבטא את התרשמותו ממראה צרפתייה “נכונה” שכזאת מלבבת: “בוקר נאה אחד, אתה משוטט בפריז. השעה אחרי שתיים אך השעה חמש עדיין לא צלצלה. אתה רואה אישה באה לקראתך. המבט הראשון שאתה נותן בה כמוהו כהקדמה לספר יפה, הוא מעלה בדעתך עולם ומלואו של דברים אלגנטיים ומעודנים. כמו בוטניקאי בין אוסף הצמחים שלו, בין הדברים ההמוניים של פריז מצאת סוף סוף פרח נדיר.” (להמשך קריאה, ולקריאת הפרק הראשון הקליקו כאן).

**

הספר “פשע מעודן” בהוצאת לוקוס – “כשהיא אומרת כן, למה היא מתכוונת?”

  מבקר תיאטרון נודע פוגש אישה יפה בעלת צליעה קלה. הוא נשבה בקסמה ובלי משים נשאב לפרשה מסתורית ורבת רבדים, שבמהלכה היחסים בין השניים נעים על צירי הארוטיקה והסטייה, האהבה הכּנה, הבלבול והפשע. מאת סרז’ו סנטאנה, הוצאה לאור: לוקוס.

חזרתי אל הכותרת “פשע מעודן” מיד כשסיימתי לקרוא את הספר, וכששבתי ודנתי בה, ביני לבין עצמי, התחברו לי, בתוך הראש, המרכיבים השונים, המורכבים והמעודנים, יש לומר, של התוכן, וממד נוסף של הנאה ספרותית נוסף לי, מכיוון שאין כמו הכותרת כדי להציב את הדברים הנאמרים בספר בדרך חד משמעית וחותכת, שלא כמו הפרשנות שלי, שהיתה מקלה ונוטה.

ובמה מדובר? מדובר בטקסט עשיר ורב הגיגים של הסופר סרז’ו סנטאנה, שאותו אני קורא לראשונה, העוסק בהגיגיו ובמעשיו של מבקר תיאטרון, אדם מורכב, בעל יכולת הבעה (כמובן) ואופי אגוצנטרי, הפוגש באקראי אישה שנופלת במדרגות הנעות, עוזר לה ואגב כך מתאהב בה. (לקריאת כתבת ההתרשמות המלאה הקליקו כאן.)

**

  הספר “נובלה לירית” מאת א. שוורצנבך בהוצאת אפרסמון – החולשה היא הכוח

**

  הספר “מכונות כמוני” של איאן מקיואן – ממתק למכורים, בהוצאת “עם עובד”

אני מניח שלסופר איאן מקיואן, שנולד בשנה שמדינת ישראל נולדה, יש כאן לא פחות מאלפי קוראים נלהבים. הנה סיבה להתלהבות קטנה נוספת. ספרו החדש, שהוא מהנה, מענג ומשאיר טעם של עוד בפה.

לא את כל ספריו אני אוהב באותה המידה, אף כי לא זנחתי אפילו ספר אחד משלו באמצע קריאתו, דבר שאני מעז לעשות גם לספריהם של המעולים שבסופרים. גם בספר הזה, כמו בקודמיו, מציע איאן, מעבר לעלילה, לתובנות ולתיאורים, גם משהו חדש. משהו קצת שונה. הפעם מדובר לא רק בסיפור משפחתי, שיש בו גם סיפור אהבה “רומנטי” עתידני, בין רובוט ובין אדם, אלא גם רקע מסוג שונה. רקע תקופתי שאיאן כופף ועיצב אותו כדי שיתאים לו.

כשצ‘רלי, גיבור הספר המספר את סיפורו בגוף ראשון, קונה רובוט מיוחד במינו – אדם מלאכותי ושמו אדם – ומציע למירנדה, האישה שהוא אוהב, לבחור לו יחד אישיות, הוא אינו מעלה בדעתו אילו השלכות תהיינה למעשיו. צ‘רלי יגלה עד מהרה שאותו יצור חטוב ויפה תואר שניחן ביכולת עיבוד נתונים מרשימה, בכושר למידה מופלא ובמוסר מושלם, מוסיף עניין לחיים ומקל אותם אבל גם מסבכם בדרכים לא צפויות. גם אנושיותו מוסיפה לתסבוכת. הוא יודע להתאהב – אם אכן זו אהבה – וכמו למירנדה, גם לו יש מה להסתיר.

הימים ימי מלחמת פוקלנד, אבל איאן מקיואן, במיטב המסורת של סוגת ההיסטוריה החלופית, שותל בהם אירועים שלא היו, והבולט שבהם – בריטניה ניגפת מול ארגנטינה, וחוזרת מדרום האטלנטי מובסת ומלקקת פצעיה. בנוסף, מחיה הסופר את אלן טיורינג, המדען ההומוסקסואל שפיצח את “אניגמה” וממית אחרים, וטווה עוד מעשייה מענגת, נפתלת, מעוררת מחשבה ומתאימה לימינו אלה ולימים שעוד יבואו. (להמשך קריאת ההתרשמות הקליקו כאן.)

**

  שנות העונש המאושרות/ פלר יאגי/ עם עובד – האושר השביר של נערת פנימייה

הספר כולל שתי נובלות: על החיים בפנימייה יוקרתית לבנות בשוויץ, מזווית ראותה של נערה רגישה בעלת נפש סעורה, ועל שיט “תענוגות” באוניית משא עם אביה המרוחק והאהוב. אם יש משהו שכמעט ואיננו מתקדם בספרה זה של פלר יאגי, זוהי העלילה, וכמה טוב שכך. במקום לקבל רצף אירועים מטלטל, איזו דרמה סוחפת, אתה, הקורא החושב, מקבל דלת פתוחה אל חיבוטי הנפש של נערה מתבגרת. הקנאה בנערות אחרות, ההשוואה הבלתי נמנעת של האמצעים הכספיים של משפחות הנערות, המיניות המנסה להתפרץ דרך שסתומי הביטחון השמרניים של המוסד החינוכי וה”דווקא” שמגיע, בסיפור השני, שבו הנערה השטה עם אביה חווה ניסיון מיני ראשון בתאו של אחד מקציני ספינת המשא, שהוסבה לספינת קיט.

וזהו סוד כוחה של הסופרת. דרך הדמות הראשית, אישה הכותבת על שנות ההתבגרות שלה, עולה ונרקמת תמונת מצב מורכבת וסבוכה, אבל אמינה ומעוררת השתאות, של היום-יום בפנימייה, במיוחד מבחינת החברויות, השווי החברתי ומידת המקובלות, המסע האישי אל יצירת ייחודיות ומיוחדות ובדרך אגב, מנה גדושה של תובנות ופילוסופיית חיים, הלך רוח המשקף את נפשו של כל מתבגר.

“פרוזה מופלאה. זמן קריאה: כארבע שעות. זמן זכירה, כמו בעבור המחברת: שאר החיים”.
כך כתב המשורר יוסף ברודסקי על כתיבתה של פלר יאגי. (להמשך קריאת ההתרשמות הקליקו כאן)

**

  קלריסה/סטפן צוויג/הוצאת מודן – גורלה של אהבה אחת

כמו הנגיף הזעיר המטלטל את עולמנו, משנה גורלות גם בתחילת המאה ה- 21 כך לפני מאה שנה, הצליחה מלחמת העולם ההיא לטלטל גורלה של גיבורה אחת, שעל חייה אנו למדים בספר. הספר, שיצא לאור ב”מודן” אינו גמור.

אהבתי את הספר “קלריסה” ואף שידעתי שמדובר ברומן לא גמור, האחרון של הסופר בטרם התאבד, הצטערתי צער רב כשהגעתי לסופו, מלקט מילים בין הפסקאות שהסופר כתב אותן בעיקר כראשי פרקים שנועדו לפיתוח ספרותי נוסף, שהן לא זכו לו.

ההיכרות האינטימית עם דמות הגיבורה גוררת הזדהות עם אורח חייה, וכשאלה נקטעים באחת, משום שהסופר לא סיים את כתיבת הספר, נוצרת אכזבה רבה, כמו מטרה שלא הושגה ונותר ממנה רק המסע אליה. בשלב זה, הנחמה כולה נמצאת, מבחינתו של הקורא, במסע אל המטרה.

בספר קלריסה, טמון הכוח הזה בתיאור הדמויות שבו וביכולת הפסיכולוגית של הסופר לנתח את צעדיהן. וכך קורמות עור וגידים לנגד עינינו לא דמותה רק קלריסה, הנערה המתבגרת, בתו של קצין גבוה המתחנכת בפנימייה של מנזר, אלא גם של הדמויות האחרות שאותן היא פוגשת בחייה. (אל הכתבה המלאה)

**

גריי/ לאוני סוואן/ הוצאת עם עובד – עלילותיו של תוכי בלש

אם בתחילת הספר נראה היה לי שהגיבור האמיתי, התוכי גריי, קצת מעצבן אותי ומפריע לקריאה, הרי שבהמשך, כשהיכרותי עם הדמויות האחרות נעשתה אינטימית יותר, התחלתי לחבב את העוף המכונף המפטפט חופשי באנגלית, מחקה ומקשר את חיקוייו אל הנסיבות שנוצרות למול עיניו, ולקראת הסוף כבר ממש התאהבתי בו.

זהו ספר מיוחד במינו. הומוריסטי במידה, מותח במידה וגם אקצנטרי במידה. רוצים להכיר את תנאי חייהם של אנשי סגל בריטיים באוניברסיטת יוקרה כמו קיימברידג’, קראו את הספר הזה, ותקבלו הצצה אל עולם של פינוקים אקדמאיים, שבו טובלת גם הדמות האנושית הראשית, ד”ר אוגוסטוס הָף, מרצה ועמית מחקר, שטוב לו להיות רווק אקדמאי באחד הקולג’ים הידועים של קיימברידג’, מה שמאפשר לו להתעסק ב”שטויות” במקום ללמד. (אל הכתבה המלאה)

**

  “החדר של ג’ובאני”/ ג’יימס בולדווין   / אהבה הומוסקסואלית נואשת בפריז

פרוזה רגישה, מורכבת וכנה, המספרת את סיפורו של גבר אמריקאי המגלה בפריז שהוא נמשך אל צעיר פריזאי שחור יותר מאשר לחברתו היפה, שרוצה להתחתן אתו ונאלצת לחזור לבדה לארה”ב.

אתה, הקורא, מבין שזה לא ייגמר טוב כבר בשורה הראשונה של הספר. גיבור הספר אינו מסתיר זאת בפניך. להיפך, הוא משתוקק לספר לך את סיפורו, בקולו, בגוף ראשון. אם תמשיך לקרוא, תחווה לא מעט חוויות ספרותיות שיגרמו לך לעצור, ללכת כמה שורות אחורה ולחזור ולקרוא אותן שוב. מאידך, אולי אינך צריך את כל הסיפור הזה, שמראש נועד לכישלון.

ג’יימס בולדווין, שאותו גיליתי רק השנה, וזהו רק ספרו השני שאני קורא, הוא סופר של דמויות ושל מצבים. העלילה פחות חשובה אצלו, וכשהיא קיימת, היא מתפתחת קדימה ואחורה, ואתה די יודע לאן היא לוקחת אותך כבר בהתחלה. זה לא למקום טוב.

ומה יכול להיות טוב בעולמם של הומוסקסואלים בארה”ב ובאירופה בשנות ה- 60 של המאה הקודמת? מה יכול להיות טוב בחיים של הסתרה ובושה, או גאווה שרק מביאה להרס?

בלילה שמוביל ליום הנורא בחייו, דיוויד, צעיר אמריקאי שמתגורר לפי שעה בצרפת וגיבור “החדר של ג’ובאני”, מגולל את השתלשלות האירועים שהובילו לכך שארוסתו עושה כעת את דרכה חזרה לאמריקה בגפה, וחברו ג’ובאני עומד לקפח את חייו. עד לפני כשנה עוד התגורר באמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות לכאורה, עם אב שציפה שייהפך כבר ל”גבר” אמיתי. בצרפת הוא מוצא עצמו מופשט מהמיתוסים האמריקאיים, מתייסר בשאלת זהותו המינית ומתקשה להתמודד עם רגשות האשמה, הבושה והפחד שמשתקים את יכולתו לאהוב. (להמשך קריאת כתבת ההתרשמות המלאה הקליקו כאן.)

**

ספרים שהמלצתי עליהם קודם:

 

  הנוסעת האחרונה/ טל ניצן/ עם-עובד – קצת חוטפת, קצת מחטיפה

“הנוסעת האחרונה” היא בחורה צעירה, בלדרית של כסף, תל אביבית עם נפש רגישה והיסטוריה קצרה ומצולקת. הסיפור מותח, קולח ומתפתח בצורה מאוזנת. סיפורה של חתולת רחוב מבית טוב, שהתפרק, המוצאת את עצמה נאבקת על קיומה החומרי, מנסה לרפא צלקות הקשורות בילדותה ובימי נעוריה ומסתבכת בצרותיה של בחורה אתיופית שאינה יכולה שלא לעזור לה.

עיקרו של הסיפור, המסופר בגוף ראשון זמן עבר, הוא איך הגיבורה, נינה, מוצאת את עצמה מסתבכת שוב ושוב עם בני אדם שאינם ישרים, אם לא עבריינים של ממש, ואיך היא מנסה לשמור על מוסריותה ולמצוא, על הדרך, גם אהבה.

וזוהי העלילה: לאחר ילדות מצולקת מנטישה רגשית של הוריה ונעורים מלאי הרס עצמי, נינה חיה לבדה בכרך התל־אביבי, ומתפרנסת משליחויות על אופניים וגם משליחויות אחרות, מפוקפקות יותר. בשובה מאחת הנסיעות הכרוכות בעיסוקה החדש, פונה אליה בחורה בנתב”ג ומבקשת להתקשר מהטלפון שלה. ההיענות של נינה מערבת אותה בסיפור בריחתה של אותה בחורה מפני מעבידיה שניסו למכור אותה לזנות. במקביל, נינה עצמה מתפרנסת מהעברת כספים במזומן מהמעביד שלה, איש נדלן מפוקפק, למזרח אירופה, היכן שיש לו עוד עסקים מפוקפקים. (הקלק להמשך קריאה)

**

המשורר והחשפנית/ אלי שמואלי/ עם עובד – עמוק, מורכב ומושך לקריאה.

לרגעים, הזכירה לי קריאתו של הספר, ספר אחר שקראתי אי-אז. ספר שאהבתי. ואז נזכרתי. היה זה “הרעב” של קנוט האמסון. ספר זה, שהותיר בי, בבחרותי, רושם עז, שמור אצלי בירכתי המוח כמעין יומן אישי של סופר מזה-רעב, המשוטט ברחובות ובוהה בעולם השבע, האופף אותו, ואין לדעת אם הרעב הוא זה שלופת אותו, או אולי הצמא להכרה בכישרונו הספרותי.

המשכתי לקרוא את “המשורר והחשפנית”, ואז אחז בי זיכרון נוסף, עז כקודמו. הרי גם פנחס שדה תיאר בספרו “החיים כמשל” את שיטוטיו בבחרותו, בין רחובות תל אביב, כשהוא מתבונן בעוברים ושבים, יושב בטל בבתי קפה ומעלה במילים את חוויותיו כצופה בנהר החיים השוצף, על דמויות בני האדם הנסחפות בו הלאה, לתומן. וגם כאן יש צמא למשהו נשגב יותר, להכרה ביצירה, להיכרות עם האלוהים, לדעת מהי המשמעות של כל זה.

אלי שמואלי מתאר בכישרון רב את קשיי היום יום, את הבטלנות, את העוני, דלות הקיום ואפילו חרפת הרעב, שאליהם הגיע יהושוע, צעיר ירושלמי בן ימינו שאינו תאב השכלה וקריירה, אך מאידך, אינו מוכן להסתפק בקיום שאין בו משמעות.  ומהי המשמעות? לזכות בהכרה כמשורר. להצליח להוציא את אסופת שיריו לאור. להיות מישהו, ולא עוד אחד.

וכך, בין עבודה מזדמנת אחת לאחרת, כולן בתנאים לא תנאים, בדירה קטנה שהוא מתקשה לשלם עליה, הוא מקליד בלילות את שיריו במכונת כתיבה עתיקה, מחליף עבודות דחק מעליבות כמו כפפות חד-פעמיות ומנסה לשכנע את עצמו שהנשים שעמן הוא יוצר קשר, עלובות גם הן, הן הדבר האמיתי. אבל הן לא.

מי שכן מצליחה למלא את מאווייו הרומנטיים והמיניים היא צעירה חושנית שמתפרנסת ממופעי חשפנות באירועים פרטיים, שאותה הוא פוגש באקראי בפאב, ומקריא לה ולחברותיה את אחד משיריו.

הספר מלא ברגעים של אמת הנובעת מיכולת התבוננות עמוקה. רגעים שהם תיאורים, דימויים ותובנות. רחובות, רגעים, מבנים (התיאור המדהים של בניין כלל הישן בירושלים – פנינה אמיתית). הדמויות שבספר משורטטות בבהירות יוצאת דופן וזעקתו של הגיבור, הצמא להכרה בכישרונו, אינה מרפה.

ספר שיש בו כנות נדירה, מושך לקריאה ועם זאת עמוק ומורכב, שלקח אותי הלאה מכאן והפך אותי לשותף נרגש לחוויות העוברות על המשורר בדרך החתחתים שבה בחר ללכת.

זהו ספרו השלישי של הסופר והמשורר הישראלי אלי שמואלי. קדם לו הרומן “אישוליים”, שזכה לביקורות משבחות ובארבעה פרסים, ובהם פרס משרד התרבות להוצאת ספר ביכורים, פרס “עם הספר” מטעם קרן רבינוביץ’ ומלגת “פרדס” של הספרייה הלאומית. שיריו של שמואלי פורסמו בעיתון הארץ, בידיעות אחרונות, בכתבי עת ספרותיים ובאסופה האל שהכזיב הוא אתה (פרדס, 2017) ועוררו הדים. מאמריו בנושאי אקטואליה ותרבות פורסמו בעיתון הארץ ובמגזינים מקוונים דוגמת “אלכסון”, “שיחה מקומית” ו”המקום הכי חם בגיהינום”.

**

שלושה ספרים צרפתים מומלצים:  על אהבה, הורמונים ובלונדיניות

הנה הסתיים לו, מבלי משים, “החודש הצרפתי שלי”, שבמהלכו קראתי בזה אחר זה שלושה ספרים שכל אחד מהם לקח אותי לחוויה מסוג שונה. עתה, משעברתי לקרוא סופרים אחרים, רק התחזקה בי ההרגשה כי שילוב נבון של טעמי יינות, ריחות של גבינות, מגע האהבה ומחשבות פילוסופיות – הן הדיאטה הספרותית שבזמן הקרוב ארצה להמשיך להתענג עליה, והיא מתאימה לי כמו כפפה ליד דווקא בימי החורף הסוערים הללו.

  בלונדיניות גבוהות/ ז’אן אשנוז/ הוצאת לוקוס.

מעשה בבלונדינית צרפתייה ארוכת רגליים, שאוהבת להשליך את מחזריה, המאיימים על פרטיותה, אל כל תהום מזדמנת… זוהי הכותרת שהייתי נותן לספר-כיס המענג, המשלב מתח ועלילה קצבית, הכתוב בזמן הווה, שיש בו מידה נאותה של דמויות מקוריות, דיאלוגים מושחזים ומראות נוף מתחלפים ממרדף המתנהל בין צרפת, אוסטרליה והודו.

עלילתו מספרת על מפיק תכניות דוקו-ריאליטי בטלוויזיה המסחרית השוכר בלש פרטי לאתר את כוכבת בלונדינית גבוהה שזכתה לתהילת בזק, נכלאה באשמת רצח ולאחר שחרורה נעלמה מעיני הציבור. סיפורה של סטלה נועד להיות הפרק האחרון והסנסציוני בסדרה על בלונדיניות גבוהות בקולנוע, באמנות ובחיים עצמם.

בהומור מבריק ובלשון קצבית חושף אשנוז את הפוטנציאל המשחקי והסאטירי של העלילה הבלשית, ומציג קולאז’ פרוע של רכיבים מתרבות הפופ, מסוגת המותחן ומהספרות היפה. יש בכתיבתו, ללא ספק, יכולת לשלב בין הדרמטי והמותח ובין הספרותי הנינוח, והתוצאה היא מנת פתיחה צרפתית מפתיעה.

ז׳אן אשנוז, מבכירי הסופרים הצרפתים של ימינו, נולד בשנת 1947 באורנז׳ שבצרפת. את ספרו הראשון פרסם אשנוז בשנת 1979 וזכה להצלחה גדולה, ומאז פרסם שבעה-עשר ספרים נוספים בהוצאת Minuit שעיטרו אותו בשלל פרסים, בהם פרס הגונקור היוקרתי (“אני הולך מפה”, 1999) ופרס מדיצ׳י (״צ׳רוקי״, 1983).

**

  סרוטונין/ מישל וולבק/ הוצאת בבל.

ספר קודר ומתעתע.

מישל וולבק הוא מהכותבים האגוצנטריים ביותר שאני בוחר לקרוא. עולמו האנוכי המוכר מראיונותיו בכלי התקשורת ומהופעותיו הפומביות מטיל את צלו הכבד גם על ספריו, וזה, האחרון שבהם, אינו יוצא דופן.

מישל וולבק הוא גם “זקן רשמי”. כבר שנים שהוא בוחר לכתוב, בגוף ראשון, בספריו, על החיים של גיבוריו, שהם לרוב אנשים העייפים מהחיים, ובספרו זה – אדם שבעצם מחפש כבר את מותו, למרות שבקושי הגיע למחצית חייו.

איכשהו, ההוויה המלנכולית הזאת, של גבר שיש לו מספיק כסף כדי להתבטל, ובד בבד להתהולל, או לפחות לנסות, מועברת ביד אמן ואני מוצא את עצמי שותף מלא לחוויה. זו לא רק הקדרות שבאורח החיים המתואר, ואלה גם לא רק הזיונים, המציצות ושאר התנוחות המיניות שעליהם גיבור ספרו הנוכחי מתרפק, אלא גם התובנות הפוליטיות והחברתיות, שמשמשים כמו בספריו הקודמים, מתאבן ותבלין, שניהם הכרחיים, למרקחת הספרותית שהוא רוקח.

הפעם הגיבור הוא מומחה לחקלאות, שנודד בין אהבותיו בספרד ובצרפת, ובין ידידיו, שגם הם, כמוהו, מסכמים את חייהם ומנסים להמשיך הלאה, בחוסר יכולת להתרגל לשינויים המתרחשים סביבם. הסיפור מגיע לשיא דרמטי בהפגנה של חקלאים היוצאת מכלל שליטה, והקורא נשאר מתוסכל, כי הגיבור אינו מוכן לחזור אל אהובתו הגדולה, אחרי שפגע בה לפני עשרות שנים, למרות שהיא בוודאי היתה סולחת לו, ומאפשרת לסוף טוב יותר לייצר תחושת סיפוק עם סיום קריאת הספר.

**

  לרקוד על סף תהום/ גרגואר דלקור/ כינרת, זמורה-ביתן

ספר שהוא שיר אהבה לתשוקה, לאנוכיות ולחוסר האחריות וגם קריאה לכל מי שיש לו אהבה אסורה שלא לוותר עליה, כי חיים פעם אחת, וכי אין טעם בחיים שהאהבה, טהורה ועוצמתית, איננה נוכחת בהם.

הסופר כותב פרוזה, אבל הגיבורה, אמה בת ה- 40, הנוטשת את ילדיה ובעלה האוהבים, כדי לפתוח דף חדש עם אהובה האסור, אותו הכירה בבית קפה, היא אישה מיוחדת במינה, שמחשבותיה והאופן שבו היא משתפת את עולמה – מדברת שירה.

“הוא צחק שוב, כמו לב המתחיל לפעום מחדש”, “אני מאוהבת. אני ארוסתה של התשוקה – אומרים המיועדת וגם, המיועדת לתשוקה”, “בלילה אני מרגישה מה התשוקה עשתה ממני. מטורפת. אישה אבודה”. “הייתי חדווה. הייתי תוגה. הייתי ערגה, גרגיר של עור ואוויר, הייתי אהבה. הייתי בלי סוף”…

כמה אנוכיות, כמה חוסר התחשבות וחוסר מוסריות יש בבקשתה של גיבורת הספר מהקורא, שינסה להבין מדוע נטשה באופן אנוכי כל כך, מתוך מטרה שלא ליצור קשר יותר, את ילדיה הקטנים ואת בעלה האוהב, אתם חייה בשלום ובשלווה בכפר קטן. חיים ללא דופי. חיים עם גבר מצליח מבחינה כלכלית, ועם עסק פועם שהיא הבעלים שלו. אבל מה כל אלה שווים מול מבט אחד של גבר זר לגמרי, שעיניו מצליחות לפלח את לבה בבית הקפה המקומי בכפר…

הספר מקומם, הספר מפתיע, הספר מעורר קנאה והספר מדכא. יש בו הפתעות רעות והפתעות טובות, יש בו קיטש ויש בו יופי.

**

  “איילין”/ עם עובד: עוצמתה של העליבות

 אחד הקטעים הזכורים לי מספרה של אוסטה מושפג האמריקאית, שזהו ספרה הראשון, הוא תיאור העצירות הקבועה שיש לה, ומה קורה באסלה שמתחתיה, כשסוף-סוף העצירות נגמרת, וכל בני מעייה נשפכים מטה.

התיאור המדויק, הצבעוני, האישי כל כך, שהוא מגעיל ומרתק כאחד, הוא בהחלט דוגמא טובה לאיכות התמונות שאותן מציירת אוסטה במילים. תמונות שמצטרפות לסיפורה הקודר על החיים הסתמיים של בחורה צעירה שאין לה ביטחון עצמי במראה ובכישוריה, והיא מעבירה את ימיה בשגרה קודרת, כפקידה בבית סוהר לעבריינים צעירים.

עוצמתו של הספר, הכתוב כמו וידוי אישי, או אולי יומן של “סתם אחת”, היא בירידה לפרטים ובדוגמאות שבהן משתמשת הגיבורה כדי להסביר שוב ושוב מדוע חייה שווים כקליפת השום, מדוע אין לה בעצם שאיפות, אבל יש לה פנטזיות ובהן היא מצליחה להקסים את הגברים הסובבים אותה, אלה שלא שמים לב כלל לנוכחותה.

הספר מתאר שבוע אחד בחייה, שבסופו היא עוזבת את ביתה ואת אביה השתיין, הבור שהינו שוטר לשעבר, כדי לנסות חיים אחרים. עד שזה יקרה, חייה  מתמקדים בטיפול באביה השתיין ובעבודתה בתור מזכירה במוסד לעבריינים צעירים, שמזמנת לה זוועות יומיומיות משלה. איילין מטפחת בלהט טינות ותיעוב עצמי ומכלה את ימיה בפנטזיות משונות ובחלומות הימלטות אל העיר הגדולה. בינתיים היא מעסיקה את עצמה בגנֵבה מחנויות, במעקבים חשאיים אחרי סוהר שרירי בשם רנדי ובהתמודדות עם הצרות שגורם אביה, שהולך ומאבד את שפיותו.

כשיפהפייה זוהרת וחייכנית מפציעה על הבמה בתור היועצת החינוכית החדשה של המוסד, איילין נשבית בקסמה ולכאורה נדמה שחברות פלאית צומחת בין השתיים. אלא שבפיתול עלילתי בסגנון היצ’קוק, מסירותה של איילין לידידתה החדשה הופכת לשותפות לפשע שכמוהו לא העלתה איילין בדמיונותיה הפרועים ביותר.

למרות קדרותו, מצאתי את עצמי קורא באובססיביות את הספר ומעריץ את היכולת של הסופרת לחשוף בכוח תיאוריה גם רגעים מהחיים שרובנו מצליחים להסתיר ולא לשתף בהם איש.

רומן הביכורים של אוטסה מושפג, אחת הסופרות הצעירות הבולטות בארצות הברית, זכה בפרס פן המינגווי והיה מועמד ברשימה הקצרה לפרס בוקר בשנת 2016.

**

  מרלנה/ ג’ולי בנטין/ הוצאת עם עובד

הופתעתי מהעוצמה שבה כותבת ג’ולי בנטין האמריקאית את חוויות ההתבגרות שלה (כנראה האמיתיות) באותה שנה שבה היתה מרלנה היפה, בת ה- 17 חברתה הטובה ביותר.
הספר קופץ בין תיאור חייה של מתבגרת בת 15, שהוריה נפרדו והיא מוצאת את עצמה חיה בעיירה קטנה בצפון המושלג של מישיגן, ובין חייה שנים לאחר מכן, כמבוגרת העובדת בספרייה, והיא נשואה אך עדיין מושפעת חזק מהשנה המטלטלת ההיא.
מרלה, חברתה של הגיבורה, היא כל כך יפה, כל כך בטוחה, כל כך מוסיקאלית, כל כך מכורה לסמים וכל כך אקסצנטרית, שלכותבת אין ברירה אלא להעריץ אותה. בסגנון כתיבתה של ג’ולי בנטין יש שילוב של תובנות חיים הנוחתות בצרורות על הקורא ומאלצות אותו כמעט להנהן בראשו ולהסכים: כן, מבין אותך. כן, גם אצלי זה היה כך. בצד אלה, תיאורים ריאליסטיים של שלג וקור, בית ספר משמים ומנוכר ושכנים העסוקים בכל המרץ בייצור סמים בחורשה מאחורי הבית.
עם אבא רחוק ובלתי מושג ואימא יפה, המחפשת בעצמה אהבה, קטי החרשנית והמוכשרת, נופלת על אחד המקומות הנשכחים והקפואים באמריקה, ומחוסר ברירה, במקום לטבוע, היא נאחזת בחברתה היפה והמופרעת כמו בקנה קש.
במהלך הספר קאט ומרלנה מנסות להציל זו את זו מן הבדידות התהומית, מן הדלות והאלימות הצרות עליהן מכל עבר ונדמה שהן גזֵרת גורל. ולשנה תמימה הן מצליחות; יחד הן נערה אחת מושלמת שאי אפשר להתעסק איתה.
**
  ארץ אחרת/ ג’יימס בולדווין/ הוצאת עם עובד
בערך 150 עמ’ לפני סוף הספר, (כמעט 500 עמ’), אני חש היטב כמה הספר הזה משפיע עלי. פתאום אני מחכה לרגעים האינטימיים הבאים שיהיו לי עם גיבורי שנות ה- 60 בניו יורק, לבנים ושחורים, הומוסקסואלים וסטרייטים, המעיזים להתמודד עם הסטיגמות ולשבור את הטאבו שאסור לשחור לצאת עם לבנה, וללבן, עם אחותו של השחור. נכון, אני נמנה על הקוראים הבורחים כמו מאש מספרים העוסקים בנושאים חברתיים בוערים, אבל, הנה, נפלתי שדוד…
ראשיתו של הספר בטרגדיה. רופוס, הצעיר השחור היפהפה והמוסיקאלי, מתאבד אחרי שהוא מבין, כנראה, את עוצמתה של תקרת הזכוכית שלעולם לא תאפשר לו להרגיש שווה אל הלבנים הסובבים אותו, גם בחיים ובעיקר באהבה. התאבדות מפתיעה, במיוחד לקורא, ואני בהחלט שם פה ספוילר, בין השאר מכיוון שהגיבור הזה, במותו, מצית את העלילה והופך את קריאת הספר מרגע קפיצתו מגשר גבוה בניו-יורק, למעניין ועמוק יותר.
כוחו של הספר בתיאורי דמויות מדויקים, בתובנות מעצימות וביכולת של הסופר לעסוק בחיים יום-יומיים, הכוללים ישיבה בפאבים, שתייה ועישון, שיחות אין סופיות ושאר המרכיבים הקטנים הבונים את הפאזל שנקרא “חיים”.
לא לחינם נחשב “ארץ אחרת” לקלאסיקה מודרנית של ספרות אמריקאית ולרומן הבשל ביותר של הסופר, שהוא שחור. דרך קורותיה של קבוצת הצעירים קטנה מצייר בולדווין את הכוונות הטובות והגרועות ביותר של אמריקה הליברלית בתחילת שנות השישים. רעיונותיו בדבר שוויון זכויות מהדהדים כיום בעוצמה, לא פחות משהיו פורצי דרך בזמנם. רגישותו הנדירה לכל מה שאנושי נוגעת לליבם של הקוראים מאז ועד היום.
**
  4321/ פול אוסטר/ הוצאת עם עובד
הדבר הכי בולט בספר הוא עוביו הבלתי מתקבל על הדעת – כמעט 900 עמ’. הנייר עליו הודפס הספר קל, ומתאים לסיפור הכל כך אמריקאי הנגול בין הדפים. זהו פול אוסטר, ולמרות האכזבות האישיות שהיו לי מחלק מספריו האחרונים, בהם גלש לנושאים משפחתיים על חשבון אותה פנטזיה עלילתית שתמיד שבתה אותי כל כך בקלות, החלטתי שאני נותן סיכוי לספר, למרות שאני אוהב לקרוא בשכיבה, ויש בעיה רצינית להחזיק ביד אחת 900 עמודים כרוכים, שכל אחד מהם שואף לחיים ייחודיים משלו.
ההרגשה שלי כקורא, (עד כה קראתי כ- 200 עמ’) היא שאני מציץ אל תוך סיפור ביוגרפי, הנכתב כתרגיל בניואנסים לא משמעותיים, המתאר את קורותיה של משפחת פרגוסון בכלל, ואת ארצ’י פרגוסון בפרט. אלא שכמו תמיד, אוסטר מצליח לייצר עוד ספר שיש בו דרך ייחודית ומקורית של הצגת הסיפור. הפעם זה בא בעזרת העובדה שגיבור הספר “נולד” ארבע פעמים, באותו יום ולאותה משפחה יהודית מניו ג’רזי. ארבע הווריאציות של ארצ’י פרגוסון הן נערים “זהים אך שונים, כלומר ארבעה נערים ולהם אותם הורים, אותו גוף ואותו חומר גנטי, אבל כל אחד מהם גר בבית אחר, בעיר אחרת ולכל אחד נסיבות חיים משלו, ודמויותיהם נארגות כך או אחרת בהשפעת נסיבות החיים הללו.” הם מתבגרים בשנות ה־50 וה־60. כל אחד מהם היה במקום אחר כשנרצחו ג’ון פ’ קנדי ומרטין לות’ר קינג. שלושה מהם מאוהבים באיימי שניידרמן, אבל גם כל אחת משלוש השניידרמניות שונה מעט מהאחרות.
הספר אינו סוחף קולח ומענג כל כך, כפי שנכתב עליו, לפחות לא אותי. אבל הוא בהחלט מצליח למשוך אותי לחתור הלאה, בנהר המילים הבלתי נלאה שהסיום שלו נראה רחוק כל כך. רק שמדי מאה עד מאתיים עמודים, אעשה הפסקה ואקרא משהו אחר.
**

  טימות’י/ ורלין קלינקנבורג/ הוצאת עם עובד

קראה והתרשמה: אורית אושר*

עשו לעצמכם טובה וקראו את הספר הזה, לא משנה איזה ז’אנר אתם חובבים. זהו ספר ייחודי ומעניין. אל תצפו לאקשן ולמתח. התמסרו, התאזרו בסבלנות ותיהנו מאסקפיזם מסוג אחר.

איש הדת האנגלי וחוקר הטבע גילברט וייט כתב בספרו חקר הטבע של סלבורן (1789) על צב שחי בגנו שלוש עשרה שנה, אלא שמתברר כי הצב טימות’י היה בעצם צבה. בנובלה ייחודית זו ורלין קלינקנבורד נותן לה קול וכושר הסתכלות דומים לאלה של חוקר טבע בן אנוש. בזכות זה אנו מקבלים תיאור של הרפתקה בת שמונה ימים מחוץ לחצר בית הכפר האנגלי והשקפות והערות נבונות על הרגליהם ועל יישוביהם המוזרים של בני האדם.

טימות’י היא, אם כן, צבה שחיה באנגליה באמצע המאה ה-18, ומפיה מובאים הדברים. מה לכם ולתיאורים שמתאר צב מלפני 250 שנה בארץ זרה? לכאורה לא כלום, ולמעשה – הכול.

הצבה מהרהרת במין האנושי ומתארת את חייה ואת סביבתה מגובה הדשא, ולמרות זה נדמה שהיא ברקיע, מבחינה בכול, מגחכת, תוהה, מתרשמת. מדבריה: “בני האנוש סבורים שקהילת כדור הארץ קיימת רק לתועלתם שלהם”, ועוד אומרת כי הם לא מתייחסים לבעלי חיים ולטבע כחלק מהקהילה שהיא “בקרבה רוחנית עם הבורא”. “יותר הרגל מתבונה יש בפולחן הדתי. יותר תקווה מדעת… בני האנוש בוחרים להתנגד לתבונה – ולתבונה הטובה יותר של האינסטינקט – בכל יום”.

נוכח השריפות באמזונס ואתגרי האקלים בכלל הספר הזה בעיניי אקטואלי מתמיד בייחוד כיוון שמרבית בני האדם אינם מבינים בזה דבר וחצי דבר, אינם מתעניינים, אינם מודעים להשלכות של מעשיהם, כמו שהצבה מגלה כי הנשים חושבות שזוחלים זה דבר מיותר.

הספר הזה חשוב, לא פחות. הבעיה היא שהוא חשוב למי שאינם חובבי טבע, למי שאינם יודעי חן – אבל דווקא הם כנראה לא יתעניינו בו ולא ימצאו לנכון לקרוא אותו. יכול להיות שכסרט תהיה לו הצלחה רבה יותר בדומה לסרטי דיסני המאנישים חיות מחמד שעה שבעליהן עזבו, ונותנים הצצה לעולמן.

התרגום הוא מלאכת מחשבת, אל תתנו לגודש המונחים הבוטניים והזואולוגיים להרתיע אתכם והציצו מדי פעם בפעם במונחון בסוף הספר. אל תחמיצו את הציון ההיסטורי עם תום הקריאה.

כרגיל, בחירה טובה של הוצאת “עם עובד”.

בשורה התחתונה – תאתגרו את עצמכם ותקראו.

הוצאת “עם עובד”, 2018, 122 עמודים

*אורית היא עורכת ספרותית ומגיהה.

**

  צ’יק ואני/ וולפגנג הרנדורף/ הוצאת עם עובד.

שורה תחתונה: ספר מדליק, קצבי, שכיף לקרוא. הוא מפתיע ומטלטל, ובסופו ממש מתבקש להציע אותו לקורא צעיר, מגיל חטיבת הביניים, שמזדמן לך ראשון.

זהו סיפורו של נער צעיר, גרמני, העולה לכיתה ט’ בחטיבת הביניים. הספר כתוב בגוף ראשון, בשפה שהיא תערובת מבולבלת של ביטויים מדויקים וסלנג טרשי, וגיבור העלילה משתף אותך, כיצד הוא מבלה את החופש הגדול המופלא של חייו, וכך אתה זוכה להכיר כל פרט בחוויה ההזויה, המטלטלת והפרועה שעוברת עליו.

הספר מתחיל לאט, יחסית, והעובדה שהפרולוג מקפיץ אותנו אל שיא העלילה קצת מבלבלת. אבל לאט לאט הקצב עולה, וגיבור הספר, המספר לך את חוויותיו בדרך בלתי אמצעית, תוך קפיצות מבולבלות, ממש כפי שנער בגילו היה מדבר, מנושא אל נושא, רוכש את אמונך ואתה מוצא את עצמך נשאב אל תוך הספר.

אי אפשר שלא ליפול אל ההשוואה הבלתי נמנעת אל “התפסן בשדה השיפון” הקלאסי, מכיוון ששני הספרים כתובים בגובה העיניים, ואם יש בעיה בהשוואה, היא טמונה בעיקר בעובדה, שאני, הקורא, מתקשה להאמין שבאמת מדובר בנער בסוף כיתה ח’, מכיוון שדרך התנהגותו והתנהלותו של גיבור הספר מתאימה יותר לנער בן 16… לפחות.

מייק, גיבור הספר הוא חנון, ואין לו ביטחון עצמי. כשהוא מכיר בכיתה את צ’יק, מהגר מזרח אירופאי בן גילו, הוא סולד ממנו ומתנכר אליו בתחילה, אבל מאמץ אותו כחבר אמיתי, כשזה מגיע עם מכונית לאדה רוסית מקרטעת אותה “שאל” משכן ומזמין את מייק, שאביו העסוק נוטש אותו לבדו ואמו מבלה את הקיץ בגמילה מאלכוהול, לצאת עמו למסע הרפתקאות בכבישי גרמניה.

וכך יזכו השניים לרמוס שדה שיבולים מתחת לגלגלים כדי לאיית את שמם בענק. מן הכביש המהיר היוצא מברלין עד ערבות פולין הנסתרות ישייטו השניים בלאדה מקרטעת, ייתקלו בנוודים ובהוגים, בצלפים מזדקנים ובנערה אותה הם מכירים במזבלה, והיא מתעקשת לחבור אליהם, ובסופו של דבר ללמד את גיבור הספר שיעור ראשון באהבה. הם ילמדו לשקר, לנווט, לקלל ולרוץ, למלא דלק, לברוח ממשטרת התנועה ולהחליף בין הדוושות. תמיד טוב ללמוד דברים חדשים.

הספר היה עוד ב- 2011 לרב־המכר באירופה ותורגם לעשרות שפות ברחבי העולם. יותר משלושים הפקות תאטרון נעשו לפיו, לרבות תסכיתים, מחזות זמר ואופרה. הסרט “צ’יק” בבימויושל ]אטי אקין (“עם הראש בקיר”) יצא לאקרנים ב־2016)

מגיע גם לכם ליהנות ממנו.

**

  צערו העתיק של הירח/ נעמה דעי/ הוצאת עם עובד

למה לי עוד ספר על טרגדיה? ומה לי ולסיפור של בחורה דתייה שגדלה בהתנחלויות? חששתי שלא אתחבר. שמחתי להתבדות.

כפי שניכר כבר משם הספר, כתיבתה של דעי אינה לוקה בקלישאתיות. יש בה מקוריות והיא מתובלת בתובנות ובדימויים, והופכת את העלילה הקשה לקלה יחסית לעיכול. העלילה סובבת סביב טרגדיה מבלי לקרוע את הלב ולהיקלע למלודרמות מיותרות:

נער דתי נפגע קשות בתאונת אופנוע בשבת. לאורך הספר אנו מתוודעים למשפחתו החיה בהתנחלות, לחבריו, לקונפליקטים הקשורים או שאינם קשורים בתאונה שלו, לרגשות אשם ולתהליכים שהוא והסובבים אותו חווים בדרך לשיקום.

נפרש לפנינו עולמן החיצוני והפנימי של הדמויות, המתואר בקולות שונים ואותנטיים, צעירים ומבוגרים, נשים וגברים, המזמינים הזדהות. אינני חסידה של טכניקת הפרקים המוקדשים לדמויות, אולם היא עובדת כאן לא רע. יש הרבה דמויות, וההתמקדות בצדק היא רק בחלקן. הדמויות נחשפות ומתעגלות אט-אט. אנו מקבלים את הכלים לחשוב בעצמנו עליהן, על התנהגותן ועל בחירותיהן.

עם זאת, העלילה לעתים עמוסה מדי בפרטים לטעמי, ודמויות שהיו דומיננטיות בהתחלה, דעכו והתפוגגו בהמשך, בעיקר הדודה של הנער ובעלה.

עבורי הסופרת משקפת עולם רחוק גם באמצעות ביקורת והרהורים על אמונה אך באופן לא מעיק ולא מתחנף או מתנצל. היא מוסיפה נגיעות מעניינות מעולם הספרות והדת. השורות שהיא כותבת משרטטות דמות של סופרת אמיצה שמרשה לעצמה לא ללכת בשום תלם. הסיום יפה מאוד והולם את ההתמודדות המורכבת שעליה מסופר. קל לראות ספר כזה הופך לסרט.

שוב מוכיחה עצמה הוצאת עם עובד כבעלת בחירות טובות ומעניינות.

העריכה הלשונית טובה בדרך כלל, יש כמה שגיאות שאני רוצה להניח שנעשו במכוון כדי לשוות קול אמיתי של דמויות מדברות.

בשורה התחתונה, הספר אינו קליל, ואיכשהו גם כן. איזון טוב בין צהוב ללבן, ואם אתם רוצים להבין, תקראו בעצמכם.

2019, 282 עמודים, 84 ₪ (בחצי המחיר באתר “סימניה” בחודש יולי).

• התרשמה: אורית אוּשר (עורכת ספרותית).

**

  זרע-רע/ מרגרט אטווד/ הוצאת מודן – מאחורי הקלעים של שייקספיר

יש לשער שרבים, שאינם מכירים את מרגרט אטווד הסופרת, ימהרו לקנות את ספרה זה בגלל הקישור שיעשו אל ספר קודם שלה “מעשה השפחה”, שקיבל עיבוד טלוויזיוני ונהפך לסדרת טלוויזיה מהוללת.

אבל כתיבתה של אטווד אינה קלה, ואינה מתאימה לכל קורא. היא אינטימית, מתוחכמת, וכאן, ברומן שנכתב בהשראת מחזהו של שייקספיר – “הסערה” על אחת כמה וכמה. הספר אינו מספק רק תיאורי חורף קנאדיים מעוררי קנאה, ולעיתים רחמים, אלא גם הצצה אל תוככי בית כלא, על אסיריו וסוהריו. המלצה שלי: קראו את הפרולוג כשתסיימו את קריאת הספר, ולא בהתחלה. זהו מסוג הפרולוגים שאינם מובנים כשהם מובאים לפני העלילה.

הסופרת הצליחה, בספרה זה, לבנות עלילת משנה, מעין “אחורי הקלעים” של הפקה שייקספירית בבית כלא, ובעזרתה, תוך היצמדות בחלקים גדולים מהספר לתוכן “הסערה”, לייצר בשביל הקורא היכרות אינטימית עם מחזה שיקספירי על כל שלביו.

וזוהי העלילה:

פליקס פיליפס הוא מנהל פסטיבל תיאטרון מצליח בעיר קטנה בקנדה. הוא עומד להעלות את “הסערה” מאת ויליאם שייקספיר – הפקה שלא נראתה כמותה מעולם, הצגה שתגרום לכל רואיה להחסיר נשימה, ואולי תפוגג במעט את ייסורי האבל של פליקס.

אבל שותפיו של פליקס בוגדים בו בזדוניות ובערמומיות ומסלקים אותו מהזירה. פליקס פורש מהתיאטרון ומהעולם ומבלה את ימיו בבקתה נידחת במחשבות על נקמה. וזו נקרית על דרכו כשבבית הכלא הסמוך מחפשים מורה לספרות ותיאטרון. פליקס ותלמידיו האסירים יעלו את “הסערה”. האם יצליחו בכוח הקסם של התיאטרון (וקצת עזרה טכנולוגית) לנקום בבוגדים? האם ההפקה החדשה תרפא את פצעי העבר המר והכאוב ותאפשר סוף-סוף לפליקס להשתחרר מהכלא הפנימי שהוא שרוי בו.

ובכל זאת, יש בקריאת הספר משום פתיחת צוהר להיכרות טובה יותר עם המחזאי הבריטי המהולל, עם אחורי הקלעים של התיאטרון ועוד…

**

  לֶס/ אנדרו שון גריר / ידיעות ספרים, פן  ניקמתו של הסופר ההומו הנבגד בנסיבות חייו

רק סופר אמריקאי יכול לכתוב על סופר כבן 50 שהצלחתו הספרותית אינה גדולה, אשר מקבל הודעה מבן זוגו הצעיר שזה הולך להינשא לגבר אחר, ולאור המפולת האישית והכלכלית המכסה אותו הוא מחליט… לצאת לטיול מסביב העולם, תוך בריחה מהצרות שלו כמה שיותר רחוק.

בארץ הוא היה חותם על דמי אבטלה וחוזר לגור עם ההורים, אבל בספרו של אנדרו שון גריר, ארתור לס, הגיבור, מנצל את התבוסות שהוא סופג כדי לעלות על מטוס ולהתחיל מסע אל אירועים ספרותיים איזוטריים, מפגשים עם קוראים, פסטיבלי ספרות זניחים ופציחה בז’אנר של ספרות קולינארית ביפן. ואני שואל – מאיפה הכסף לכל זה?! איפה הם חיים שם, באמריקה?!

ובכל זאת, הספר שנון, קריא ומורכב דיו, כדי שקריאתו תסב לך, הקורא המתוחכם, הרואה בספר זירת התגוששות אינטלקטואלית אישית מול המילים הנכתבות, הרבה נחת. הוסיפו לכך שהספר הזה זכה בכל הפרסים הבאים: פרס פוליצר / ספר נבחר של “הניו יורק טיימס” / ספר נבחר של “הוושינגטון פוסט” / ספר נבחר של “סן פרנסיסקו כרוניקל” ותסכימו אתי שאם הנחתם אותו מידכם לפני שסיימתם לקרוא אותו – יש בכך משום הודאה בתבוסה.

הקריאה בספר איננה פותחת רק צוהר אל עולמם של סופרים מקצועיים באשר הם, אלא גם אל חייהם של הומוסקסואלים במדינות מתקדמות כמו ארה”ב, היכן שלהיות “גיי” זה כנראה כמו להיות ג’ינג’י, קיבוצניק או אשכנזי. גיבור הספר עסוק בעיקר בהשוואת הישגיו אל אלו של סופרים מפורסמים ממנו, בד בבד עם ניסיון לתקן את שברון הלב שגורם לו אהובו הצעיר והבוגדני, תוך כדי קיום סטוצים עם אהובים אחרים, המזדמנים לו בסיורו העולמי, מסע שבמהלכו כמעט יתאהב בפריז, כמעט ימצא את מותו בברלין, יחמוק בקושי מסופת אבק במדבר סהרה, ירשום את עצמו בטעות לאתר התבודדות נוצרי בדרום הודו וייתקל, באי בודד באוקיינוס ההודי , באדם האחרון עלי אדמות שהוא רוצה לפגוש.

במהלך המסע ימלאו לו חמישים, ולכל אורכו ילוו אותו אהבתו הראשונה וזו האחרונה; כי למרות כל התאונות, הטעויות, ההנחות השגויות וההשמטות, לֶס הוא מעל לכול סיפור אהבה, הרהור מתוק־מריר על הזמן, על הזדמנויות אבודות ועל נפתולי הלב האנושי, שנכתב בידי סופר ש”הניו יורק טיימס” שיבח כ”מלהיב, מלודי, נוגע ללב ושנון”.

**

שומר הדברים האבודים/ רות הוגאן/ הוצאת עם עובד: כשסינדרלה כתבה ספר…

כמו רחוב אנגלי טיפוסי, עם בתים טיפה מצועצעים, עם חנויות לממכר עתיקות או סתם דברים ישנים, כמו המבטא האנגלי, עם השפתיים הקפוצות והנימוס השומר תמיד על ציניות חבויה, כמו ההומור הבריטי, שנון ודק, אך לעיתים חסר טאקט, כך גם הספר הזה, למי שאוהבים את כל מה שציינתי עד כה.

הסיבה שאנו קוראים ספר אינה נעוצה, כפי שאנו נוטים לחשוב בטעות, בעלילה המעניינת שלו. אנו מתחברים לספר בעשרות נימים דקים ורגישים כמו קורי עכביש, המורכבים מתיאורים ודימויים, דמויות ייחודיות המתוארות ביד אמן, דיאלוגים אמינים ועוד. אחר כך רק תבוא העלילה.

רות הוגאן, הסופרת, היא למרבה הכיף, בריטית שתמיד רצתה לכתוב ספרים, אבל לא הצליח לה, עד שבסופו של דבר הצליח לה, לא לפני שנאלצה להתגרש, להילחם בסרטן ובהוצאות ספרים שלא האמינו בה. הוסיפו לדמותה המיוחדת של הסופרת אל העלילה על אנתוני פרדיו שהקדיש את חייו לאיסוף חפצים אבודים, אחרי ששנים רבות קודם לכן איבד את ארוסתו ברציף הרכבת. כשנעלם התליון שהיא נתנה לו במתנה, הוא החליט לאסוף אבידות נשכחות – פריטים יקרים ועלומים – ולשמור אותם לבעליהם. לכל חפץ שמצא כתב סיפור עדין ומיוחד, רגיש וחולף, על התבגרות ותשוקה, אומץ ויופי.

לאורה הביישנית (המזכירה לא מעט את הסופרת) לא הייתה אמיצה כלל כשפגשה את אנתוני לראשונה. כישלון נישואיה הותיר אותה אבודה כאחד החפצים ששמר בחדריו. הוא הזמין אותה לאחוזה שלו, מינה אותה למנהלת משק הבית ועזר לה לשוב לאיתנה. עתה, בערוב ימיו, הוא מבקש ממנה בקשה בלתי אפשרית: להשיב את כל החפצים לבעליהם. האם תעמוד במשימה?

איש לא צפה את גל האהדה שנשא את שומר הדברים האבודים לראש רבי־המכר בבריטניה. ספרה הראשון של רות הוגאן זכה עם פרסומו בתמיכתן הנלהבת של עשרות אלפי קוראות ברשת ונמכר ביותר מחצי מיליון עותקים. כתיבתה של הוגאן שופעת משחקי מילים וקריצות לדמויות ולסיפורים בספרות ובקולנוע. אהבתה לשפה ניכרת בכל משפט ברומן השנון, החם והמרגש הזה.

**

  הדיירים של מונבלום/ א.ל.וולאנט/ ידיעות ספרים: רגיש, אמין ומרוחק

אם גם אתם, כמוני, אוהבים ספרים מינוריים, בלי דרמה סוחפת ועוצרת נשימה, אבל עם דמויות אמינות המתוארות במכחול דק ורגיש – תאהבו גם אתם, כמוני, את הספר הזה.

מה שקורה לדיירי הבתים, שהדמות הראשית – נורמן מונבלום אחראית על גביית הכספים השבועית מהם, קורה גם אצלנו בדירות המושכרות בתל אביב, ירושלים או חיפה. אנשים בודדים, בני זוג אוהבים, פה ושם גם ילדים, ואת שכר הדירה צריך לשלם. כאן זה קורה מדי חודש, שם, בניו יורק, מגיע מונדבלום פעם בשבוע אל דייריו כדי לגבות את הכסף.

מונדבלום, דמות מרופטת וקצת תמויית בעצמה, הוא זקן בן 33, הזוי ולא ממש אחראי, שבזבז את כספי הירושה שלו כשרכש השכלה בתחומים שאינם יכולים לפרנס אותו. עכשיו הוא צריך לעבוד בשביל אחיו, המעשי והנדלניסט, ולגבות את הכסף מדיירי ארבעת בנייני הדירות המתפוררים בשבילו.

כמו גיבור הספר, כך גם הסופר – אדוארד לואיס וולאנט (1962-1926) שכפי שאתם רואים לא הספיק לחיות הרבה, ונפטר משבץ, בגיל 36 בלבד. הוא הספיק לכתוב ארבעה רומנים, וזכה להכרה כאחד הסופרים המבריקים בקבוצת הסופרים היהודיים האמריקאיים הגדולים בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, שנמנו עימה סול בלו, ברנרד מלמוד, נורמן מיילר ופיליפ רות.

הטרגדיה היא ש”הדיירים של מונבלום”, הקומי והאופטימי מבין ספריו, ראה אור לראשונה בשנת 1963, לאחר מותו, וזכה כמה עשורים לאחר מכן לפרסום רב כספר מופת.

אני אוהב את סגנונו של וולאנט, רב התובנות והתיאורים, שמרבה להניח אצבעו על דקויות היוצרות טיפוסים ומצבים שונים. יש משהו פילוסופי בספר, איזו השקפת חיים של טיפוס אקצנטרי העומד בצד, בשולי החיים, ומתבונן עליהם בפה פעור, בלי להיות ממש מעורב במה שקורה.

אלא שכאן, בסופו של דבר, לאחר שדיירי הבתים שזוכים באמונו פותחים בפני מונבלום את סגור לבם ומכניסים אותו אל חייהם, הוא צועד צעד אחד פנימה, אל תוך המעורבות הבלתי נמנעת, באמונה שאולי יצליח לשנות סדרי עולם ולעזור לתקן את העולם.

** 

  דברי מתיקה/ איאן מקיואן/ עם עובד – במערבולת הריגול והאהבה בבריטניה

איכותו של איאן מקיואן נמדדת אצלי, בין השאר, בידיעה שהספר “מתחמם ומשתבח” לו לאיטו. תחילתו איטית, מעט מנומנמת, לא מעט פרטים טכניים שעל הקורא לצבור בזכרונו, או לדפדף במוטרדות מאוחר יותר, כדי להבין את המתרחש. המשכו – כמו רכבת הצוברת מומנטום – בסיפור מתוחכם המצמיד אותך, הקורא, אל מושבך, חגור בחגורה וירטואלית של חוסר חשק להניח את הספר מהיד.

במקרה דנן, סופו של הספר מפתיע במיוחד והטריק הספרותי שבו נעזר הסופר כדי לייצר אותו – משובח ונדיר. לא נגלה אותו, כמובן.

קראתי ביקורת קצרה ב”סימניה”, של קוראת מאוכזבת שטענה כי ספרו זה של מקיואן מרובי פרטים טכניים מיותרים. לא לקוראים כמוני, הנהנים להעצים את חווית הקריאה באיסוף מדוקדק של כל פרט ופרט מעושר גלריית הנתונים הנזרעים בשטף מכף ידו המושטת של הסופר, כמו היה איכר הזורע מילים בשדותיהם של קוראיו.

עלילת הספר מסופרת מפיה של הגיבורה – סרינה נאת המראה והצעירה, שחונכה בביתו של אביה הכומר, שאותו היא אוהבת ומעריכה. היא בהחלט בלונדינית מלומדת, חריפת שכל וקצת תמימה, יש שילוב כזה, בת טובים שאוהבת לקרוא אבל מצטיינת דווקא במתמטיקה.

העלילה מתרחשת בחצי השני של המאה הקודמת, בעולם של מכונות כתיבה וטלפונים ציבוריים. עידן של המלחמה הקרה. את הקריירה שלה בשירות החשאי הבריטי, כסוכנת בתוך עמה, סרינה חברה לאהובה המזדקן, פרופסור שהוא, כך מסתבר בדיעבד, גם סוכן ב”אמ.איי. 5″, שמתנת הפרידה המאוחרת שלו לאהובתו הצעירה היא גיוסה לשירות המודיעין של הממשלה.

עיקר הספר עוסק בסופר צעיר יותר, שכתיבתו מסקרנת וממלאה את ליבה של סרינה, שעליה מוטל לגייס את כתיבתו נגד הקומוניזם, בדרך מתוחכמת ותמורת פנסייה חודשית, מבלי שהוא יידע שהוא גויס. זה קורה, ביחד עם הבלתי נמנע – השניים מתאהבים, ופה תופסת “הרכבת” מהירות גדולה, ועמה היא סוחפת את הקורא הנאמן, עד לסוף המסעיר.

**

  ומי גר במגדל/איתן דרור פריאר/עם עובד.

קריאת ארבעת הסיפורים בספר זה גרמה לי הנאה מרובה. סגנונו של איתן דרור פריאר מיוחד במינו, ודומה, במידת מה, לצילום וידאו. הסופר משתמש במספר טכניקות כדי לצייר את הסיטואציות שבתוכן הוא בחר לשבץ את עלילות הסיפורים. רוב הסיפורים נכתבים בשני זמנים, הווה ועבר, כשזמן ההווה מנוצל נכון כדי לתאר את הדברים שקורים עכשיו, לנגד עינינו, עם הרבה דיאלוגים ותיאורים מפורטים השופכים אור רב על הדמויות המבצעות אותם.

יש שפע הומור דק, לעיתים סטירי, ויש הווי אותנטי בדברים הנכתבים. הסופר משלב תובנות רבות בעלילה, וכך מתקבלת נובלה עשירת רבדים, ומורכבת מספיק כדי להעניק לקורא חוויה אמיתית, כאילו נטל חלק בעלילה.

הנובלה: “ומי גר במגדל”, למשל נפתחת בתובנה: ,אף אחד לא הזהיר מפני הגעגוע,” – והמגדל, כפי שהוא מכונה בפי ילדי השיכון, מכיל עולם ומלואו: התאהבויות ובגידות בין המבוגרים, דגי אקווריום שילדים מחליטים לשחרר מכלאם, צעירים שנושאים את עיניהם אל הסלע האדום. הגעגוע, ממרחק השנים, מנסה להיאחז בכולם.
על ספרו הראשון האצבעות על הגבעה,  זכה הסופר בפרס ספיר, והשופטים כתבו: “ספר בשל ומקורי אשר מהדהד זמן רב לאחר קריאתו,” כאן שכלל עוד את קולו המיוחד, שדווקא חרישיותו מהדהדת. מומלץ.

**

  נער האופניים/אלי עמיר/עם עובד – החלום המזרחי על חיים אחרים

ניגשתי אל הספר בחשש קל. יותר מ- 600 עמודים של סיפור חיים? מה לי ולזה?! אולם זכרתי לטובה ספרים קודמים של הסופר, שאותם קראתי ואהבתי. תרנגול כפרות ומפריח היונים היוו, ביחד עם ספרים נוספים שלו ציוני דרך והיו רבי מכר, בסגנונם המיוחד ובשפתם העשירה, ולכן הסכמתי “לקפוץ ראש” גם אל תוך הספר הזה, שעליו נאמר כי בספר הזה אלי עמיר מוצא צורך לעשות סוג של סיכום חיים ולכתוב פרוזה שהיא, במידה רבה, גם הביוגרפיה המשפחתית שלו.

הספר הוא ארכני אך מרתק. ארכני, כי רבים בו התיאורים המפורטים. הספר עוסק בעשורים הראשונים של המדינה, כפי שרואה אותו נער צעיר. עיניו של הנער הן ההזדמנות של אלי עמיר לתאר את פניה השונים של המדינה: הפן החברתי, הפוליטי, הכלכלי, התרבותי, העדתי ועוד…

יש בספר חותמת בולטת של הבעיה העדתית, מכיוון שסיפורו של נער האופניים לוקח אותנו אל עולמם של העולים החדשים מהגלויות השונות, ובמיוחד בני משפחתו, שעלו מעיראק. זה מתחיל עם פגישתו של הגיבור הצעיר עם עולמם השונה, האשכנזי, של הקיבוצניקים שאל קיבוצם הוא נשלח, להם גיבור הספר עול הימים רוצה כל כך להידמות.

הגיבור, נורי בן השש עשרה, בן למשפחת עולים מבגדד, נאלץ לוותר על החלום הקיבוצי בלחץ הוריו, ומגיע לבדו לירושלים המצולקת ממלחמת השחרור. הוא מפרנס את עצמו מחלוקת עיתונים ומשליחויות על אופניים במשרד ראש הממשלה, ובלי כל היסוס מעז לחלום לעצמו חיים אחרים. יש בספר רגעי הווי רבים המתוארים בצבעוניות רבה. יש בו אהבה בין צברית עשירה לעולה חדש תפרן, יש בו ביטוי לרצון העז של העולה החדש להשיל מעליו כל סממן גלותי ועם כל המעטפות הללו, החברתיות, הכלכליות, העדתיות והתרבותיות שהן רבות המשקל, יש גם עלילה שאותה הסופר מצליח להניע קדימה, למרות שלעיתים המשקל הפולקלוריסטי גובה את המחיר מקצבה של העלילה.

ספר ארוך, ואם בחלקו הראשון קצב התפתחות העלילה וריבוי הפרטים קצת מעכבים את קצב הקריאה, הרי משהגיבור פוגש את חברתו, מיכל האשכנזיה המיוחסת, ומימד נוסף, רומנטי, שנעשה אפילו דרמטי מאוחר יותר, נוסף לספר, דומה שהספר ממריא לגבהים חדשים.

הספר מנוצל עד תום כדי “לעשות את החשבון” עם היחס של השלטון וארגוניו אל העליה המזרחית. אלי עמיר יורה בכל התותחים הספרותיים. הוא מנצל כל תיאור, כל דיאלוג וכל דמות כדי להעצים את הבעיה ולהניח אותה על השולחן. ואולם, ההצלחה היא חלקית. כל כך הרבה מרירות נשפכת במהלך הספר, עד שחד-הצדדיות מתבלטת ומפריעה. הרי היו אינסוף סיפורי הצלחה, ביניהם של הסופר עצמו, של בני עדות המזרח שהיטיבו להשתלב בכל תחומי החיים במדינה. לעיתים נדמה שהספר מלבה גחלים לוחשות, שאולי עדיף היה כבר להניח להן לכבות מעצמן.

יש אומרים שזהו ספרו האישי והמרגש ביותר של אלי עמיר, שמעולם לא נחשף כל כך. הרווח כולו שלכם.

**

“ג’ים הילד”/ טוני ארלי/ הוצאת עם עובד – אמריקה התמה, הכפרית, הקשוחה והמופלאה

נתחיל בפתיח המכושף של הספר: “בלילה אירע כעין נס: הגיל של ג’ים הצמיח סִפרה נוספת. הוא שכב לישון בן תשע, אבל כשהתעורר היה בן עשר. למִספר שהתווסף היה משקל, כמו לשריר, וג’ים נופף בו כמו בפרס.”  

הפסקה היפהפייה הזאת, שיש לקרוא אותה שוב ושוב כדי למצות את כל החכמה והאמת המשתקפות מתוכה, איכשהו מצליחה לסכם את רוחו של הספר המיוחד הזה. ספר שבו ניתנת לקורא הזדמנות להשקיף מלמעלה על שנה בחייו של ילד כפרי שגדל בשנות השפל הכלכלי בארה”ב במשפחה אוהבת ותומכת, אף שמעבר להר יש חשרת עבים שחורים שמעיבה כמו צל על החוויות שחווה גיבור הספר.

טוני ארלי, סופר אמריקאי שזהו ספרו הראשון, מצליח להעביר אליך הקורא, מתוך ספר דק (200+ עמודים) הנגמע במהירות ובשקיקה, את זווית הראיה המיוחדת במינה שבה תופס ילד בן עשר, שתקן, רגיש ועדין, את העולם שסובב אותו.

משפחתו של ג’ים גלאס, שהתייתם מאביו עוד בטרם נולד, והוא בבת עינה של אימו האלמנה, כוללת את שלושת דודיו, הרווקים השובבים, המשמשים לו מודל לחיקוי. הימים ימי השפל הכלכלי הגדול, העולם עדיין אינו כפר גלובלי, ואליסוויל, העיירה הקטנטונת בצפון קרוליינה שג’ים גר בה, היא עבורו היקום כולו.

אי אפשר שלא ללכת שבי אחרי התיאורים הרגישים, מלאי הדמיון והחן, שזורי הדימויים והמדויקים, שבהם עוטר טוני ארלי, הסופר, את העלילה. הדיאלוגים הרזים, שפת הדיבור של עובדי האדמה בצפון קרוליינה חסכונית היא, מדויקים להפליא. הסיטואציות קטנות, רגעים-רגעים חולף יום, ועוד יום, והאמפטיה שלך, הקורא, אל ג’ים הילד, גוברת והולכת ועמה הדאגה וההזדהות.

סצנת יום ההולדת של ג’ים, שמתחילה בבוקר שגרתי שבו הוא מתלווה אל דודניו לעבודה בדילול שדה תירס צעיר, היא סוכרייה אמיתית. זו הפעם הראשונה שג’ים יוצא לעבוד בשדות האינסופיים המקיפים את ביתו. המעדר כבד, העבודה קשה. האם שכחו כולם את יום הולדתו שחל היום? אחד ממכריו המבוגרים של ג’ים, שאותו הוא פוגש ברחוב, נותן לו במתנה כדור בייסבול ונפשו של הילד עולצת.

הערב יורד, וג’ים בטוח ששכחו אותו, כשהמסיבה מתחילה. דודיו, אמו, מעניקים לו רגעים של אושר ביחד עם מתנה אמיתית, וג’ים, בהתרגשותו, גומל להם בפרץ של בכי בלתי נשלט…

וכך, ביחד עם גיבור הספר, גם אתה, הקורא, לומד להכיר את התמורות החלות באותן שנות ה- 30 של המאה ה־20, על ספו של העידן המודרני. הרכבת המהירה עוברת לראשונה בכפר הקטן, הממשלה מחברת חשמל לבתי החוואים וג’ים מרגיש שעם החשמל בא עידן אחר, שלא בטוח שהוא אוהב אותו.

הספר יוצא אצלנו לאור סמוך ליציאתו לאור של הספר “החיים החדשים של סבא נפוליאון“, שגם הוא מסופר מזווית ראייתו של ילד בן עשר החי בצרפת. הרבה יותר הזדהיתי והתחברתי את הדרך שבה טוני ארלי מתאר את זווית הראיה של ג’ים בן העשר, מאשר את הדרך שפסקל רוטר, הצרפתי, תיאר זאת בספרו.

“ג’ים הילד”, טוני ארלי, מאנגלית: אמיר צוקרמן, עם עובד, ספריה לעם, 215 עמ‘

**

 

  אתן לך את השמש/ ג’נדי נלסון/ כינרת הוצאה לאור.

מזמן לא נשאבתי לתוך ספר כפי שנשאבתי למונולוג של נואה הנער האמריקאי בן ה- 13, המתאר כיצד שני סוציופתים בריונים תופסים אותו על חוף הים ומנסים להשליך אותו מהצוק אל המשברים הגועשים והמתערבלים הרחק מתחתיהם.

ג’נדי נלסון, הסופרת, מצליחה, למרות התרגום, לעורר בך, הקורא, תחושה שזה ילד מתבגר הדובר אליך, עם כל הסלנג וכל המניירות וכל הטקס בישבן… אבל אחרי שהם כמעט מצליחים לעשות את זה הם פתאום מוותרים, אולי בגלל אחותו התאומה ג’וד, שהיא כל כך יפה ומושכת…

זהו סיפורם של זוג תאומים שלא נפרדו בילדותם למרות שהם הפכים. היא נועזת, חברותית ומוחצנת. הוא מופנם, חי בעולם משלו שבו משחקי מחשב וספרי פנטזיה משחקים תפקיד ראשי, אבל כמו תאומים, האהבה והקשר ביניהם חזק ומיוחד. עד לרגע שבו מתחולל שבר גדול שמרחיק אותם זה מזה עוד ועוד. הסוד הגדול של הספר, שכתוב בגוף ראשון מנקודת מבטו השונה של כל אחד מהתאומים הוא, שעד שהם ישמעו את חציו   של הסיפור, שגרם למשבר בחייהם וילמדו לחבר אותו לכלל סיפור שלם הם לא יבינו מה באמת קרה.

זהו ספר על בנים, על בנות ועל התבגרות באמריקה, מיניות, יצירתיות, אומץ ואהבה. ספר שהיה לרב מכר, תורגם ל- 32 שפות וזכה בפרסים חשובים.

**

 

  כל מה שקרה שם באמת/ ברין גרינווד/ הוצאת עם עובד

“הקיץ גנב בשבילי זמן, הוא לקח דקה מפברואר, שלוש דקות משיעור ספרות במארס, עשר דקות שלמות מאחר צהריים משעמם של יום חמישי באפריל. הקיץ גנב זמן כדי לתת לי עוד שעה עם קלן מתחת לכוכבים”.

ברין גרינווד, הסופרת, בוחרת לדבר, כמיטב הטרנד הספרותי הנוכחי, בגוף ראשון מתוך גרונם של גיבוריה שהעיקריים שביניהם: הדמות הראשית, ילדה שתקנית בשם וייבי, איימי בת דודתה, קלן, אופנוען שאיכשהו גורלו נקשר בגורלה של וייבי ועוד… כך אנו מקבלים, בגוף ראשון, זוויות רבות של אותו הסיפור, שפרקיו נקובים גם בתאריך המדויק שבו הם מסופרים, ומכסים פרק זמן שבין 1975 ו- 1990. קריאת הספר מעוררת אצל קוראים רבים תחושה של אי נוחות, שכן הסופרת מדברת על קשר גופני והתאהבות של גבר מבוגר בילדה (אמנם בוגרת ומיוחדת במינה) בת שמונה. פן נוסף הוא הקשר האוטוביוגרפי הקיים בין העלילה לבין חייה של הסופרת, פן שאינו מוכחש כלל.

עם זאת, כל מי שמוכן לקבל את העובדה שסטייה מהנורמה יוצרת, בעצם, את המיוחד, השונה והיחיד במינו, ימצא בהחלט עניין וסקרנות בסיפור, המוכיח כי ככל שחוקים וממשלות ינסו להטיל משמעת – בין אם חוקית או מוסרית – על בני האדם, ימצאו אלה תמיד דרכים אחרות כדי לעקוף את מה שהנורמה כופה, ולהגיע אל הפרי האסור, שאין טעים ממנו.

 

 

זה מתחיל בוייבי בת השמונה שלא בוטחת באיש, אפילו לא בהוריה, שכן אביה סוחר סמים ואימה נרקומנית. קשר טוב יותר יהיה לה עם סבתה ועם דודתה, אחות אמה ובתה איימי. כבר בגיל זה היא נאלצת לגדל לבדה את אחיה התינוק. בלילות היא יוצאת לשדה ומוצאת שלווה בשמי הלילה, בקבוצות הכוכבים ובשמותיהם. כשקלן, צעיר אבוד בן עשרים ואחת, רואה אותה בשדה, הוא מאבד שליטה על אופנועו, מתרסק ונפצע קשות. הילדה המלאכית למראה שגרמה לו להסיט את מבטו משגיחה שלא יאבד את ההכרה ויגיע לבית החולים.

בין השניים נוצר קשר עמוק ממילים: היא הצילה את חייו, והוא מחליט להציל את חייה. הקשר ביניהם נעשה הדבר היפה היחיד בעולם מלא ניצול ואלימות.

כל מה שקרה שם באמת מאת ברין גרינווד יצא לאור בקיץ 2016 ועורר עניין עצום ומחלוקת סוערת. הרומן היה ברשימות רבי־המכר של ניו יורק טיימס ושל יו־אס־איי טודיי, זכה לביקורות נלהבות והיה אחד הספרים האהובים על גולשי האתר “גודרידס” לשנת 2017.

**

 

 

  הדרך לוורנאסי/ אמנון יובל/ הוצאת אחוזת בית

נהניתי לקרוא בשפתו המאופקת, המינורית והעשירה של אמנון יובל את סיפור נסיעתו של אב שכול בשם יואל בעקבות בנו, האופנוען הצעיר, שנהרג בעת שטייל בהודו.

נהניתי להצטרף לסיפור המסע, שהעביר אותי דרך הטרמינל, בואך הכרך ההודי הבלתי אפשרי והלאה, אל מסלולי התרמילאים הישראלים בצפון הודו, היכן שהצמחייה, ההרים והאוויר הצלול מפשירים במעט את תחושת העוני והפערים החברתיים הבלתי אפשריים, שהם נחלת רוב העם ההודי.

עלילת הספר עוסקת, כאמור, בחייו של יואל, פקיד ירושלמי בשנות החמישים לחייו, המשתבשים באופן טרגי כשהוא מתבשר כי, שנה לאחר מות אשתו הוא נותר לבדו, ללא משפחה מכיוון שגם בנו היחיד נהרג בתאונה.

במהלך ה”שבעה” הוא נאחז במחשבה שעליו לנסוע בעצמו להודו כדי להתקרב לבנו ולהיפרד ממנו כיאות. יואל לוקח איתו להודו את מחברתו של רועי שבה תיעד את קורותיו במהלך טיולו. הוא עוקב אחר המסלול שעשה רועי וקורא את רשימותיו בהתאם לסדר ולמקום שבהם חוברו. בתוך כך נכתב גם יומן אבלו ומסעו של יואל.

לדאבוני, החיבור בין יומן המסע שכתב הבן ובין תיאור מסעו של האב, בעקבות יומנו של בנו, הוא, לעיתים, חיבור מטריד ומלאכותי ולי הוא לרוב הפריע. הבן אינו מתאר את מה שהוא רואה וחווה, אלא בעיקר מחשבות ותובנות פילוסופיות שאותן הוא קולט במהלך הטיול. וכך, אל תוך הסיפור הנוגע ללב, הפשוט לכאורה אבל המורכב ועמוק, מוזרקות תובנות שכמו נתלות כפלקטים וכתמרורים בצידי הדרך שאותה עובר האב בעקבות בנו, בדרכיה הצדדיות של הודו.

אמנם, המטרה היא להביא את ההתוודעות של יואל לבנו, שמתרחשת דרך הטיול ודרך הרשימות של רועי והמחשבות עליו ועל עצמו. כך גם להעביר בהדרגה סיפור אינטימי על אבהות, גבריות ואהבה בתוך תא משפחתי קטן אחד. אלא שלמרות הרגישות והמופנמות של האב, שאין ברשותו תובנות ונחמות מן המוכן והוא מבקש לברר לעצמו מה יהיו חייו מכאן ואילך, אני מצאתי את עצמי קופץ ומעביר בחוסר סבלנות את פרקי היומן של הבן, כדי להגיע כבר אל סיפורו של האב…

**

 

  לא אימא שלי/ תומס ה’ אוגדן/ הוצאת עם עובד

פגישתי הראשונה עם תומס ה’ אוגדן היתה בספרו “הפרטים שהושמטו” והטעם הטוב שהספר הקשה הזה הותיר בפי יצר חיבור מיידי גם עם ספרו השני והנוכחי.

תומס, או עדיף לומר דוקטור תומס אוגדן, הוא פסיכואנליטיקאי מפורסם, שכתב ספרים מקצועיים וזכה לפרסום עולמי. ספרי קריאה הם תחביב חדש יחסית אצלו. במוחו הקודח מייצר אוגדן עלילות המתרחשות באמריקה הכפרית, הרחוקה, בקרבן של משפחות אמריקאיות טיפוסיות, ואז הוא נוטע בהן זרע של פורענות שיצמח מתוך העלילה וילווה את כל הספר.

במקרה הנוכחי: נערה בת שלוש עשרה נופלת במורד המדרגות שבביתה – בני משפחתה עומדים וצופים בה בחוסר אונים, איש אינו יכול למנוע את נפילתה, איש אינו יכול לעצור את כוח המשיכה המגלגל את גופה השברירי מטה אל הידוע מראש. נפילתה עתידה לרסק גם את מראית העין של המשפחה הבורגנית השלווה ולחשוף אט־אט, ביד אמן חומלת, את עברם ואת עתידם של כל החוזים במעמד.

עיקר הספר, עם זאת, עוסק באהבה אסורה בין אח ואחות. אהבה שמנוגדת במדינות רבות גם לחוק, ולא רק לכללי המוסר. אהבה שנאסרה בכל הדתות המונוטאיסטיות, ועדיין קיימת, ולא רק במוחם ההוזה של סופרים. ואם כבר סופרים – פול אוסטר מתעסק בנושא זה ממש, באחד מספריו שם הוא מיטיב להביע את התשוקה והאירוטיקה שעשויים להתקיים גם בין שאני אחים שגדלו כל חייהם באותה המשפחה.

עיקר כוחו של הסופר באינטרפרטציה שהוא מציע לעלילה. אותו הסבר פסיכולוגי ואנליטי, המפרק את הסיבות להתנהגותן של הדמויות הראשיות בעלילה. וכמו פסיכולוג, הוא אינו יכול שלא להוסיף, כמו פירוש רש”י, בצד העלילה, את ההסברים שלו. אבל, הבה נודה על האמת, ההסברים הללו מוסיפים פן חשוב בהבנתה של העלילה ומעשירים את חווית הקריאה.

עיקר כוחו של אוגדן ביכולת הספרותית שלו לייצר שילוב בין הגיון ורגש. להציג מצבים קיצוניים ולאפשר לקורא להבין את המניעים המביאים את הדמויות בסיפור להתנהג כפי שהן מתנהגות. בספר זה בולטת גם התייחסותו אל פניה הרבות של האהבה: בין הורים לילדיהם, בין אחים, בין עמיתים לעבודה ובין בני זוג. אהבה שלעיתים היא פגומה, לעיתים קצרת יד ולעיתים אסורה, אך היא תמיד כמיהה אנושית להשתייכות.

עם זאת, הספר, המתחיל ב”הטלת פצצה” נמשך בקצב איטי יותר, ולקראת סופו גבר, לפחות אצלי, חוסר ההזדהות למהלכן של הדמויות הראשיות, מה שיצר מרחק גדול יותר מהדברים הנקראים. עם זאת, עדיין נשמר המתח עד סוף הספר, שנציין – בדיפלומטיות – איננו נגמר לשביעות רצון הקורא.

**

 

  “נקודת שבירה” – מתח בהרי הרוקי

ספר מתח שיצא ב“עם עובד” – מבוסס על סיפור אמיתי, ומצליח להוציא את הקורא משלוות נפשו בזכות כתיבתו המדויקת של הסופר האמריקאי סי-ג’יי בוקס.

בספר מתח קצבי, מקומם ועוכר שלווה, מתוודה הקורא אל בּוּץ’ רוֹבֶּרסוֹןֹ, שבסך הכול רצה לבנות למשפחתו בית בצלע הר, אבל אז התחילו הרשויות להתנכל לו. כשהתגונן מפני הפקחים שבאו לעצור אותו ירה בהם והביא למותם. ואז מצא את עצמו מסובך בפשע אכזרי ובמנוסה על חייו.

זהו תקציר עלילתו של הספר, המסופר מנקודת מבטו של הסופר, המציב את פקח הציד ג’ו פיקט, שכנו של בוץ’, כדמות הראשית בספר. אשתו ובתו של ג’ו הפקח, הן חברות טובות של אשתו ובתו של בוץ’ העבריין בעל-כורחו, מה שהופך את העלילה לרגישה הרבה יותר, כי ג’ו פיקט צריך לצאת בעקבות ידידו העבריין הנמלט. הוא עושה זאת יותר כדי לנסות ולהציל אותו מעצמו מאשר כדי להסגירו לידיו של החוק, שכן נציגי רשויות החוק מתחרים בינם לבין עצמם מי יתפוס את בוץ’, וירוויח פרס גדול, שמובטח על ראשו.

הספר בנוי בפרקים. כל פרק הוא יום במרדף המתנהל בנופים הפראיים של רכס הביגהורן בוויומינג, בצפון מע’ ארה”ב. ג’ו, הפקח, מבין די מהר את המניעים האפלים של שולחיו, הוא מחליט שעליו להתייצב לצידו של אדם יחיד מול מנגנון אלים ומסוכן. מרגע זה המרדף אחר הצדק הופך לבריחה לחיים ולמוות.

סי-ג’י בוקס מיטיב לכתוב ספרי מתח. כתיבתו מהוקצעת, מקצועית וחפה מיומרות ספרותיות. אין פה ניסיון ליחס לדמויות יותר ממה שהן. ובדרך כלל הן פלקטים של טיפוסים במערב הפרוע המודרני של ארה”ב, וטוב שזה כך.

הסופר האמריקני סי־ג’י בוקס, שספרי המתח שלו מככבים שבועות ארוכים ברשימות רבי־המכר בארצות הברית, לוקח את הקורא אל מרחבי הטבע המפעימים של המדינה הכי פחות מיושבת באמריקה. חוש הצדק שלו ואהבתו העזה לאדמת האזור, לחי והצומח ולתושביה ניכרים בדפי הרומן המסחרר הזה, הנקרא בנשימה אחת.

זהו הספר השני מאת סי־ג’י בוקס הרואה אור בעברית, אחרי מעבר לקצה, שזכה לתשבחות רבות ולאהדת הקוראים.

**

 

ווקמן/ מעין בן הגיא בהוצאת עם עובד

תעלומה בחמת גדר. זהו, אם אעיז לדמיין את המיקום, נושא ספרה של כותבת ישראלית חדשה יחסית. הסופרת מתארת לנו “מלמעלה” את הגיבורה, זיו, שהיא בחורה צעירה המתקבלת כעובדת באתר אירוח בגולן (אולי חמת גדר?). הספר לוקח את הקורא אל הסתיו, כשלחץ המבקרים פוחת והחורף ממשמש בפתח. בין תיאורי שלל הטיפוסים העובדים לצידה ובתוך שגרת חייה של מי שתפקידה לנקות את חדרי השירותים של הנשים, אנחנו גם מתוודעים אל חייה הפרטיים של הבחורה. היא מחלקת אתנו את הרהורי נפשה, מחשבותיה ותובנותיה על חייה שלה וחייהם של הסובבים אותה.

סגנון הכתיבה שמרני ולא מפתיע. תוך התקדמות העלילה בצעדים קבועים אנו מתוודעים אל הדמויות הראשיות. אבל משהו שונה, אולי אפל, קורה שם בין סלעי הבזלת לצוקי הנחל העמוק, המפרידים בין המדינות, היכן שנמצא אתר הנופש. כתיבתה של מעין עתירת תיאורים ורגישות, אך אין בסגנונה טריקים או טכניקה מיוחדים, וההפתעות, אם יבואו, יהיו בעלילה.

טעימה מהספר: למרות החורף כמעט לא היו עננים, ובצהריים השמש ממש סנוורה. אז סיימו האימהות את יום עבודתן, והמיניבוס הצהוב שמחזיר אותן הביתה התרחק וטיפס במעלה הכביש הצר.

זיו חצתה את החורשה, וכשהגיעה אל הגדר השתחלה לתוך החור שמישהו פער שם במעוינים החלודים. כעבור כמה עשרות מטרים הסתיימה החורשה והחליף אותה סבך צמחייה של גדות נחלים. היא התיישבה על אבן ונעצה את עיניה בכחול הזוהר מבין עלי לִבנה קוויים, שגונם התכלכל נמס בבוהק. עיניה נעצמו תחת האור, והיא ניסתה שלא לחשוב על שום דבר ורק להתבונן בכל מה שמקיף אותה ולהקשיב לרחשים הזעירים שלא הושתקו בקולות בני אדם, אלא שמחשבותיה נדדו דווקא אל הזֵרים הענקיים שנבלו בדירת הארכיטקט ואשתו – שולבו בהם בטעם מעודן פרחים שלא את כולם הכירה. הגבעולים הועמדו בכדים כבדים, ושלושה וחצי החדרים התמלאו בניחוח דועך של פרחים מרקיבים, וזה התמזג באור המכושף שבא מהחלון שנפרץ אל הגג וזוגג בזכוכית צבעונית. כשהייתה מאבקת ומסדרת, מטאטאה או שוטפת את מרצפות השיש הרחבות, הרגישה כאילו מרחף מישהו בחלל הדירה ובודק בהסתייגות כל תנועה ותנועה שלה.

**

  אשתו של מגדל התה/ דיינה ג’פריס בהוצאת ידיעות אחרונות.

כמו סרט תקופתי עתיר צילומים נפרש סיפורה של גוונדולין הופר היפה, בת ה- 19, שמפליגה בספינת קיטור מאנגליה לציילון כדי להתאחד עם הגבר שלו נישאה בנישואי בזק.

ואם מה שאתם צריכים לחופשה מצליחה זה סיפור סוחט דמעות, קצת טלנובלי, על נישואין ואושר, על הריון, תינוק והחלטה נוראה שעל היולדת לקבל, זה הספר בשבילכם. גוף שלישי, זמן עבר, רומן היסטורי למהדרין, של הסופרת, שבעצמה ילידת מלזיה ומאחוריה 4 רומנים מצליחים באותו נושא.

כשתסיימו את הספר תהיו בטוחים שאתם מכירים את ציילון מצוין, ועכשיו נותר רק להספיק לנסוע לשם עוד החופש הזה.

טעימה מהספר: מבט נוסף בריסיו המפרפרים של התינוק סימֵן שהוא עומד להתעורר. עליה להזדרז. היא בחרה שמלה ממשי סיני בגוון עשיר של ירוק-ים, עם אִמרה שמסתיימת מעט מעל הקרסוליים וסרט שנקשר מעל המותניים. השמלה נשלחה מפריז והיתה אהובה עליה במיוחד. היא לבשה אותה בליל המסיבה והיתה בטוחה שבאותו לילה הרתה את הילד. היא שוב חדלה ממלאכתה. אולי לבישת השמלה הזאת תתקבל כניסיון מר לפצוע? היא התקשתה להחליט. הצבע הזה אהוב עליה, אמרה לעצמה. היא בחרה בה בעיקר בגלל הצבע.

**

 

  נגה/ נד באומן בהוצאת עם עובד.

אם אתם מחפשים סגנון ספרותי אחר, מקפיץ ומתזז, מסובך ומתסכל, הגעתם לספר הנכון. נד באומן הבריטי, בשנות ה- 30 לחייו, נחשב לאחד הסופרים המצליחים בבריטניה. צריך לקרוא עמוד אחד מספרו כדי להבין מדוע. טקסט עכשווי לגמרי, שכמו נלקח מסצנת מועדוני הלילה ברחוב צדדי בתל אביב. משפטים מורכבים ומתארכים, שמתאיידים לפתע לכלל דיאלוג חסכני.

תיאורים שמגיעים לרזולוציות מפתיעות, עושר של מידע ואינפורמציה הנוחת עליך, הקורא, מכל העברים, תוך שהסופר מושך אותך הלאה, במעלה העלילה, כי בלי ידו המושטת אולי תזנח את הספר ותוותר. ספר מאתגר.

העלילה עוסקת בצעיר נורמטיבי שמשתמש, כמו כולם, בסמים, ומגלה, תוך שהוא מתאהב בצעירה חצי אסייתית, כי יש ארגון בינלאומי שדולק בעקבותיהם, וצריך גם לחקור מהו וגם לא להיפגע ממנו.

טעימה מהספר: בפעם הראשונה שרָאף רואה אותה הוא יושב על מכונת כביסה, בדרך לבלוע שמינית גרם של משהו, כנראה תערובת של ספיד, מונוסודיום גלוטמט ותרופה ניסיונית לטיפול בהפרעת חרדה חברתית בכלבים. ככה, בכל אופן, נשמע מה שאייזיק אמר לו, אבל המוזיקה במכבסה די חזקה, והוא תוהה אם יש אפשרות שהוא שמע לא נכון. האבקה חולקה בין שני ניירות גלגול, שקופלו ונסגרו כמו אריזות חתומות ותמיד הזכירו לו וון טון עם בשר, ואייזיק כבר הוריד את הוון טון שלו, אבל ראף עוד החזיק את שלו ביד כי הוא לא הצליח להפסיק לנעוץ מבטים בבחורה שליד הדלת. היא חצי לבנה וחצי משהו אחר, אולי חצי תאילנדית; ויש לה מין פנים כאלה שנדמה שכל מבנה העצמות בהן מסתעף מעצמות הלחיים, עד שהתוצאה נראית כמו גרפיקת תלת־ממד ממוחשבת משנות השמונים — כי היא מורכבת ממספר חסכוני כל כך של מישורים שטוחים חדים — רק שכאן הזוויות מטושטשות בקווצות שחורות ארוכות שחמקו מהמקום שבו הידקה את השֵׂער, במרומי הראש מאחורה; ויש לה פה קטן, מקופל במגמה של חצי העוויה טבעית, צורה טובה, מן הסתם, במקרים שהיא מעמידה פנים שהיא לא מרוצה ממשהו ובאותו הזמן מנסה לא לצחוק;

**

 

  אהבות לא שלמות/ יצחק רובין בהוצאת פרדס.

תשעה סיפורים בספר אחד, וכך אתם ממש יכולים להמשיך לנפוש, לשחות, לבלות, לאכול, לנהוג ולאסוף חוויות מבלי שעלילה אחת של ספר אחד יכבידו לכם על הזיכרון. זהו ספרו של יצחק רובין שהוא סופר וקולנוען, ראש לימודי הקולנוע במכללת כינרת ויוצר סרטי תעודה שזכו לפרסים בארץ ובעולם.

כל זה אינו נשקף אלא בעקיפין ובמעומעם בעלילות הנפרשות בפניך, הקורא, בין דפי הספר. דרך האבחנה המיוחדת של הסופר, כמו מביט בגיבוריו בעד עדשת המצלמה ובונה במוחו תסריט לסרט חדש, אנחנו לומדים להכיר את הגיבורים המגוונים שבסיפוריו: מיליונר ישראלי מתוסכל ששב מארה”ב כדי למות בארץ, יהודי הנוקם בנזירה גרמנית את השמדת משפחתו, צעיר ערבי המתגייס לצה”ל, או ישראלי המתאהב בהודית יפהפייה, ומוצא עצמו מעורב במבצע הצלת ילדה מבנגלדש.

טעימה מהספר: קלמן בייניש לא חש במבטים הננעצים ובאהבתה היוקדת של רינה, לא משום שהם היו מוצנעים — כי הרי בשלב מסוים לא יכלה רינה להתגבר על עצמה ומבטי האהבה הפכו לבלתי נשלטים, ולא הייתה מודעת לכך, אחרת הייתה ממתנת אותם מחמת הביישנות והגאווה. כולם כבר שמו לב למבטים חוץ מקלמן בייניש עצמו; לא האמין שמישהי מסוגלת לאהוב אותו. לאחר שנים, באחת ההפסקות בכיתה י״א, לא יכלה רינה להתאפק וניגשה אל קלמן בייניש ובגלל שכהרגלו עמד מרוחק, יכלה להתוודות בפניו בדיסקרטיות מלאה על אהבתה. לא נתאר את מה שהתחולל בנפשו של קלמן. סיפורי אהבה רבים תיארו ארוכות מצבים נפשיים מעין אלה. רק נאמר בקיצור, כיוון שזה לא מרכז סיפורנו, שההפתעה והבלבול שפקדו אותו היו כה מזעזעים עד שכאשר קרה מה שקרה והם הפכו לזוג, עדיין לא האמין באהבתה שהלכה והתעצמה, ובחשדו היה מרוכז באי אמונו בכך שאכן היא, המלכה הגדולה, מאוהבת בו, בברווזון מכוער שהיה למעשה יפה תואר לא פחות ממנה

**

 

  ג’ונתן ללא רסן/ מג רוסוף בהוצאת ידיעות ספרים.

בין שלפני שיצאתם לחופשה השקעתם עמל רב בחיפוש פנסיון לחיית המחמד שלכם, ובין שהפקרתם אותה בדרך לנמל התעופה (לא מאמין עליכם!) הספר הקליל הזה יספיק לעורר בכם, במהלך החופשה, לא מעט רגשי געגועים (ואשם?) כלפי היצור הקטן שהותרתם מאחור בזמן חופשתכם.

מג רוסוף היא סופרת צעירה שכבר זכתה בפרסים על ספריה, והספר הזה, על צעיר אמריקאי שעובד בחברת פרסום ובמקביל התנדב לשמור על צמד כלבים בשביל חבר, הוא ספר בדיוק כזה. העלילה, שניכר בה שהיא מתחוללת בכרך אחר ובעולם אחר, עוסקת בג’ונתן, שבמקביל לשמירה על הכלבים, המתעקשים לקחת חלק פרוע בעלילה, מנסה לפתח מערכת יחסים עם צעירה שאליה הוא מרגיש בלב. גם היא מרגישה אליו דברים דומים, אלא שהיא היתה רוצה להתחתן עם מישהו ממש כמוהו, אך עשיר יותר, מאורגן יותר ובעל חוש הומור.

טעימה מהספר: סיסי פסעה לצדו ברכות והתיישבה לרגליו. היא הביטה בערגה בפניו כאילו היא מחפשת את המפתח לעתיד הצפוי לה. היא מילטה מפיה יללה רכה, קול מתחנן שיכול להביע אינספור דברים: אני רעבה, אני זקוקה לעוד אהבה, אנחנו כל כך משועממים כל היום בבית, אנא העבר אלינו בהקדם האפשרי את מושכות חייך כדי שנוכל לטפל בך כמו שצריך. ג’ונתן בהה. מושכות חייו? לחיים שלו יש מושכות בכלל? ואם כן, האם חכם להעביר אותן לכלבה?

**

  בריט מארי היתה כאן/ פרדריק בקמן בהוצאת ידיעות ספרים

אם גם אתם קראתם בהנאה את “איש ושמו אובה”, בוודאי לא תוותרו על הספר הזה. ענף הספרים הסקנדינוויים לא רק מנץ כל העת, אלא מבשיל את פירותיו לכל אורך השנה, ואלו נופלים כפרי בשל היישר אל דוכני הספרים.

הסופר, הוא גם עיתונאי ובלוגר, יודע את נפש קוראיו, וכותב בהומור, בגוף שלישי ובזמן הווה העכשווי כל כך. וכך סיפורה של האישה האגוצנטרית הזאת, שסבורה שחייהם של הכל חייבים להתנהל ממש כמו חייה, והיא לא מסוגלת לסבול חוסר ניקיון או סדר ובוודאי שלא להבין את הטרחנות שלה, מתגלגל לו במעלה העלילה. לנו ברור שבעל של אישה כזאת יבגוד בה, אך לה לא. וכשהיא מוצאת את עצמה לבד היא עושה צעד בלתי הגיוני מבחינתה ונוטשת את עיר מגוריה לטובת עיר נידחת שתושביה סטלנים ובטלנים. דווקא כאן, מסתבר, היא פורחת, משתנה ומשנה את סביבתה.

אין כמו עלילה העוסקת ברי לוקיישן לעיר נידחת, להתאים לכל אלו שאורזים בימים אלה את חפציהם ופותחים דף חדש במקום לא מוכר… האמינו לה, לבריט מארי – אם היא הצליחה במקום החדש, גם אתם תשחקו אותה…

טעימה מהספר: כאשר בריט־מארי וקנט עומדים לנסוע לכמה ימים, בריט־מארי מפזרת אבקת סודה על המזרן וממתינה עשרים דקות לפני שהיא מציעה את המיטה. המימן הפחמתי שבאבקת האפייה סופח את הלכלוך והלחות ומותיר את המזרן רענן. אפשר לפתור כמעט כל בעיה עם מימן פחמתי, כך לפחות מלמד אותה ניסיונה. קנט תמיד מתלונן שהם מאחרים, אבל אז בריט־מארי משלבת בקור־רוח את ידיה על מותניה ואומרת: ״אני ממש חייבת להציע את המיטה לפני הנסיעה, קנט. תאר לעצמך שנמות!״

זו הסיבה שבריט־מארי שונאת לטייל. המוות. כי אפילו המימן הפחמתי לא יכול לסייע במקרה של מוות. קנט אומר שהיא מגזימה ואז בריט־מארי שוב צועקת בלב. כי האמת היא שאנשים מתים על ימין ועל שמאל בזמן שהם מטיילים, ומה יחשוב בעל הנכס כאשר יפרוץ את דלת ביתם וימצא שם מזרן מטונף? שקנט ובריט־מארי התפלשו בלכלוך של עצמם?

**