רגע השיא היה בערך בשמונה בבוקר, כשאחזתי היטב בשני צידי חצי סנדוויץ’ האבוקדו והרמתי אותו אל פי.
חווית הנגיסה בביס הראשון נקטעה באמצע הדרך. לחיצת השיניים על הסנדוויץ התבררה כטעות פטאלית. כמות מופרזת של מחית אבוקדו שהושמה בתווך גלשה לכל עבר, שעה שזית משומן היטב, נשר לו לפתע מחלקו התחתון של הסנדוויץ, כשהוא גורר אחריו טיפות מעיסת האבוקדו, ונפל היישר על חולצתי הלבנה. משם הוא קיפץ לו הלאה אל מכנסיי, תוך שהוא משאיר אחריו איים צהבהבים ירקרקים בנתיב מנוסתו מזעמן של שיני החותכות…
חזרתי והנחתי את הסנדוויץ על הצלחת. את הביס הבא לקחתי רק כעבר עשר דקות של כיבוס אינטנסיבי וספונטאני של כל החלקים הנגועים בבגדיי. כן, אלה הבגדים שבהם אתייצב בעוד כמה דקות בפני מאות תלמידים כדי לשאת את דבריי. שוב הודיתי לעצמי על שאני זוכר לשאת עמי בארנק שקיות חירום של מטליות לחות, ואז נפניתי להציץ בזית עצמו, שהיה אחד מתוך חבורה בת 3 זיתים שהונחו בתוך הסנדוויץ טבול עיסת האבוקדו. היה לזיתים מכנה משותף אחד, בנוסף ליכולתם המופלאה להחליק מתוך הסנדוויץ במהירות: הם היו כולם שלמים, ובכל אחד מהם היה גם חרצן.
איני זוכר שאי פעם הוגש לי כריך ובו זיתים עם חרצנים. זוהי, ללא ספק, המצאה מקומית, פרובינציאלית לגמרי, פרי מוח קודח של שף הלום קסאמים, הרוצה לפנק את לקוחותיו, ואגב כך לפצח להם שן או שתיים.
קצת לפני כן הגעתי אל בית הקפה הראשון שנמצא ממש על ציר הנסיעה שבין רעננה לשדרות. זהו קפה ג’ו שבצומת יד מרדכי. את כל הדרך עד לשם, 100 קילומטרים, עשיתי בשעת בוקר לחוצה לאללה, כשאני אינני מפסיק לחפש בית קפה צמוד-אוטוסטרדה, שבו אוכל לנוח מעט, ללגום קפה ולאכול מעט פחמימות של בוקר.
לא להאמין. לו נסעתי צפונה מרעננה לחיפה, למשל, הייתי יכול לבחור בין חמישה או שישה בתי קפה טובים על ציר הנסיעה. בוודאי הייתי בוחר בקפה בונו, ליד הכניסה לקדימה, אבל יש גם אופציות רבות אחרות. לא כך בנסיעה דרומה. יבש. את בית הקפה בקניון שבצומת “עד הלום”, דרומית לאשדוד, למשל, פותחים רק אחרי שמונה וחצי בבוקר…
רציתי להתיישב ליד הבר, אבל הוברר לי שאני חייב להתיישב ליד אחד השולחנות, “המלצרית כבר תגיע אליך”, או לקחת וללכת. אז התיישבתי. סימנתי למלצרית פעמיים, וכשלבסוף הגיעה – הזמנתי קפה גדול ומיני-כריך בגרסתו המקומית (“חצי כריך, וזה ממש טעים”, הבטיחה המלצרית)
במקביל, חיפשתי עיתון בוקר. נשלחתי אל סל העיתונים ולקחתי את עמודי החדשות של ידיעות אחרונות, העיתון היחיד שהיה בבית הקפה. הוא היה גיליון יום האתמול… חזרתי אל השולחן, ואז קרה מה שקרה. ואני, שאמור להופיע בעוד חצי שעה פני מאות תלמידים, במסגרת “מפגש סופר”, חשבתי על כל אותן עיניים צעירות שיינעצו בכתמים הירקרקים שנבטו על בגדיי, ועל המחשבות שיעברו במוחותיהם של בני התשחורת, כאלו שמהולות ברחמים ואולי גם שמחה לאיד.
אחרי מבצע הניקיון נותר רק לסיים את הכריך, ללגום מעט מהקפה ולשלם.
מיני כריך וקפה. 35 שקלים + טיפ, שהרי בקפה ג’ו ביד מרדכי אפשר רק בהגשה… כלומר, לפחות 40 שקלים על חוויה, שבתל אביב ועל צירי הצפון תעלה כ- 20 – 30 שקלים!
אני לקפה ג’ו ביד-מרדכי… בעצם, לכל סניפי קפה ג’ו, לא חוזר, ידידיי. תעשקו מישהו אחר. לא אותי.
קפה ג’ו מפגש יד מרדכי – א-ה 7:00 – 23:00, כולל שישי שבת. 08-672-0624
(אגב, נראה אם תצליחו לקרוא את התפריט, כפי שהוא מופיע באתר הרשת…)