שני ספרים חדשים מציעים לספק את סקרנותך, גבירתי הקוראת, (וגם אותך, אדוני) בכל הקשור לעולמם של שחקני התיאטרון בישראל. הראשון – “ימי עלמה ותום” של הסופר והאמן דן שביט בהוצאת הקיבוץ המאוחד. השני – ספרו של עודד קוטלר, המהווה יומן אישי גדוש חוויות ורגעים מהחיים האמיתיים של השחקן, הבמאי ומנהל התיאטראות, בהוצאת עם עובד.
ובכל זאת קיים הבדל אחד עקרוני בין הספרים. “ימי עלמה ותום” הוא יצירה ספרותית, פרוזה דמיונית, והסופר, המשוחרר מכבלי המציאות, יכול להיות ציני ויצירתי ככל שירצה. ספרו של עודד קוטלר איננו יצירה ספרותית. זהו יומן אישי שנכתב ע”י אדם מוכשר, ביוגרפיה המרחפת כמו פרפר בין תחנות החיים של האיש שכתב אותה ומציעה לגימות חפוזות מהצוף שמסמן את שביל חייו שלו.
“ימי עלמה ותום” – על אגו ותשוקות נסתרות
“ימי עלמה ותום” הוא סיפור עלילתי העוסק בשאלה: מה יקרה, כשעל עלמה, הגברת הראשונה של התיאטרון ו”התגלית החדשה” תום, הצעיר ממנה בכמה עשרות שנים, נאסר להיפגש, למרות ששניהם עסוקים בחזרות ואמורים להופיע באותו המחזה ממש…
דן שביט כותב בשנינות. כתיבתו נעה ונדה בין זמן הווה ובין עבר ועתיד, יוצרת רבדים ומורכבות שמעשירה את הטקסט, ואנחנו הקוראים סוקרים ביחד אתו את חייה התיאטרליים של עלמה בלום, שחקנית מוערכת, הנחשבת ל’גברת הראשונה’ של התיאטרון. דרך כתיבתו הרגישה של דן שביט מתגלה עלמה, השחקנית העסוקה בעצמה באגוצנטריות אופיינית, כשהיא דאוגה וחוששת הן לקריירה והן לחייה האישיים המסובכים כפי צריך, בין מאהבים ובעלים לשעבר.
והנה, היא מתבשרת כי תום זמיר, שחקן צעיר ומבטיח, אמור לשחק ביחד אתה במחזה חדש בתפקידֵי אֵם ובנה שמערכת יחסיהם קשה ועכורה שוררת ביניהם. הבן בורח מאמו, היא מבקשת נואשות להחזירו אליה, אך הוא לא נעתר לה ויוצא שהם אינם נפגשים פנים אל פנים באף סצנה במחזה.
במאי ההצגה, בהבלחה גחמתית-מקורית, מבקש מהם לא להיפגש בתקופת החזרות גם מחוץ לבמת התיאטרון, כביכול כדי להעצים את העוינות והניכור המאפיינים את יחסיהם במחזה. תחילה הם מגיבים על הבקשה המוזרה בהסתייגות זועמת, אך כעבור זמן הם כמו-מתאהבים ברעיון, ומחליטים להימנע לפי שעה מכל מפגש, לבדות כל אחד את קורות חייו של השני/השנייה, ולהפליג כך אל מקומות, זמנים ומערכות יחסים כיד הדמיון הטובה עליהם.
הסדָרים והגבולות של מציאות מול תיאטרון נפרמים ומשתבשים. עלמה בודה את סיפור צמיחתו של תום משכונה זנוחה ביפו אל זירת התיאטרון בתל אביב, ומבקשת לפענח את חידת זהותם העלומה של הוריו. תום מצדו בורא את סיפורה של עלמה – שתחילתו באירופה של ימי המלחמה, המשכו בזינוקה המטאורי כשחקנית נודעת, וסופו במפגש עם קצין נאצי מזדקן שבא לארץ ומצפה שהגברת תמחל לו על מעשיו האפלים אז…
הספר נוגע גם בכמה דמויות משנה כמו הבמאי והתסריטאי ועוזרת הבמאי. עם קצת דמיון יוכל הקורא לגלות שכל אחד מהם בהחלט מייצג “מישהו” בעולם האמיתי.
כך הופכים חיי עלמה ותום לספקטקל מתעתע. הריאליזם הולך ומתרסק והבדיון הפואטי מערבל את תודעת הדמויות. שוב אין זה ברור מה מציאות ומה דמיון, ומנגד אפשר לומר שהכול מציאות בה במידה שהכול דמיון.
**
“ימים רבים לא יכסו” – עודד הסופר עושה עוול לעודד איש התיאטרון
מאת: אורי שמש
ספר נכתב על ידי עודד קוטלר, על.. עודד קוטלר. הספר מכסה את ילדותו למשפחה דתית מושרשת ומבוססת היטב בתל אביב. האב חבר במועצת מנהלים של בנק גדול, בעל עסק ועוד ועוד. הבן עודד משייט בצפון תל אביב, עד שהוא מחליט לצאת מהמסגרת לתיאטרון.
הספר מתאר עליה וצמיחה של ילד עם כפית כסף או זהב בפה, שבעצם לאורך כל הדרך התקדם למימוש חזונו וייעודו להיות שחקן ומאוחר יותר בימאי ומנהל תיאטרון. איך כותב קוטלר:” המקצוע בחר בי” והוא התמסר לו בהנאה. לזכותו של גיבורנו יאמר, כי הוא לא שקט על השמרים. תמיד בערה בו אש לחידושים ויצירת מסגרות שמחוץ לגופים הממסדיים.
אם זה תיאטרון “קלעים” להנחיית צעירים ברזי אומנות הבמה, “בימת השחקנים” שאספה מסביבה צעירים המחפשים דרך חדשה, או ניעור תיאטרון חיפה מרפרטואר של מחזות “מקובלים” ובקונצנזוס, שמקובלים על תושבי הכרמל למעלה, למחזות אוונגרד או של יוצרים חדשניים כמו חנוך לוין מהארץ, אלבי ואחרים. אכן יבול עשיר ושופע.
יש לציין כי גם נושאים אלו הצליח קוטלר כמנהל אומנותי של התיאטרון לשלב בשקט יחסי. לא במלחמות של יחיד מול ממסד. במידה מסוימת , אבולוציה ולא רבולוציה. אולי האופי והביטחון של קוטלר ויכולותיו המקצועיות, סייעו בכך.
וכאן אני רומז על הביקורת על ספר זה: גם בתום קריאת הספר, איננו יודעים כיצד זה קרה. מין פייה שמסתובבת עם שרביט, והופ יש מחזה מחאה, או מסתדרת נסיעה לארה”ב וכו. כל הכתיבה בנושאי תיאטרון דחוסה, כתובה בראשי תיבות ליודעי ח”ן.
אם יש מחזה של של נסים אלוני שמוצג מחדש והתפאורה בו עשירה, מול ההצגה ב”הבימה” כ- 30 שנה קודם לכן, הרי שהמלה הזאת מספקת את קוטלר וניתן לעבור לפרק הבא. רק התיאטראות ה”אוהל” ו”הקאמרי” בתחילת דרכם קבלו כיסוי מורחב יותר. היה יותר חשוב לסופר לציין את כל מהלך חייו ולו כרשימת תיוג של מחזות והצגות , כפי שהוא עשה ברבע האחרון של הספר, מאשר להוסיף בסוף רשימה או טבלה, ולהעמיק במספר צמתים עיקריים. הדבר האחרון הבולט בנושא זה כי עודד קוטלר התבשל והסתובב במרבית הזמן במלייה של, צפון תל אביב והאריסטוקרטיה שחושבת ומונעת כמוהו.
אולי כהיפוך אליו ומבלי משים, מציין קוטלר את נולה צ’לטון, שהורתה תיאטרון, בעלת דעות שמאלניות כמוהו או אפילו קיצונית ממנו, שלמרות שהייתה מאותה ביצה, עברה לגור בקריית שמונה בתקופה שהעיר היתה נידחת יותר, למשך יותר משנה , כדי להביא את התיאטרון לתושבי העיר, וליצור ולהמחיז את סיפורם באמצעי האמנותי שנקרא מחזה.
הקריאה בספר בנושא זה הבהירה לי את מהות הקצר בינו לבין שרת התרבות, רגב , עם “נאום הבהמות” המפורסם. פתאום מופיעה דמות שעושה גלים ורעש שנמצא בדיסונסס עם מערכת הערכים ה”מוסכמת” של הכותב או הדמות המתוארת בספר ( זה לא אותו הדבר).אין לזה הסבר רק בסימפטומים חיצוניים, כי התנגדויות כאלו היו לקוטלר קודם לכן, והוא הפך אויבים לחברים. הקונפליקט הזה נושא דגל אחר והמבין יבין.
לסכם נושא זה אומר: אדם מוכשר שעשה רבות לתיאטרון , מתואר כאן בכתיבה מצמצמת ומקפחת. קוטלר הכותב עושה עוול לקוטלר איש הבמה והסרטים. נושא גדול המלווה את הקורא מתחילת הספר ועד סופו הוא:” הנשים ואני ( קוטלר)”. ראשית, הכתיבה האגוצנטרית ממשיכה גם כאן, וכל נשותיו ל: לילה, מספר ימים, שנים או תקופות חיים, מוצגות מנקודת מבטו של עודד קוטלר, המתאהב כילד, מגיע למעשה האהבה ואז האור כבה כמו בסרטים של שנות החמישים, והיום שלמחרת. לאהבות מתמשכות יש פירוט שבחלקים מסוימים עובר, לטעמי, גבול מסוים.
במרבית המקרים, הוא נפגע , בוכה, ו.. ממשיך לסטוץ או קשר אחר בהתאם לרשימתי כמה שורות לעיל. באף אחד מהם , אין לגיבורנו “תרומה” כלשהי לכשל מערכת היחסים. כותרת הקשרים עם הנשים הקבועות למעט האחרונה , אורדית, היא “איך זה קרה לי?” ולא “כיצד הגענו למצב זה”.
גם נושא זה, לוקה בחוסר עריכה וניכוש סיפורים טפלים. אם כל כך חשוב לך, קוטלר הסופר, ליידע אותנו על אותה מזדמנת מהמטוס שהגיעה לבית המלון שלך , דפקה על דלת חדרך ו…חושך עד הבוקר, ספר לנו למה חשוב שנקרא את זה. אחרת זאת ספרות פורנו גרועה. או יצירת רושם של דון ג’ואן מזדקן , שרושם את ימי גדולתו.
הספר מעניין בעיקר בחלקו הראשון. לקראת הסוף, הוא הופך לרשימת אינוונטר חפוזה ומעייפת. איני בטוח כי מתקבלת תמונת התיאטרון של התקופה, וגם זו של השחקן עודד קוטלר. בעצם זוהי טיוטה ראשונית לכתיבת עומק של ספר אחד או יותר על עודד קוטלר , איש רב הפעלים בתיאטרון הישראלי.