חוות נאות – הנאות שוות בנגב הצפוני.

התרשמה – רומי אבירם

נשימה, נוחות, נועם. בשלוש מילים אלו אוכל לסכם, בפשטות מדברית, את חוויותינו בחוות נאות השוכנת לה ברמת הנגב, בלב המדבר. אך ברשותכם, ארחיב.

בוקר. שנינו מתעוררים רק כדי לגלות מעבר לחלון הצימר בחוות נאות את המדבר האין סופי הנפרש לפנינו, בעוד דומה שאנו מבודדים בבקתתנו, כמו נותרנו לבד במדבר.

עוד אנו מתענגים על המרחב השתקני העוטף אותנו, והנה היא ארוחת הבוקר הממתינה לנו, המגלה שכלל איננו לבד, ומישהו מיטיב לדאוג לנו. הארוחה מתבררת כטעימה להפליא, ומלאת מחשבה טובה. היא עשירה בגבינות משובחות, כוללת סלט ותוספות (שמן הזית שתיבל את הסלט והמקושקשת שקשקשנו לנו מהביצים שהגיעו מחכות להיטרף בצידנית), לחמים בייתים, מחמצת ובאגט, ריבה, ממרחים למיניהם, מיץ תפוזים וחלב.

אבל בואו נתחיל (כפי שנהוג לומר) מהתחלה…

יום חול אחד לפני כן, בן זוגי יותמי, ואני, שינסנו מותניים ונסענו דרומה במשך שעה וחצי (דבר שרבים עושים יום יום, בפקקים הנמרחים במרכז אל תל אביב וממנה), לקחנו עמנו את מטלטלינו הצנועים, דחוסי המעילים, מצוידים היטב כדי לבלות לילה הקפוא במדבר. עוד הבאנו עימנו גיטרה, כמה ספרים טובים ויצאנו לדרכנו.

אחרי כמה פקקים בלתי צפויים (בניגוד לאלה “הצפויים”, שלא “אכזבו”), עצירה במסעדה “הודו הקטנה” בבאר שבע וביקור מלא צחוק וכיף בביתו של אחי ובני משפחתו בירוחם (מאז עברו לגור בירוחם אחי, אשתו ושני ילדיהם הקטנים הם הכי מאושרים מאז שהכרתי אותם, למרות שהם רשמית “מדבריים” רק קצת יותר משנה),

בשעה עשרה לשמונה בערב (עשר דקות לפני שנסגרת האפשרות לעשות צ’ק-אין) הגענו, עטופים בחושך כמו בשמיכה, אל פתח חוות נאות. בכניסה בירכה אותנו איזבל, בחורה מלאת חן, שליוותה אותנו לבקתתנו. החושך, שהיווה רקע מדהים לים של כוכבים, היה מרתק בעינינו, והרגיש לגמרי אחר מזה שאנו מכירים. ריח טוב ומלא חיים עמד באוויר ואפילו הקיפאון לא היה מוחלט, הוא התחשב בנו והסתפק בדגדוג אפינו.

הבקתה היתה נעימה אך צנועה, נוחה, נקייה, מרווחת אך זוגית, חמימה, עם מטבחון קטן שאפשר לבשל בו ולשפוך בנדיבות משמן הזית הנהדררר שהיה מונח לו שם על השיש. מקלחת נעימה עם מים חמים שעשו לנו שמח לאצבעות הקפואות, פינת ישיבה חמודה ופשוטה פשטה על מרחבי הסלון ובגדול, מה שהבנו די במהרה, הפואנטה היא בכלל ה”בחוץ”, דהיינו, המדבר. עם כמה שנעים שם בבקתה, ברגע שיעלה היום, לא תרצו לדרוך בה יותר מעבר לשליפת שמן זית וכוס מים.

אז בעצם, כך סיכמנו, הפשט – המדבר. הבחוץ. האוויר, הטבע, הרוח. מעבר לזה, נעים, נוח, מיוחד מאוד ואחר.

המלטה של בוקר

אחרי ארוחת הבוקר, שבעים ומבסוטים, יצאנו החוצה, אל המדבר הצונן, החיוור בבהירותו. אביתר, (בנם של הבעלים שכעת נמצאים בסיבוב בעולם, לומדים על הכנת גבינות כדי תמיד להישאר מעודכנים בפרמז’ן ובקממבר הטובים ביותר), איש מקסים ובעצמו מיוחד, ערך לנו סיור בחווה, הראה את העיזות הפועות שרק נולדו בזה הבוקר.

“הינה, אפשר לראות עוד את חבל הטבור מדלדל מהבטן שלהן” הסביר, ויותמי עמד מהופנט. חלפנו על פני מתחם האירוח – “הצינורות” המקורי, שמארח קבוצות של אנשים סקרנים המבינים שהפואנטה היא הבחוץ ושנחמד להם לבשל יחדיו במטבח המשותף, או לאכול בבית הקפה הנהדר של החווה (ארחיב עליו בקרוב), לשבת בפינת המדורה, לזמר ולצפות בכוכבים.

אביתר אמר שהמבקרים מגיעים עם תוכניות מפה ועד באר שבע (באמת!) ובסוף מבלים את כל יומם בין הגבעה החומה הזאת, (הוא הראה באצבעו) לשנייה (עליה מוצב ספסל שהעלו על הגבעה), הצופה לשקיעה, לגבינות ולכוכבים. אנחנו הגענו בליל ירח מלא והשמיים זרועי הכוכבים נלקחו מאיתנו לטובת ירח ענק, בוהק, חי.

בואו נדבר על אוכל

עכשיו, כשכולנו מבינים שהעיקר הוא המדבר המקיף, המרגיע, הפתוח, אספר על משהו נוסף שיש שיגידו שהוא עיקרם בחיים ויש שיתווכחו – אוכל. בערב, כשהגענו, אכלנו במקום מפוקפק לחלוטין, “פאב 40″ בקיבוץ טללים. אמנם קיווינו למסעדת בשר מיוחדת של ארגנטינאי בשם פרננדו אבל היא הייתה מלאה ונאלצנו לכתת רגלינו מטרים ספורים לפאב הקיבוצי שבתפריטו מגישים בעיקר המבורגרים. מתוך התחשבות אגלה, שאני לא רוצה להגיד יותר מזה שפשוט היה ממש לא טעים. ממש.

את האוכל הטוב בטיול גילינו ב”חוות נאות” שדאגה לעשות לנו נחמד עם ארוחת בוקר שהייתי מכנה אותה ארוחת “עצמאות פינוקית”. (כי, בכל זאת, את המקושקשת קשקשנו במו ידינו ואת שמן הזית זילפנו על הסלט החתוך שקיבלנו). את הארוחה הנוספת שתכננו לאכול בחווה החלטנו להגניב לבטנינו אחרי מסלול יפהפה וקליל שאותו עשינו בטיילת של מדרשת בן גוריון, למול הקניון מעורר ההוד של נחל צין. עתה, אחרי שעייפנו את עצמנו מעט, היה שווה לחזור לחווה ולטעום משהו מהביסטרו המסקרן שניצב במרכז החווה, אף כי לא באמת היינו רעבים. וזה היה, מסתבר, מהלך חכם ביותר.

הביסטרו איננו אלא בית קפה “הקרון”, שאסור להפסיד אותו, מכיוון שהאוכל והשירות נעשים שם באהבה ובאכפתיות. בין המנות: סלט קיסר, סנדוויץ’ קרואסון מפנק, מנת פטריות על בריוש ברוטב חמאת לימון וקינוחים מקוריים. כל מנה מלווה בגבינות הבוטיק המקומיות שמיוצרות במקום.

כשהתיישבנו, ראינו למולנו חבורת גברים שהגיעה במיוחד ממרכז הארץ לארוחת בוקר-בראנצ’-צהריים שהיתה גם פגישת ותיקים, השומרים כבר לא מעט עשורים על חברות הדוקה עוד מהטירונות. בפינה אחרת של הביסטרו ישבו אם וביתה והתענגו על מגש גבינות מכובד, מעוטר תמרים.

אנחנו אכלנו סנדוויץ’ קרואסון שהצליח להיות איכשהו קליל גם כשהוא מלא בכל טוב בצורת זוקיני וגבינות ובאמת כל מילה תגרע. הוספנו לכך כנאפה גבינות נמתחות ומלוחות, שהיתה מעוטרת בפיסטוקים קלויים ובצידה מנת גלידה. היה כל כך טעים, שרצינו את כל התפריט.

את החווה, שהוקמה בשנת 2003 על כביש 40 סמוך לשדה בוקר, מנהלים לאה וגדי, שהפכו את החלום הפרטי שלהם למציאות מדברית קסומה. בין הגבעות ישנן כמה בקתות משפחתיות מפנקות, השונות זו מזו ובנוסף – חדרי צינורות מעוצבים (כן, מה ששמעתם – צינורות ביוב ממוחזרים!) חדרי הצינורות של החווה הם אטרקציה בפני עצמה. מדובר על פתרון לינה אינטימי, ממוזג ומאובזר, שמתאים במיוחד לזוגות הרוצים לשלב בין מחיר נגיש (440-540 ₪ ללילה) לבין חוויה יוצאת דופן. למשפחות ישנן בקתות רחבות ידיים במחירים שמתחילים ב-1,050 ₪ ללילה – כל זאת לצד נוף מדברי עוצר נשימה

היו אלה לילה ויום מענגים, שהגיעו מהר מדי לקיצם. נפרדנו, מרוצים ומפוטמים, ויצאנו לדרכנו בחזרה למרכז הארץ, שכמובן הייתה קצרה יותר מהדרך הלוך, בהתאם לחוק המיסטי שאין לו שום הצדקה פיסיקלית.

חוות נאות המתוקה, מדבר יקר, אליכם עוד נשוב. (וגם אליך קרואסון עיזים שובב).

חוות נאות לאה וגדי נחימוב, מ.א. רמת הנגב. 85515