כתב: איטו אבירם
מופע היחיד של שלמה בראבא התחיל כבר בלובי של מרתף תיאטרון הקאמרי בתל אביב. דומה שנדחקו שם, בדרך אל תוך האולם הקטן האינטימי, יותר דמויות מפורסמות מתחום התרבות בישראל, מאשר בכל אירוע קודם (למעט הלוויות) שבו נוכחתי בעבר. גידי גוב התקדם באיטיות, נשען על מקל, חיים טופול לא הרעים בקולו לעברו של חיים יבין, שהיה נוכח גם הוא, שני הגששים שנותרו גיששו את דרכם אל מקומותיהם, שחקני תיאטרון הקאמרי, הבימה, זמרים, במאים ומנהלי תיאטראות היו שם גם הם. מירי רגב לא היתה.
אבל, אחד כמו בראבא לא יניח לאחרים “לגנוב את ההצגה”, בטח לא במופע היחיד שלו. וכך, מרגע שכבו האורות והאיש שמצחיק אותי יותר מכל קומיקאי ישראלי אחר עלה על הבמה, ממש כפי שחששתי, החלו שרירי העורף לכאוב מפרצי הצחוק הבלתי פוסקים. למזלי, בראבא שילב במופע גם לא מעט רגעים מרגשים, בבחינת “צחוק ודמע משמשים בערבוביא”, מה שהפך את נושא פרצי הצחוק הבלתי נשלטים, הכאוב כל כך, לקצת פחות…
מופע היחיד הזה, כמו רבות מהופעותיו של בראבא בפורומים שונים, בין שנועדו להצחיק ובין שלא, נשען על הטריקים והשטיקים המוכרים כל כך שלו. החיקויים, הקולות שהוא משמיע, האקורדיון, רקיעת הרגליים, אבא, אימא, ויכולת וורבאלית ספונטאנית שהיא, בדרך כלל, גם מתוכננת היטב.
כאן, במופע המוקדש לסיפור חייו, ובעזרת צוות מוכשר שכלל את גורביץ המפיק, ביחד עם במאי מוכשר ועוזרים מיומנים, הביא שלמה השחקן והקומיקאי את הדרמה והקומדיה שאותן כרך יחד על הבמה אל שיאים חדשים.
סיפור חייו של שלמה, הילד הנתנייתי שנולד באמצע המאה שעברה, מדבר היטב בגובה עיניהם של כך כך רבים מבינינו, שגדלו בשנות השישים והשבעים במדינה שפויה מעט יותר וימנית מעט פחות. אבל לא רק מי שגילו גבוה מ- 60 שנה יכול להזדהות עם המופע של בראבא. לידי ישבו חבר’ה בשנות ה- 20 לחייהם שלא פסקו מצחוק. בעצם, אין מי שיישאר אדיש מול היכולת המופלאה הזאת של האיש, להפוך כל סיפור, כל אנקדוטה, כל משפט וכל מילה, למחט, המדקרת אותך בדיוק במקום ההוא, שמאלץ אותך לפרוץ בצחוק.
ושלמה בראבא עוסק בעצמו, בילדיו, בנשותיו, בהוריו ובחייו בכל הרצינות. רצינות, שסוחטת לך, הצופה, את ריאות שוב ושוב. אולי הקומיקאי הראוי יותר, מבין אלה שחיים היום בינינו, לתואר “צ’רלי צ’פלין” הישראלי.
יש במופע הזה גם קטעי וידאו, גם מוסיקה חיה (בעיקר אקורדיון) ואפילו קסמים. אבל הקסם הגדול ביותר שמור לנוסחת הקסמים הסודית של האמן הוירטואוזי שבאמת אינו מרחם על עצמו ועל הקרובים אליו במידה שבה הוא חושף אותם בפומבי. מידה המשתווה רק לגודל האמפטיה והאהבה שהוא מגלה אליהם, בדרכו המצחיקה…