Image default
דעות וסיפורים

פיקניק בטעם של אש

“אפרתי, הירגעי, הירגעי, את גומרת אותי”.

היא לא נרגעה. כאחוזת אמוק נשכה את שוקי, החליקה בשפתיה על ירכי הימנית, נעצרת גבוה ונועצת שוב את שיניה. אצבעותיה חפרו בבטני, משלימות שני פסים יוקדים באדמומית בשרי. שני פסים משורטטים שחברו זה לזה בקצה התחתון של בטני. עתה חפנו אצבעותיה את איברי הזקור שהתפתל ביניהן חסר אונים. ממוללות, מקפלות, חופנות ומשדלות, ורק אז הניחה גם לפיה להצטרף לחגיגה ולא להישאר מאחור.

אור המדורה נגה מבחוץ, מרצד על בד האוהל כרקדן הסוגד לאל קדמון. מדי פעם הסיטה הרוח הקלילה את העשן אל תוך פתח האוהל, ולמרות שטרחתי לסגור אותו לפני כן חדר פנימה העשן כלועג לי, אולם לה לא היה איכפת מכל זאת.

שערה המתולתל נגלה לעיני מדי פעם בחשכת האוהל, עת התרוממה מכריעתה, מגביהה עצמה מעל גופי כבוחרת היכן לנעוץ שיניה בקורבן, המוטל חסר אונים מתחתיה. תלתליה לבשו פראות, ריר נזל מפיה, והיא נגבה אותו באצבעותיה ודחפה אותן אל תוך פי: “מצוץ!” פקדה. מצצתי. היא שבה וצנחה, מרוצה מעצמה, נוהמת והודפת את גופה אל ירכתי האוהל, מחפשת את המקום המדויק בגופי בו הפסיקה.

“השאר את כפות ידיך מתחת לעורף”, היא פקדה מתוך החשיכה. “שלא תעיז להוריד אותן”… שדיה טיפסו במעלה ירכיי בעקבות פיה הכמה לטרף. וכבר היה הטרף בתוכו, בוער למגע ומטריף את חושיה. רטיבותו של פיה הציפה את איברי, ולשונה סנטה בו, חובטת ומלטפת, הודפת אותו אל בין שיניה הנושכות. האם היה בה רוך? האם אכזריות? האם יכולתי לעמוד במתקפה הזו, שוכב על גבי על שק השינה, ידי נתונות מאחורי עורפי בסד פקודתה הנחרצת, רגלי פשוקות, מאיימות לפרוץ את האוהל הצר, כפותיהן משרטטות את צורתן על דופן הבד הגס, כעובר המתדפק על בטנה של אמו?

אני מכיר את עצמי היטב. לעולם אשקיף על עצמי מהצד, כמו הייתי עד למעשיי. וגם עכשיו השקפתי, אף כי לא אחת ניסיתי לגרש הצידה את המחשבות, לנער מעלי מראות מטרידים ולהתחבר אל התשוקה הפראית שאחזה בה.

יותר משהיתה בי תשוקה, היה בי רצון לרצות את אפרת חברתי. ללכת כמה רחוק שתרצה לקחת אותי.  כי אחרי ככלות הכל, הייתי עד ושותף, בכל הימים שקדמו לרגע הזה, לכל מה שעבר עליה. ראיתי אותה בחרונה, פראית ובוכייה, משתוללת ודמומה. עיניה תרות אחר תשובה, מחפשות במי להיאחז.

עתה, בתוך האוהל, דומה שגייסה את כל הפראות שהיתה בה, את כל התסכול המצטבר וכל האכזבה והטילה אותם למערכה. רגשותיה גאו, והיא דמתה בעיני לאגם שיבש, ובאו הגשמים והציפו אותו במים, ועוד הם יורדים והוא עולה על גדותיו, ובחוסר אונים הוא נאלץ להנהיח להם לזרום הלאה, במורד האפיק, כי קצרה ידו מלהכיל אותם.

“שלא תעיז לגמור.” שמעתי אותה מזהירה, כחית טרף רוטנת, “אני מחזיקה אותו בפה, ואם רק תעיז אנשוך אותו ואשאיר אותו בפי, שותת דם”. שפתיה השמיעו קולות מציצה, בעוד אצבעותיה מחליקות במורד ישבניי, דוחקות הצידה את גבעות הבשר, נדחפות אל ביניהן ובוחרות את האצבע שתידחק הלאה, במנהרה אפלה ולא נודעת שבקצה מסתתרים שיאי תשוקתי.

קול יללת התנים נשמע שוב, בסמיכות מעוררת אי נחת. אך היא היתה מנותקת, עסוקה מדי ולא שמעה, למזלי. אני אינני מפחד מתנים. כלל איני מגדירם כאויבים. אלה ההולכים על שניים, הנעים בלילות בכלי רכבם, אורותיהם תרים בין העצים, מחפשים קורבנות, הם מטרידים אותי קצת יותר.

**

הגשמים תמו בשעת הצהרים המאוחרת. המים הרבים שירדו מהענן האינסופי שכיסה את הארץ חדרו לכל פינה, מודעים לעבודה היסודית המצופה מהם. כיאות ל”מערכת חורפית” ראשונה וראויה מלאו המים את הארץ. חלחלו והרוו את חמוקי גבעות החול במישור החוף, הציפו והסיעו את שמני המכוניות על גבי הכבישים והרחובות, אל שולי הדרכים ומשם הלאה, אל התעלות, פתחי הניקוז והוואדיות.

גגות הבתים בהקו, שורשי העצים בחורשות, במטעים, בפרדסים וביערות ינקו מים כשיכורים, מבקשים עוד ועוד. הקרחות השחורות מאפר, אלו שהיו מרבץ לעצים החיים שנשרפו באש הגדולה, הוצפו במים רבים. האפר הרטוב חבר אל מצבורי הגחלים, אלה שהיו אך לפני שבוע מדורות ענק, וקצת לפני כן חורשות עצים, פרגולות, רהיטי גן ומבני עץ, וכובו בעמל רב בזרנוקי הכבאים ובמטחי המטוסים. רוחצות בשחור חיפשו ערימות הפחם מסתור ממבטי המטר הקולח, המציף ומטביע אותם ללא כל קושי, מעמידות פנים, תמימות לרגע, כמי שמאשימים אותן לשווא.

כמה ימים אחר כך בא הגשם הגדול. באותה היום, ספונים בחדרנו שבמלון במורד העיר, ראיתי אותה מתפרקת לנגד עיני. תנועותיה אדישות ואיטיות, עיניה אטומות. לקחתי אותה בידי וכמעט בכוח משכתי אותה אל המכונית שחנתה במגרש החנייה הקטן של המלון.

עתה ישבנו, אפרת ואני, בתוך הפיאט הקטנה שלה. מטחי הגשם הולמים בחלונות ואנו מתבוננים במה שנשאר מבית הוריה. שנתיים אנחנו חברים, ורק פעם אחת פגשתי את אביה בבית גיל הזהב במורדות הכרמל. אדם נאה, בלורית מסלסלת וצחה כשלג. נראה כמו מפקד חטיבה גרמני בדימוס. פוסע זקוף ומלא חיים. איזו עבודה בעיניים. מחייך, מחבק, מתעניין. בכל פעם מחדש. בכל הפרטים. שמי, מה אני עושה בחיים. וכך, ממש גם בבתו. מי את בחורה יפה? האם אנחנו מכירים? קוראים לזה אלצהיימר.

אמה נפטרה מסרטן לפני חמש שנים. אפרת חשבה בדיעבד, שעדיף סרטן, מאשר חיים ללא זהות, תוך התכחשות מוחלטת לכל מה שיקר לך. היא התגוררה לבדה בבית ילדותה, עד שפגשה אותי באוניברסיטה. די מהר עזבתי את החדר השכור ועברתי לגור אתה.

**

מדי פעם הפעלתי את המגבים. אחר כך הייתי מנגב בגב שרוולי את האד מהשמשה. חיפשתי את מבטיה, אך אלה היו קפואים, נעוצים בבית הישן, שחסה בצל עצים שאך לפני ימים ספורים עדיי היו כבדי צמרת, עד שהלהבות תפסו את כרבולותיהם, ומשם דילגו אל המרפסת ואל גג הרעפים האדומים.

קורות שחורות, מפוחמות, קפואות באלכסון, נותרו מגג הרעפים. מהרעפים עצמם לא נותר מאומה. הם התפצחו ועפו לכל עבר. תקרת הרביץ הדקה של הבית קרסה פנימה, בחלקה, וחדריו של הבית, שהיה ביתה כל חייה, הוצפו במים. עוד אז, כשניסו הכבאים להציל אותו, הוצף הבית וכל מה שהיה בו נרטב, או נשרף. עתה בכה הגשם בטיפותיו הגדולות על גורלו של הבית, הרוח המשוגעת הטיחה את הגשם בקירות הלבנים, ששרטוטי פחם יצרו עליהם ציורי קיר אפלים.

“מה אני עושה עכשיו?” היא אמרה לבסוף. מדברת אל עצמה.

“מתחילה מחדש”. את צעירה ויש לך כוח. תקבלי כסף מהביטוח. העירייה תעזור.”

“אבל זה בית הורי. הוא לעולם לא יחזור להיות מה שהיה בשבילי כל חיי”.

“תקימי אותו מחדש. תהפכי אותו לגדול יותר ומודרני. תשתלי גינה. זה מה שבני אדם ששרדו מאסון שפגע בהם עשו מאז ומתמיד. הם התחילו מחדש”.

“לו רק סירבתי להצעה שלך”, היא התחילה שוב את הויכוח. “לו ויתרנו על הרעיון הזה לעשות פיקניק ביער, דווקא ביום הנורא הזה, שבו הרוחות הסיעו את האש גם לשכונה הזאת”.

“אפרתי, דיברנו על זה מספיק, לא? אנחנו לא אשמים שהחלטנו לעשות פיקניק דווקא כשהשריפה הזאת פרצה. איך יכולנו לדעת?”

“יכולנו. הרי נשבה רוח מזרחית חזקה”, היא התפרצה. “היו רמזים. כבר פרצו שריפות במקומות אחרים. יכולנו לחשוד. יכולנו לוותר ולהישאר בבית. היינו נלחמים עליו ומצילים אותו”.

לא יתכן שהיא מאמינה במה שהיא אומרת. מה, היא לא רואה איך נראים הבתים האחרים? שורה שלמה של בתים נשרפה פה. הבית שלה הוא רק אחד מכמה. האם היינו מצליחים היכן שהכבאים נכשלו? איך, עם צינור גינה חצי מפוצץ?

“עשינו כל מה שיכולנו. כשראינו מהיער את העשן מתאבך מעל העיר קיפלנו הכל וחזרנו”, ניסיתי. “אבל לא היה בזה באמת טעם”.

היא לא טרחה להשיב לי. משכה באפה קצה של בכי ששב לקנן בגופה. “אני רוצה למות.”, היא הודיעה. “אין לי כוח נפשי להתחיל את כל התהליך הזה. אני רוצה לנסוע מפה. לארץ אחרת.”

נתתי לה לדבר. שתגיד שטויות, אבל שתוציא מהלב. לבסוף התנעתי. “יש לי רעיון. אני יודע מה לעשות”, אמרתי, כשאני מסובב את ההגה ונוסע משם, “ואת תבואי אתי. יש משהו שאנו חייבים לסיים, את ואני. אחרי שנסיים אולי יהיה לשנינו קל יותר”.

המכונית החליקה במורד הרחוב, והיא המשיכה לנעוץ את מבטיה דרך חלון המכונית, מסרבת לנתק את עיניה ממראה ביתה השרוף. ממתינה היתה לשמוע את דברי. המכונית הגבירה את תאוצתה, שמנו פעמינו אל המלון בו שכנו אותנו, במורד העיר.

“נחכה שהגשמים יסתיימו הערב, ואז נצא שוב ליער. הפעם נבלה שם לילה בתוך האוהל שלי. נדליק מדורה, איננו מפחדים מהאש. נעשה אהבה… מה דעתך?”

היא נאנחה: “אוף. זה הדבר האחרון שמתחשק לי לעשות. מה האובססיה הזאת שלך? למה אתה צריך להחזיר אותי אל היער?

“כדי שתלמדי שלא להיכנע. אסור לוותר. מילא, הבית נשרף, אבל את הפיקניק שקטענו בגלל השריפה אנו יכולים לערוך שוב הערב. מה כבר מחכה לנו במלון?”

היא היתה כל כך פאסיבית, כה סגורה בתוך עצמה, עד שלא עמד בה כוחה להתנגד לרעיון. בערב העמסתי את הציוד על הפיאט שלה ויצאנו אל אזור כרם מהר”ל. בדבר אחד הייתי בטוח: אחרי הגשמים שירדו אין סכנה של שריפה ביער, וגם זה משהו.

**

…ואז היא התיישבה עלי. שיערה מתחכך בתקרת האוהל, כפות ידיה על זרועותיי, כל כך רוצה להיות בשליטה, כל כך נהנית מחוסר האונים שלי. עירומי נבלע בעירומה, אני נאנח והיא מעודדת. דוהרת מעלי וממריאה הלאה, ולוקחת עמה את האוהל, את המדורה, את היער ואותי.

“עכשיו גמור. גמור, אני אומרת לך. האאא…” היא נפלה שדודה, חזה מתנגש בחזי, פניה על פני ולשונה נמסה בתוך פי. עוד התפתלתי מעט, משחרר לתוכה בטנה את שאריות ריגושיי. הייתי בתוכה, והיא – בתוכי. עיניים בעיניים, אף באף, פה בפה, גוף בגוף. לבסוף גם הנפש נלכדה. לפתע לא הייתי שם, בצד, צופה בעצמי ממרחק בטוח. הייתי אחד ויחיד, בגוף ובנפש. מבין אולי לראשונה את המשמעות של ההתכה ההדדית הזאת שקרתה בינה לביני לכדי ישות חדשה. משותפת.

קולות הציפורים העקשניות העירו אותי. האור חדר אל תוך האוהל עדין וסקרן. פקחתי עיניים. היא לא היתה שם, לצידי. זחלתי על ארבע עד לפתח, עוטה את שק השינה סביבי. מהמדורה הלוהבת נותרו רמצים לבנים שהטל מתגרה בהם הגירו אד קלוש, כנכנעים. היא לא היתה גם בחוץ.

שמשת המכונית, שרבצה כמו בהמה נאמנה בצד האוהל, מלופפת בצמחייה ומוקפת גזעי עצים הנישאים מעליה, היתה מכוסה טל. רק במקרה הבחינו עיני באותיות ששרטטה אצבעה על האד האוטם את השמשה: ילדך בתוך בטני. חפש אותי!

שעה מאוחר יותר הכל היה ארוז ואני יצאתי בנסיעה איטית לאחור מגשש את דרכי אל השביל מתוך מעבה החורש. המכונית קרטעה על הכורכר בעוד אני בולש לכל צדדיי. היער תם, הכורכר נהפך לאספלט. איפה היא?! ליד שלט “עצור”, היכן שהדרך התמזגה עם הכביש הראשי ראיתי דמות עומדת בטרמפיאדה…

סוף.

אולי תאהב\י גם:

ודווקא אז הגיע החופש…

איטו אבירם

“סיפורים מאחורי הגב”: הכל בגלל הקרואסון/ לירי שביט חווה וכותבת

איטו אבירם

כללי המשחק/ רעות קידר *

איטו אבירם

הגב לפוסט

דילוג לתוכן