ההחלטה לצאת לתאילנד התקבלה די מזמן. במקור תכננו לנסוע לשנה ולחיות בעיקר באי האהוב שלנו – קו פאנגן (koh phangan) בתאילנד. הכל כבר היה סגור. ויזות, מסגרות חינוכיות וכרטיסי טיסה. אפילו השכרנו כבר את הבית שלנו לשנה. אבל החיים הם מה שקורה בזמן שאתה מתכנן תוכניות אחרות ובעיות רפואיות הכריחו אותנו להשהות את החלום ולנסוע בסיבוב הראשון לחודש בלבד לאי (הלא בודד) שלנו.
החודש הזה לא רק שלא סיפק אותנו אלא רק פתח לנו את התיאבון. כמו שאתה מקבל במסעדת יוקרה מנת פתיחה קטנטנה וטעימה במיוחד כשאתה ממש רעב ואז חוזר הביתה כשבכלל לא שבעת. הבטחנו לעצמנו שלא נוותר על החלום ונחזור ובגדול.
עברה לה שנה לא פשוטה, שבה התמודדנו עם קשיים שהחיים מביאים איתם אבל היה אור בקצה המנהרה – נעבור את התקופה הזו ונצא שוב. בסופו של דבר הרגע הזה יגיע. בניגוד לתכנון המקורי שהיה לנסוע לשנה לפחות, החלטנו שהמסע יהיה עם כרטיס הלוך בלבד וללא כרטיס חזרה, למינימום ארבעה חודשים, מתוכם שלושה בתאילנד וחודש נוסף בוייטנאם/גואה. ההמשך לא ידוע.
מה שהכריע את הכף היה בעיקר הצורך לאזן את המסע עם ענייני פרנסה וחומר. האיזון הנכון עבורנו היה לצאת למסע בחודשי הקיץ, יולי עד אוקטובר בהם בקושי מתקיימים לימודים (הרי בישראל ממילא לא לומדים 1/4 מהשנה באופן קבוע – חודשיים חופש גדול ביולי אוגוסט ואחר כך חודש חגים).
איכשהו השנה הזו סופסוף הגיעה לסיומה ויצאנו למסע בחמישה – שני הורים בשנות ה- 40 (אמא בת 40 + ואבא בן 40++) ושלוש ילדות – בנות 8,11.5 ו – 3.5.
איך מתארגנים למסע בחמישה?
מביך לספר שלא התארגנו במיוחד. מטבענו אנחנו אנשים לא כל כך מאורגנים ועם נטייה מרגיזה לדחות דברים שאנחנו לא אוהבים לעשות (כמו להתארגן) מה שגרם לנו לנקז את הכל לשבועיים טרום הנסיעה ולהיכנס לסחרורי לחץ ומיגרנות.
למזלנו, היה ביקוש רב לשכור את הבית שלנו כשהוא מרוהט למשך שלושה חודשים (בונים, קונים, משפצים וכדומה), מה שהקל עלינו. את הרכבים לא הספקנו למכור למרות שתכננו, אבל הקפאנו את הביטוחים עליהם ואפילו הספקנו ביום הטיסה לנסוע למשרד הרישוי ולהפקיד את רשיונות הרכב, מה שחסך לנו כ- 1000 ₪ וגרם להרמת גבה מוצדקת של הפקידה במשרד הרישוי על ההחלטה התמוהה לבלות את יומנו האחרון לפני הטיסה במשרד הרישוי, נתניה.
מבחינת מה לקחת למסע, הבנו די מהר שגם במקרה הזה -less is more והסתפקנו בשלוש מזוודות בלבד, שמכילות מספר מצומצם של בגדים, בגדי ים, כפכפים, נעלי התעמלות, קצת ספרים וספרי לימוד, משחקים ותרופות.
עצות מצוינות למה לקחת איתנו ובעצם כמעט לכל דבר מצאנו בקבוצת הפייסבוק המדהימה והחיונית למסע כזה – “משפחות מטיילות בעולם ומחוץ למטריקס”. הקבוצה הוקמה ע”י זוהר כרמי – בעלת הבלוג הידוע “we took the red peel“, מהחלוצות והידועות שהעזו לצאת למסע כזה וסללו את הדרך לרבים אחרים. היום אני מבינה טוב יותר את המשמעות של המשפט הזה של זוהר – לקחנו את הגלולה האדומה.
ההחלטה על טיול היא כמו לקחת גלולה, שברגע שאתה לוקח אותה אתה משנה משהו במחשבה שאי אפשר להחזיר לקדמותו. זה פותח לך צוהר לעולם חדש ונוסף שאתה יכול להיכנס אליו, יש לך את המפתח וההחלטה היא לגמרי בידיך. כמו ב”אליסה בארץ הפלאות”, הפיתוי לאכול מהעוגייה הוא גדול מדי, אתה חייב להיכנס למסע הזה ולטעום ממנו. להגיע גם למסיבת התה הזו, עם הכובען ושאר המשוגעים או השפויים, תלוי מאיזו זווית אתה מסתכל.
ביחס למשפחות מטיילות רבות מהסוג הזה, אנחנו משפחה מטיילת “light” ובמילים אחרות – לא אוהבים להתכלב וישנים במקומות לא זולים (הכל באופן יחסי), לא אוהבים נסיעות ארוכות מדי, שוכרים בתאילנד רכב ולא טוסטוס כמו רבים אחרים (מראה של ארבעה על טוסטוס הוא נפוץ באי) ומעדיפים “נסטינג” – שהייה ארוכה במקום אחד, על פני נדידה ממקום למקום וטיול “אקטיבי”. אנחנו אוהבים שיש לנו בית מפנק, מקום קבוע לחזור אליו ושבו אנחנו גם יכולים לעבוד מדי פעם (במיוחד הגבר שבחבורה).
לכן, קיבלנו החלטה שמתוך ארבעה חודשים נשהה חודשיים באי האהוב שלנו – קו פאנגן, אחר כך נמשיך לצפון תאילנד ובעיקר לפאי ומשם נמשיך לוייטנאם, גואה בהתאם למצב הרוח. קנינו כרטיסי טיסה לכיוון אחד בלבד – בנגקוק והוצאנו וויזה לתאילנד לחודשיים מהארץ, כשאנחנו מתכוונים להאריך אותה בחודש נוסף ממשרדי ההגירה בקוסמוי.
בכך למעשה הסתיימה ההתארגנות שלנו ועד לרגע האחרון של הטיסה עבדנו כמו מטורפים וניסינו לפנות כמה שיותר דברים מהראש ומהבית, עד שסוף סוף הגיע הרגע ויצאנו, שני מבוגרים, שלוש בנות ושלוש מזוודות.
- שירה טמיר היא עורכת דין ומגשרת