עטיפות-עטיפות נשרו מעל המתנות הקטנות שמופע המחול “עטוף” הרעיף עלינו, הצופים באולם. עם כל עטיפה שנשרה רטט לו שוב אותו מיתר עדין של הנאה וקסם, מיתר בררני שבכל כך הרבה מופעים אחרים סירב בעקשנות לרטוט.
היינו ארבעה במופע צהרי שישי של “עטוף”, מופע המחול הראשון שיצרו פינטו ופולק לפני עשרים שנה. אשתי ואני, וגם בתנו רומי בת ה- 14 נהנינו הנאה מרובה. אחיה התאום של רומי, אדר, העלה על פרצופו את אותה הבעה מבואסת, מוכרת כל כך, והכריז כי השתעמם בכל רגע.
האמת היא שכשהתחיל המופע עדיין לא היינו מודעים לכך שמדובר ביצירה, שהציגה בבכורה בשנת 1997 במסגרת פסטיבל “הרמת מסך” במרכז סוזן דלל בתל אביב. חשבנו לתומנו שמדובר ביצירה חדשה. לא ידענו גם שהיצירה הזאת הוצגה במהלך השנים על במות מרכזיות בעולם וזכתה, בין היתר, גם בפרס bessie היוקרתי. הפרס, המוענק מדי שנה בניו יורק, מסכם את עונת המחול וניתן ליוצרים וליצירות מחול ופרפורמנס בולטים שהוצגו בעיר. ליצירתם של פינטו ופולק הוענק הפרס בתום עונת המופעים 1999-2000 על הישגים יוצאי דופן ועל חדשנות בתחום המחול.
אז ישבנו לנו באולם, ונתנו לסצנות המתחלפות על הבמה לפעול את פעולתן. זה התחיל עם מופע “צקצוקי הלשון וריקוד הרגליים”, של צמד הרקדניות בקדמת הבמה. השתיים הכתיבו לעצמן את קצב הריקוד תוך שהן יושבות על ספסל, משתעשעות זו בזו ומצקצקות את הקצב בלשונן. מקורי, שונה, מיוחד, ו… טיפה ארוך מדי.
המופע נמשך בסצנות מחול שלעיתים נדמו כמו מופע קרקסי ולעיתים כמו משהו אחר, הומוריסטי על סף הגרוטסקי, סאטירי ומתיילד, מצחיק ומפתיע כל העת, כמעט ללא רגעים של נפילות, דבר שמאד קשה להשיג אותו אצל צופים מהסוג שלנו.
דרך חריץ בירכתי הבמה נכנסו ויצאו הרקדנים, לעיתים בגלימות של ענקים ולעיתים בחלוקים החושפים תחתונים אדומים. רכבת ילדים עשתה את דרכה לרוחב הבמה באיטיות, כשהיא מתחברת אל המחול המתבצע על הבמה כמו שרכבת מתחברת אל מסילת הברזל שעליה היא נעה. פס הקול נע בין רגעים ארוכים של תיפוף מקצבי, ובין יצירות ג’אז של פעם המנוגנות בחריקה אטרקטיבית על גבי פס קול של תקליט ישן.
כמי שחזו במופע או שניים של פינטו ופולק, חיכינו לתאורה החיוורת ולתנועה האיטית, המשתבללת, אשר מגיעה במופעיה האחרים של הלהקה ומאיטה את הקצב עד כדי הרדמתם של חלק ניכר מהצופים באולם, אך זאת לא הגיעה, למזלנו הטוב. והמופע – שנועד לא רק למיטיבי שינה כמונו, אלא גם לצעירים יותר, הלומי אדרנלין וחסרי מנוחה כילדינו – היטיב לשעשע קטנים כגדולים בתוך האולם החשוך. זה בעבע במחיאות כפיים שחזרו על עצמן מדי כמה סצנות, ובצחקוקים מופתעים מפיות דרדקים שישבו באולם ליד הוריהם ולא היו מודעים ל”פוליטיקלי קורקט” ולבון טון של מופעי מחול מסוג זה.
“עטוף” נוצר לדבריה של פינטו בהשראת העיר ניו יורק בה התגוררה במשך מספר שנים. “הסאונד האורבני, היופי והכיעור שמתקיימים בה במקביל, הרעש מול השקט, הניכור והצורך למצוא אהבה כל הניגודים האלה השפיעו על היצירה ונוכחים בה”. פינטו מציינת את “הדוד שלי “, סרטו של הבמאי הצרפתי, ז’אק טאטי משנות השבעים, כמקור השראה. בצרפת היו שהגדירו את היצירה “אנימציה מחולית”.
כשיצאנו, בסיום המופע, אל אחרי הצהרים התל אביביים של פברואר בהיר וקר, הסכמנו כולנו, כולל אדר, זה ש”השתעמם”, כי המופע הזה הוא בדיוק הדרך הנכונה לילדים ובני נוער היכרות עם עולם המחול המודרני. מה שלא קשור להנאה המובטחת גם לקהל הבוגר ושוחר המחול המודרני באשר הוא.
אל כתבות התרשמות והמלצות על מופעי מחול מודרני נוספים
אל כתבות התרשמות על מסעדות בנווה צדק שנהנינו לאכול בהן
מלון מולכו בנווה צדק – מלון בוטיק שווה ליד סוזן דלל