“הקסם של האומנות” אפף את רומי אבירם וחברתה ענבר, כשהגיעו לבקר, להתרשם ולהזמין אחרים להתנסות בחוויית התערוכה “אמנות מכושפת” במוז”א בתל אביב.
התרשמה, וכתבה: רומי אבירם. צילמה: ענבר
“טקסים זה לא מה שהיה פעם. הם נהפכו למשהו צדדי, בנאלי, אנשים שוכחים להסתכל לעומקם, להעריך אותם, לחוות את כוחם” כך אמר לי מורה יקר שלימד אותי פעם בבית הספר, וממשיך להיות לי מורה דרך.
חתונה, בר מצווה, ברית, אפילו יום הולדת. הטקסים האלו איבדו את קסמם, רודדו, הפכו לריקים מעומק, כוונה – כישוף. להגיד חתונה כבר לא נאה, עדיף לומר: “חגיגת האהבה”, ובהתאם, זהו לא יותר מערב בו את משלשלת צ’ק אחד מני רבים, שותה הרבה מדי וזוכה ללבוש את השמלה החגיגית מדי שקנית.
יום הולדת! היום בו הגעת לעולם הזה! היום בו נבראת. כמה כוח, כמה עוצמה יכולים להיות ביום זה. אלא שביום ההולדת האחרון שלי ישבתי במדי צבא לוחצים, דחוסה באוטובוס, עושה את דרכי היומיומית, האורכת שלוש וחצי שעות (לכל כיוון!) לבסיס. בערב ההורים ניסו להצית את הניצוץ הקטן שהצליח לשרוד לאחר שהמולת היום-יום חנקה את שלהבת האירוע החגיגי, וכולנו הלכנו למסעדה כדי לנסות ולחגוג. אך הקסם לא קרה. לאף אחד לא היו כוונות רעות, פשוט הערך שאני נתתי ליום הזה היה ריק, התמצא בכך שאנסה לא לסבול בו, אנסה שיהיה יום טוב, כך שאוכל להיזכר בו בעוד שנה ולהגיד “ואו הייתה לי אחלה של יום הולדת”.
“אולי תלכי לראות תערוכה מעניינת…” הודעה זאת הגיעה מהאדם היקר, מורי, כשלושה ימים לאחר שיחתנו. אל ההודעה צורף קישור חשוד. קליק: “תערוכה חדשה במוזיאון ישראל- אומנות מכשפת- אמנים בינלאומיים יוצרים בהשראת פולחנים ומסורות עתיקות ולצידם מוצגות יצירות אמנות אתנוגרפיות נדירות וחפצי פולחן ארכאולוגיים בני 3,000 שנה. תערוכת קיץ מיוחדת במוז”א .”
הנה, את לוחשת משהו לעולם, דבר הרוחש בליבך, והעולם קשוב, פועל מיד. ומיד ענברי, חברתי הטובה, הצטרפה אליי ושתינו שמנו פעמינו אל התערוכה. מזמן לא הייתי בתערוכה. וכמעט וצורת האומנות, הבילוי הזאת נשכחה ממני, והנה, היתה לי הזדמנות נהדרת להיזכר. “נהניתי לספר לכולם שהערב אני הולכת למוזיאון. הרגשתי אשת אשכולות.” כתבה לי ענבר בסלולרי, חצי צוחקת על עצמה, חצי רצינית.
נסיעה של ארבעים דקות, חניה ליד המוזיאון. 25 שקלים לכל היום. תל אביב. עובדי המוזיאון היו כה חביבים. מחויכים, כנראה שמחו לראות שתי בחורות צעירות פוסעות בשעריו של המוזיאון. התחלנו להתהלך לנו, קצת אבודות. לא ממש מבינות לאיזה כיוון אנו אמורות לצעוד.
לבסוף מצאנו. איזה מיזוג מקפיא! מזל שהבאתי שתי חולצות ארוכות… החלל היה גדול. כהה. מכושף. האוויר הקר הקפיא את החלל, תרם לתחושה שהיותנו נוכחות במקום אחר, במציאות בין מיימדית. אך בנוסף, גרם לי לפשפש לעומקי תיקי, מגרדת מהתחתית את חפיסת הטישו שתחבתי לשם בחודשי החורף הגשומים.
משהו בי רוצה להימנע מתיאור המייצגים. הרי הגעתי מבלי לדעת כלום על תוכנה של התצוגה, מבלי לשמוע פרשנויות של אחרים על האומנות, ואין ספק שזה עזר לי להגיע נקייה יותר, חשופה ומוכנה להסיק בעצמי מסקנות ולגבש התרשמות תוך שאני צועדת בין שבילי התערוכה ועבודותיה. ענבר ואני צללנו לעומקה של התערוכה. עברנו מייצג מייצג, קראנו כל הסבר שנכתב אחרי מחשבה רבה, מוסיף לתחושות שהתעוררו בנו למראה האומנות שמוצגת לפנינו.
הרבה זמן לא הרגשתי כך. נדהמת, חשופה. האדרנלין הציף את בטני. הייתי מכושפת. אולי זה כוחה השמימי של כל תערוכה, אך זו אכן הייתה מכושפת. חוץ מהיותה מעוררת תחושות חמימות, סקרניות, משונות, היא גם הפעילה את גלגלי המוח, הניעה את התודעה, המחשבה – להתבונן במציאות מעוד כמה כיוונים. ממקום טבעי, פשוט, אך גם מורכב בדרכו המיוחדת.
“אמנות מכושפת היא תערוכה שעוסקת בשלל נושאים הנושאים עימם אמת, קסם, היסטוריה. המוצגים נעים בין נשים ופולחנים, חיים ומוות, שבטים, עתיקות, היסטוריה ועוד ועוד. הכל במעטה של חוכמה עתיקת יומין, חייתית כמעט- חוכמת דורות קדומים שהיא גם טבענו שלנו, הבסיסי.
התפוצצנו מצחוק והערכה כשצפינו, הקשבנו, נחדרנו על ידיי המייצג של האמנית- ויקטוריה חנה. מנעד הרגשות שהרגשנו לאורך שיטוטינו בתערוכה כלל עצב, היפעמות, חרדה, פחד. כל החושים היו פעילים, ואפילו חוש הריח, במייצג “יש יער קסום בתוכנו” של – פאקספה. חלק מההנאה הגדולה נבע מחברתה האחת של השנייה, כשאנו צוללות לטריטוריה שבה חשנו חופשיות להרגיש, להתבונן ולחשוב.
היו מייצגים שפחות תפסו אותנו, מייצגים שנראו שהוצבו שם בעיקר מפני שהאומנים שייצרו אותם היו בעלי שם גדול. אך אחרי שעה וחצי של שוטטות, נשארו איתנו בעיקר היצירות הנהדרות, החוויה, הכישוף.
בערך חצי שעה אחרי שהתחלנו להסתובב לנו בחלל התערוכה גילינו שביחד אתנו, לרגעים נגלה ולרגעים נעלם, מתקיים גם סיור מודרך של המוזיאון. ילדים, נערות, הורים וזוגות. הסיור עבר במהירות על המייצגים ובתוך משהו כמו ארבעים דקות הם התאדו משם כלא היו.
הבנתי שהמוזיאון מארגן שלל אירועים, טקסים וסיורים כחלק מהתערוכה. לכל הגילאים. אני חושבת שהכיף הגדול מגיע כשאת המדריכה של עצמך. אך כל אחת והעדפותיה. ויכול להיות שלעבור טקס כשאת נמצאת תחת השפעת התערוכה, החזקה והקפואה- זאת חוויה עוצמתית ונהדרת.
לבסוף נפלטנו מהתערוכה ואצבעות רגליי הופשרו, שיניי חדלו מלנקוש, אך אפי המשיך לנטוף. אחת העובדות, אישה עדינה וכה חביבה, ראתה שקפאנו הסבירה לנו כלוחשת סוד: “יש פה מייצג שחלקו עשוי מסוכר, לכן צריך לשמור פה על טמפרטורות כל כך נמוכות” “אהההה!” השבנו מיד, מבינות שיש סיבה לעינוי. מסתבר שיוזמי התערוכה הם לא סתם סדיסטים.
המשכנו להתרוצץ בין שבילי המוזיאון, פיפי מהיר, מתנהגות כמו שיכורות, צוחקות, יוצאות ומפזזות בין שבילי הפארק החיצוני, היפה יש להוסיף, של המוזיאון. נראה שעדיין היינו תחת כישוף! וכך המשכנו לנו דרך שבילי פארק משונה המואר על ידי פנסי רחוב חלושים, צהבהבים, לעבר גלידריה קטנה.
“אני לא יודעת מה לבחור!”, התלוננתי. תמיד אני טועמת יותר מדי טעמים, הכל טעים לי והבחירה גורלית.
אבל תלונות לחוד ומציאות לחוד וכך, שני גביעים פריכים ובהם כדורים שמנים של שוקולד וגלידה עם כל מיני שמות מפונפנים, לוקקו עד תומם, תוך שהערב יורד על הבילוי הזוגי המכושף שלנו.