אין טעם להגיע לקיבוץ מנרה בסטטוס של “תייר” עם יותר מדי ציפיות מהאירוח. ואכן, גם לנו לא היו ציפיות. רק רצינו לפקוח את העיניים ולזכות להביט ממש רחוק, מעבר לחרמון. רצינו להרגיש את הרוח נושבת בפנינו, רצינו לגעת בשמיים. התברר לנו שאת כל מה שרצינו קיבלנו בשפע, וגם תפסנו את הגשם האחרון (אולי) שהצליח להסתנן אל תוך הקיץ המתעתע. באותה ההזדמנות גילינו גם חדרים נקיים, חדר אוכל המגיש ארוחת בוקר פשוטה וטעימה והרבה ציפורים מצייצות.
בכל דרך שבה תבחרו להגיע לקיבוץ מנרה, תחושו היטב את 880 המטרים שאותם עליכם לטפס. אלה יבואו לביטוי בסיבובים חדים, במראות הנוף המתחלפים בחדות, בכביש המפלס לעצמו דרך בתוך החורש הירוק, ובתחושה שהקיבוץ נאחז לו על פסגת ההר ונמצא מעל לכל מקום אחר באזור. גדר גבוהה, החותכת את הנוף ונצמדת אל דרך ביטחון מקיפה את הקיבוץ ומדגישה את הקרבה אל הגבול הלבנוני, עשרות מטרים ממזרח. אולם מיד מגלים שהקיבוץ מפנה את עורפו אל הגבול הבלתי נראה, וחושף את עצמו במלואו אל אצבע הגליל, הרחק למטה במזרח..
חדרי האירוח נמצאים במבנים דו-קומתיים לא חדשים. הם מקבלים את מנת הנוף הנדיבה ביותר. כל חדר בקומת הקרקע נפתח אל מדשאה גדולה. מעבר לה – שיחים מתגבהים וכמו עוצרים אותך, האורח, מלפסוע היישר אל התהום. בקומה השנייה – מרפסות ישיבה קטנות.
החדרים עצמם מצוידים במיטה זוגית נוחה, שתי כורסאות מתקפלות הנמתחות למיטות וארון גדול שבו כלי מיטה ומגבות. מטבחון קטן הוא חלק מהחדר, עם ציוד מינימאלי של כוסות, צלחות וסכו”ם, מיקרו וקומקום חשמלי. הטלוויזיה יורדת מהתקרה, היא מהדור הישן ואנו לא הצלחנו להפעיל אותה למרות שמילאנו אחר הוראות ההפעלה בקפדנות. חדר האמבטיה סטנדרטי, המקלחון מוקף בדלתות הזזה. המים החמים, כך הוזהרנו, מגיעים באיחור, וצריך להמתין בסבלנות. בפועל הם הגיעו במהירות והיו חמים להפליא, ובשפע.
כשהגענו לקיבוץ, בשעת אחר צהרים אביבית, כיסה אותו ענן כמו בשמיכת פוך ענקית, ואנו פסענו כסומים בכיוון חדרנו. גושי ערפל לבנים, דמויי פוך קרוע, שוטטו על המדשאה והחליקו על מכוניתנו. הנוף נעלם ואיננו. גם קצה המדשאה.
למחרת בעת ארוחת הבוקר עדיין כיסה הענן את הכל. טיפסנו בגרם מדרגות חיצוני, בין ברושים ושבילים, ובעוד אחד, ובעוד אחד… והגענו אל בניין חדר האוכל השמור לאורחים המתארחים בקיבוץ ואיננו חדר האוכל של החברים. קטן, קומפקטי, התורנים מכינים את הסלט, מוסיפים לחם, מטגנים את הביצים. דגני הבוקר . קיבוצניקי, טעים, שופע ולא מפתיע. כאן שוכן גם משרד האירוח המצטנע. בכלל, הכל כאן שייך ל”פעם”. הכל מצטנע, לא יומרני. לא קופץ מעל הפופיק. אם זה הסגנון שלכם – תאהבו כל רגע.
בקיץ הקיבוץ מציע לאורחיו את בריכת השחייה שמרחיבה את החזה ואת הנשמה בנופים המשתקפים ממנה. אלא שזו פתוחה רק 3 חודשים בשנה: יולי, אוגוסט וספטמבר. בשאר החודשים קר מדי. מי שפתוח לאורך כל השנה, גם בשיא החורף, הוא “צוק מנרה”. אטרקציה לאומית לכל המשפחה. התחנה התחתונה שתולה בכניסה הדרומית לקריית שמונה. העליונה – בתוך הקיבוץ, מרחק מטרים ספורים ממבני האירוח הכפרי.
אנו לקחנו את המסלול ההפוך. קודם ירדנו, ואחר כך עלינו. ביחד אתנו עלו אל הרכבל שני רוכבי אופניים עטויי שריון ומלאי בוץ. מסתבר שניתן לקשור את האופניים אל הרכבל, לעלות עד למחצית הגובה ואחר כך לרדת בשביל רכיבה אתגרי. ת’אמת? לא קינאנו בהם.
הירידה והעלייה ברכבל הם רק חלק מעסקות חבילה גדולות יותר של הנאה וכיף שמוצעות במקום. הן שוות במיוחד בימים שבהם לא כל המדינה יוצאת לחופש. אז זה יותר סיוט מכיף, בגלל התורים. אנחנו תפסנו את מתקני צוק מנרה באחד מימי שבת השקטים ביותר של השנה.
הגשם הפתאומי הבהיל את הישראלי הממוצע, והותיר אותנו עם מתקן המגלשות, עם הטרמפולינות ועם שאר האטרקציות ש”הצוק” מציע – לגמרי לבדנו. בקיץ שווה ללכת על “העסקה” המשלבת לא רק את כל המתקנים (כולל סדנאות הפעלה לילדים בתחנה העליונה, קיר טיפוס ועוד אטרקציות בתחנה האמצעית), אלא גם שיט קיאקים בירדן הכלול במחיר.
אצבע הגליל מלאה באטרקציות, והיא אחד המקומות היותר מתויירים בישראל. יש את מרכז קנדה על החלקות הקרח, בריכת השחיה, הבאולינג ועוד, יש אינספור מסלולי טיול שופעי מים, יש קיאקים ויש טיולי טרקטורונים, סוסים ועוד… אבל אם תבחרו להישאר במנרה בהחלט תוכלו להכין לעצמכם כוס קפה עלית עם חלב, או תה עם נענע שצומחת בגינה. תוכלו לשבת על כסא הפלסטיק, לבהות בנוף, לקרוא ספר ולהרגיש את השילוב המופלא של השקט והנוף, המחלחלים אל גופכם ומעניקים לכם רגעים שאין לקנות אותם בכסף.
אירוח מנרה: טלפון: 6908198 -04 פקס: 6908222 -04 tayarot@manara.co.il