בילינו לילה ב”איביס סטיילס” ירושלים של חוויה ירושלמית אמיתית

 

 

   חופשה זוגית קצרצרה ומאוהבת ב”איביס סטיילס” ירושלים, שיש בה כל-טוב, וגם לא מעט תובנות. 

יצאנו ללילה בירושלים. אני ויותמי, בן זוגי. התעכבנו עם זה כחודש וקצת אבל בסוף חגגנו מרוגשים ומבסוטים, את החצי שנה שלנו.

למה ירושלים? רצינו להרגיש קצת, קצת קצת קצת, בח”ול. ות’אמת שזה הרבה זמן שלא הייתי בירושלים ובתור ילדונת אהבתי מאוד להתהלך שם. אולי בגלל אותה תחושה, ניחוחות הזרות שבוקעים להם בין אבני הקירות.

יצאנו בחמישי בבוקר, נסיעה ארוכה אך נהדרת, מבושמת בשיריהם של “סיימון וגרפונקל” ושיחות מעניינות המתחלפות במהירות עם הנוף שהולך ונעשה ירושלמי יותר ויותר.

אותן עליות פתלתלות, שגורמות לדחף עז לפצפץ את האוזניים וללעוס מסטיק במהירות, עליות שהיו מלוות לאורך חיי בהסבריו החוזרים ונשנים, ללא לאות, של אבי, על המלחמות שהתרחשו ועל המשוריינים שנותרו בצד הדרך. אני ואחי התאום היינו מחכים בשקיקה לרגע שנזהה את אותם משוריינים, הייתה לנו תחרות למי מזהה יותר משוריינים בדרך שאי אז חשבתי שהייתה סמויה.

החנייה

“איביס סטיילס” ממוקם ממש במרכז ירושלים. מבעוד מועד קיבלנו עצות שכדאי להתרחק מהמקומות הבעייתים, המתוחים, המועדים לפורענות. כמה ימים לפני שהגענו, היה פיגוע. החלטנו בכל זאת לצאת, הרי תמיד בעייתי בירושלים. הסכמנו בינינו שנשאר בקרבת המלון, לא נתרחק יותר מדי ונקווה שיהיה נעים.

“יש חנייה נראה לך?” שאלתי את יותמי. הוא התקשר למלון, וההודעה המוקלטת בישרה לנו שאין חנייה במלון. “נחפש קרוב” אמר. 120 ש”ח ליום?! בכל החניונים באזור. מוגזם יותר מתל אביב, וקשה להשלים עם העובדה שמשהו מוגזם יותר מעיר הבילויים הבנייה והרכבת הקלה. הרחקנו קצת, עוד עשרים דקות בפקקים והגענו לחניון שלפי האינטרנט “רק 42 שח ליום!” נהדר.

המלון

צעדנו למלון, אולם טעינו, והגענו לאחד השכן שלו, אחיו הבכור והרשמי יותר. נפל לי לרגע הלב לתחתונים כשהבחורה בקבלה אמרה שהגענו למקום הלא נכון. מהר מאוד הוסיפה ש”ימינה ושמאלה ואתם שם”. ואכן, הגענו. מלון חמוד במרכז מרכז מרכזיותה  העיר. מוקפים במיטב הפלאפלים, המיצים והשווארמות שיכולנו לבקש.

ברגע שצעדנו פנימה הבנתי שהמלון מוכר לי, מאוד, ולקח לי שניות אחדות לזהות שעיצובו, פשוט כך, מזכיר לי את רשת המשקאות הטבעיים “ריבר”. המלון כולו מקושט בצילומי אוכל ושרטוטים פשוטים וצבעוניים של ירקות ופירות. התפקעתי מצחוק.

בכל מקרה, המלון חביב מאוד, כך גם הצוות. יש עשר קומות, הרבה חדרים. אנו ישנו בחדר זוגי, קטן, מעוצב גם כן במעין מודרניות ויזואלית שאפשר לזלול. נראה שאיזה שמעצב המלון התאמץ לקלוע לטעמם של “הצעירים”. המסדרון בלילה מואר באורות צבעוניים, דיסקו של ממש. החדר נקי ומסודר והרגשנו נעימות שכזאת כצעדנו פנימה.

העובדה שחדרי המלון אטומים לרעשים ובנויים על פי האיכויות והסטנדרטים של רשת אקור ומותגי ibis העולמיים, הופכת את השהייה בלב-לבה ההומה של הבירה למענגת, ולא מטרידה.

השינה במיטה הזוגית היתה נוחה ונעימה, ואולי בזכות המזרן הייחודי Sweet BedTM by ibis מבית היוצר של מותג  ibis העולמי, שמוכר בעולם כמזרון כל כך מוצלח, עד שאורחים רבים מבקשים לרכוש אותו גם לבתיהם.

אהבנו במיוחד את התאורה הצבעונית של המקלחת. ואף הטלוויזיה הייתה בגודל שהפתיע לטובה. לעומת זאת, ניתן היה לספק בחדר שתי מגבות לכל אורח – אחת גדולה ואחת קטנה, כנהוג בבתי מלון, במקום מגבת אחת בגודל לא ברור וכן להוסיף בקבוקי שמפו במקלחת ולא רק להסתפק בסבון. נראה לנו שמדובר בדברים סטנדרטיים. בנוסף אין מיני בר בחדר. לא שאנחנו משתמשים בו בדרך כלל אבל אוהבים לדעת שהוא שם בסביבה, סתם אם נרצה פתאום לאכול סניקרס ב-20 ₪ בלילה.

אהה! השירותים! מעין קפסולה צבעונית בתוך החדר. “יאו זה נשמע כאילו את לידי” בישר לי יותם כשהשתעלתי מצידו השני של הקיר.

הנוף – גגות הבתים עליהם כמה זולות, המשקפות את תרבות הישיבה של הירושלמים, נטושות. והרחוב ההומה. כשהחלון סגור – שקט מופתי. כשפתוח- צלילי דיבורים, ריחות ורוח חזקה ונהדרת.

אפרופו רוח, חשבתי שיהיה קר!! ארזתי כמה שכבות, הצטיידתי בגולף, מעיל, הכל! אבל הגענו והיה חם! שמשי ומקסים יש לומר. אך אני הייתי לבושה ללילה ירושלמי אותנטי. בכל מקרה, מזל שתמיד קר לי יותר מבני אדם טיפוסיים. אם כבר מישהי לקבל על עצמה את גזירת הלהט, מוטב שתהייה זאת אני.

השוק

   לא הייתה לנו תוכנית מובנת. רק רצון להיות יחדיו כמות זמן נכבדת, בלי מחוייבויות. רצינו קצת זמן בעולם המקביל שלנו.

ההורים שלי יותמי, שניהם ירושלמים, המליצו לנו על מגוון אתרים מסקרנים ונהדרים. אבל היינו רעבים אז התחלנו עם מחנה יהודה. מידע חשוב על שנינו, אנחנו אוהבים לאכול הכללל! אז כשזה מגיע לבחירת המקום ואז, הנורא מכל, בחירת המנה, לוקח לנו לפחות שעה. אבל אנחנו נהנים מזה, רק הבטן מקרקרת בינתיים.

מלא שפות! איטלקית, צרפתית, רוסית ובעיקר אנגלית. גם הרבה מאוד דתיים וחרדים. הרבה. השוק הריח נהדר והיו בו יותר מדי אופציות. והכל בפיתה. או בבצק. הכל מריח משגע והמחירים תל אביבים במיוחד.

“אם הייתי תיירת הייתי עפה על השוק!” אמרתי ליותמי. נהנית לצפות בעיניים ונחיריים זרים, להבין כמה המקום הזה, בסופו של דבר, מיוחד. כך גם שאר ירושלים. מעין עיר מערבית אך עדיין מתפתחת. היסטוריה בכל פינה וריחות זעתר ובשר מתעופפים בין הרחובות.

הייתה תחושה מתוחה, לקח לי זמן לשים את האצבע על ההרגשה המשונה שריחפה בתוכי. “מרגיש שכל רגע משהו הולך לקרות.” ניסיתי להסביר את עצמי. לא שלו כאן, לא רגוע. מעניין, זז, מסקרן ושונה. אבל מתוח כמו מיתר שעומד להתפקע בכל רגע. דתיים בצד חילונים, חרדים בצד ערבים, מנוכרים, לא מצליבים מבט, שותקים בקרירות, ממשיכים לצעוד איש איש בדרכו. אז כן, יש הרבה שפות ובליל של ריחות ומראות, אבל כל אחד בבועה שלו, סולד מהבועה של שכנו.

האוכל

בסוף אכלנו ב”דוויני”, חריימה בפיתה ואוסובוקו בפיתה. טעים מאוד! 70 לפיתה. גם המחיר… טעים. חזרנו לחדר והתפחלצנו קצת, אוספים כוחות לארוחת הערב הנהדרת ב”סאטיה”.

הכיף במלון הוא, שלכל מקום הלכנו ברגל, צועדים בעליות וברחובות הפתלתלים. היה מרגש ללכת, במיוחד כשהערב ירד, האוויר התקרר והמיגון שלי התחיל להוכיח את עצמו. העיר שקקה חיים, היה נחמד. ואמנם – המלון ממוקם מצוין! מרחק הליכה לכל מה שעניין אותנו, שקט אך בלב ההמולה. זה נפלא לפסוע, יש בזה משהו מלא בעצמאות. הלכנו והלכנו ולרוב במעגלים, וכל פעם ראינו משהו חדש.

ארוחת בוקר של לילה טוב

ישנו טוב. קצת, אבל טוב ואת ארוחת הבוקר אכלנו במלון. ארוחת בוקר רק עד עשר! אז התעוררנו בתשע, למרות שרצינו לחרופ עוד שעות ארוכות. אחלה אוכל, ארוחת בוקר טיפוסית. היה לאבנה טעים ושלל לחמים. לא היה את האיש הנחמד שבדרך כלל יש בבתי מלון, אותו אחד שמגיש חביתות לפי בקשתך. במקומו היה איש נחמד אחר שהכין פיצות בטאבון לפי בקשתך. עשר בבוקר, פיצה? חשבתי לעצמי…

ארוחת הבוקר במלון היא כנראה גולת הכותרת של האירוח. אולי אפילו הדבר הטוב ביותר בו. היא מוגשת במסעדת המלון, הממוקמת בקומה 8 ומציעה מבט פתוח ופנוראמי לנוף אורבאני בחלל מואר וגדול. החלל הרחב והפתוח מטשטש את הגבולות בין החוץ לפנים, ומשתלב עם קו העיצוב המודרני והנקי.

המזון טרי ומגוון וכלל גבינות מסוגים שונים, ירקות וסלטים, ביצים ושלל מנעמי ארוחת בוקר ישראלית טיפוסית. גם מוסיקת הג’אז הנעימה שברקע הוסיפה והייתה בווליום נכון ומדויק לנו. החוויה במסעדה הייתה כל כך נעימה שממש התקשינו להיפרד. שתינו עוד כוס מיץ ועוד כוס קפה הפוך מהמכונה לשירות עצמי וישבנו ליד החלון הפונה למדרחוב, מתבוננים החוצה וסופגים את ירושלים. לא מדובר בנוף היפה ביותר בירושלים, אבל כן הרגשנו כך את העיר ויחד עם זאת היינו בעולמנו.

אחר כך יצאנו אל הבוקר הירושלמי המופז, טיילנו לבית אנה טיכו, משם לכנסייה האתיופית שהייתה סגורה ואז הסתובבנו עוד קצת.

אכלנו במסעדה הודית צמחונית ונהדרת בשם “ג’ירה” ואת התיקים לקחנו מהחדר במלון, אותו חדר אליו נכנסו שוב ושוב כדי להשיל שכבות, להיזכר שחשוב להימרח, לקחת קרם הגנה, למלא מים.

הצוות היה סבלני וליווה אותנו עם המפתח בכל פעם מחדש. המיקום של המלון, היותו כה מרכזי, היה בול בשביל מה שחיפשנו.

אבל אם אפזר לרגע את פרפרי ההתאהבות, ואנסה להיות אובייקטיבית, זו הייתה אחלה של חוויה, מתוחה בדרכה הירושלמית, ריחנית, מלאה בפיתות עם סוגי בשר או כרובית (לטבעונים) ואנגלית, איטלקית וחרדית.

נ.ב

אגב, החנייה עלתה בסוף 140, חצופים.

ואם אתם מתעקשים לקרוא גם על החופשה הקודמת שלי בירושלים, כשעוד הייתי ילדה טובה, ולקבל גם טיפים על מוזיאונים, אטרקציות ואוכל, הקליקו על “חופשה משפחתית בירושלים”.

• רומי אבירם היא שחקנית ויוצרת. השתתפה בסדרות בטלוויזיה, בסרטים ובתיאטרון: כפולים, הבאר, דרימארס, האוצר מעבר לנהר, מסע לפולין, חיזור גורלי ועוד…