היה לה שיער כה ארוך, נשפך. בגדים מינימאליים בצבע גוף עטפו את גופה המחולל בשבטיות פתיינית וחידתית. כך החל מופע המחול “בהקיץ” מאת “תמיר גינץ”, להקת “קמע”.
בעצם, זה קרה קצת אחרת. דקות ספורות אחרי שהתיישבנו, אני ובן זוגי המתוק, יותמי, בשורה האחרונה של האולם הראשי ב”סוזן דלל” (הסתבר לי שרואים נהדר גם מהשורה האחרונה באולם, בייחוד אחרי שהחלפתי עם יותמי שסבל פחות מהפדחת הבולטת של הגבר שישב לפנינו. זה, שבכמה דקות הראשונות לחש בהנאה לבת זוגתו באוזן, אך פספס את קונספט הלחישה, וסיפר לכולנו בדיחות על הריקוד. אל דאגה, מהר מאוד הוא נסחף בקסמו של המופע, או סתם נרדם, בכל זאת ראיתי רק את מאחורי ראשו).
השעון הכה על שמונה וחצי ובחור לבוש לבן מכף רגל ועד ראש, נעמד על הבמה. לחשתי ליותמי “זה נראה לך בטעות?”, המראה היה משונה. הוא פשוט עמד שם, כמו כבשה תועה. חמש דקות של עמידה והתקדמות איטית לעבר פודיום מואר. זה לא בטעות, הבנתי.
כשמופע השיעולים הבלתי נמנע בתחילתו של כל מופע מכל סוג שהוא הגיע לסיומו, והלחשושים הלכו ודעכו עם עמעומם של האורות, הרקדן הלבן הדליק נרות, ביקש משאלה בפרצוף תיאטרלי במיוחד, וכיבה אותם. “חמישים דקות נרות ועשר דקות ריקוד” גיחך בקול אדון הפדחת לאוזן שמאל של זוגתו, ושל כל שאר היושבים. אך משאלתו לא התגשמה, במקומה, עלתה אותה הבחורה, ארוכת השיער וצפינו במופע המחול שלה, הזולג בין אהבות, תשוקות, חיזורים וקנאות. ובעיקר מציף את המתח שיש בין המינים, ובינם לבין עצמם.
הקהל כלל בעיקרו אנשים סביב גיל החמישים וכמה נערות שנראו קלילות כרקדניות. בהחלט קהל שונה מזה שמגיע באדיקות לצפות בהופעותיהם של להקת “בת שבע”. האנשים חייכו ומלאו את האולם, גילם לא שינה את התרגשותם מהקרב ובא.
בן זוגי, יותם, לא היה בהופעת מחול מאז שהיה ילד קטון – בחירה מושלמת, דף נייר נקי. לא ידע למה לצפות ויכול היה לשקוע, או לא לשקוע, בדרך הכי אינטואיטיבית שיש. אותה דרך שאני מנסה להנחיל לעצמי לפני כל מופע אמנות מכל סוג שהוא, שבו אני צופה. ניסיון תמים וחשוב בשימור הטבעיות, הילדות, שבדבר.
שאלתי אותו בתומו של המופע אם הוא נדד הרבה במחשבותיו. “כמעט ולא, רק פעמים אחדות” השיב. “הוהו! זה אומר הרבה” ציינתי בחיוך.
ואכן, המופע תפס. היו רגעים שעזרו לצלול לעומקם של רגשות בלתי מזוהים. דואט מחול בין שני בנים שבעיניי היה הרגע החזק ביותר במופע. חברות, פחד, אינטימיות, תשוקה, אהבה. ראיתי מול עיניי את הטיפשות הטבעית והתמימה הטבועה באמנות החיזור.
הרקדנים היו תיאטראליים במיוחד. אמיצים וחשופים. גם פיזית וגם מנטאלית. תנועות הרקדנים חשפו תשוקות נסתרות, אהבות, שנאות והכל מלווה במעין מחזוריות שבטיות שכזאת שבלטה בעיקר במוזיקה שקצבה את פיזוזיהם של הרקדנים. אלה, שבכל פעם מחדש מפתיעים אותי עם כושר שלא נופל מזה של סופרמן. הם רוקדים ואז רוקדים עוד, ועושים סיבובים וקפיצות ומטיחים עצמם על רצפת הבמה החשופה ואז שוב ושוב. התפעלתי כל כך דווקא מהרקדניות, הן היו כה חזקות ועוצמתיות.
מה שקצת הפריע לי בקונספט של המופע היו רגעים של “האכלה בכפית” שהרגשתי לאורכו. רגעים בהם הריקודים היו ברורים מדי, כמו חשפו בצורה בוטה וחד-משמעית את כל המסתורין. גם התפאורה דיברה בדיוק את כוונת המשורר, את התלבושות, את פרצופי הרקדנים. כשהרגעים האלו הסתיימו, הקסם בעט, וכשהם כן היו, מלמלתי לעצמי מעין, “נו טוב, זה עדיין מעניין”.
עוד הרגיש שהרקדנים לעיתים קרובות מודעים מאוד לתנועות הריקוד שלהם, דבר שהרחיק מעט את הקהל מהם, במקום לקרב. היו במופע קטעים רבים. חלקם ריתק אותנו ואילו אחרים נראו מעט לא שייכים. אך בסופה של ההופעה יצאנו בתחושה מעוררת מחשבה, תחושה יקרה שאין לזלזל בה.
מעין פרולוג מאוחר
כדי שלא נגיע רעבים למופע, בלענו שנינו המבורגר זריז שהצלחתי, בעיקר בגלל שנאלצתי, לזלול בעשר דקות! זמן שיא… אחרי החנייה וההליכה למסעדה נותר לנו מעט מדי זמן ובמהירות שהרגישה כאילו לא אכלנו בכלל, ובקלילות שמעולם לא אפיינה אותי, אחרי בליסת ההמבורגר הנהדר, כתתנו רגליים במהירות האור, זאת, בהשוואה לקצב ההליכה הטיפוסי שלי שעשוי להיראות לזר כאילו אני צועדת אחורה במקום קדימה. וכך הגענו עשר דקות לפני הזמן. אותנו לא ישאירו יותר בחוץ! הטראומה מאותה הופעה של “בת שבע”, אותה אחת שבה נותרנו וחברתי ואני, בשל חמש דקות עיכוב- זנוחות מחוץ לאולם, בכאב רב.
עוד על מופע המחול “בהקיץ”
“בהקיץ”– פנטזיה סוריאליסטית אישית הנודדת אל רגעי אושר, חזיונות של תשוקות ומאווים בלתי ממומשים, הדי זיכרונות ואהבת אמת. יצירתו החדשה של תמיר גינץ, נבעה מכמיהה לצאת להרפתקת אסקפיזם, בפקחות מלאה, אל מחוזות של אופטימיות.
“ביצירה זו אני מרשה לעצמי לעוף על כנפי הדמיון בפקחות מלאה. ההתעוררות שאחרי תקופת הקורונה בה הרגשנו שכל עולמנו חרב עלינו, מרגישה לי כמו בריאה מחדש, רנסנס של היצירה והחיים שלי, וביצירה הזו אני חוגג בדיוק את ההתעוררות הזאת. אני בוחר באופטימיות כדי לתת לעצמי תקווה להמשך הדרך גם אם הדרך בהמשך עלולה להיות לנו קשה.” אומר גינץ.
גינץ, יצר את “בהקיץ” לצלילי מוזיקה מקורית של אבי בללי. השניים ממשיכים בשיתוף הפעולה הפורה בהמשך להצלחתם הקודמת עם היצירות “במדבר דברים”, “לא נודע” , “מנמוזין” ו”זעם”. אל השניים מצטרף גם הרקדן ומעצב האופנה הבינלאומי אביעד אריק הרמן (עיצב תלבושות למיס תבל, “מאמא מיה!” ועוד) שרקד עם תמיר גינץ במופע הראשון של הלהקה “גן נעול” וכעת, סוגר מעגל ואמון על התפאורה והתלבושות ביצירה זו.
להקת המחול קמע הנה מהמובילות בלהקות המחול בישראל, יצירות הלהקה, המועלות עשרות פעמים בשנה בארץ ובעולם, נותנות במה לווירטואוזיות עוצמתית לצד ביטוי אישי של הרקדנים ומזמינות את הצופים לחוויה מרתקת.
תמיר גינץ, המנהל האמנותי, המייסד והכוריאוגרף של הלהקה, יוצר עבודות המהוות את הציר המרכזי ברפרטואר הלהקה. בעבודותיו נרקם על הבמה עולם עשיר ברבדים. שפת התנועה הדרמטית של גינץ שופעת בדימויים ומאתגרת את יכולות הרקדנים.
קמע הינה בית ל-24 רקדנים, ישראלים לצד רקדנים מרחבי העולם, התורמים מכישרונם לתהליך היצירתי ומביאים לבמה ביצוע מרגש וסוחף.
ong>
“בהקיץ”
להקת המחול קמע
כוריאוגרפיה: תמיר גינץ | מוזיקה מקורית: אבי בללי
עיצוב תלבושות ותפאורה: אביעד אריק הרמן | עיצוב תאורה ובמה: שי יהודאי
מחירי כרטיסים: 120-140 ₪
טלפון להזמנת כרטיסים: 9300*
**
- רומי אבירם היא שחקנית ויוצרת צעירה. בשנים האחרונות הופיעה בסרטים ובסדרות בקולנוע ובטלוויזיה. בימים אלו היא מככבת בסדרת הטלוויזיה לנוער “דרימארס” ב”זום” ובסרט “מסע לפולין” של “החינוכית.