כתבה וצלמה: ציפי שחרור
באולם רקנאטי שבמוזיאון תל אביב, הועלה מופע ייחודי וחד פעמי – ערב מחווה לשירי המשורר מירון אייזקסון, ביחד עם המוסיקאים מיכה שטרית, אלי מגן, שלומה גרוניך, זמרים נוספים והתזמורת הקאמרית.
במסגרת המופע עלו, בזה אחר זה, המוזיקאים שלמה גרוניך, מיכה שטרית ואלי מגן – ושרו משיריו של המשורר מירון איזקסון, בליווי התזמורת הקאמרית הישראלית, והפסנתרן רונן שפירא. אליהם הצטרף מאוחר יותר המוזיקאי מישה סגל.
השלושה השמיעו בתחילה כמה משיריהם המוכרים. אלי מגן בשיר “עד סוף הקיץ” של אהוד מנור והמלחין מישה סגל (שגם נכח וניגן בערב), שלמה גרוניך בשירו “הזמן עובר” ומיכה שטרית ב”אנתי עומרי” ו”בדקה אחת שפויה”. אך עיקר הערב היה במחווה לשיריו היפים של המשורר מירון איזקסון, שירה טובה המשביחה עם השנים.
אחד מן היפים אותם הלחין ושר אלי מגן, הוא השיר “אדם”: “לולא נבראתי/לא הייתם באים/לולא בחרתי בטוב וברע/לא הייתם מתים/לולא גורשתי/לא הייתם מתגעגעים…” עוד שיר שריגש הוא השיר “לזכור”: ” עד עתה רשמתי מחשבות/מתרגש וחרד/אין בי כוח אחר/מקפיד לעצמי על כל רעיון/שונא מילות שכחה…”
היה זה מן האירועים הספרותיים והמוזיקלים הנוטעים בלב תחושת געגוע למשהו שהיה וכבר אינו, משהו מן היופי הישן והטוב של ישראל של ימי התום, שמוזיקה ושירה אמיתית עושה לנו זאת, והצופה בקהל קשוב לכל מילה שנאמרת בשירים ולא רק לצלילים.
בסוף הערב עלו כולם על הבמה, וביחד עם התזמורת הקאמרית אלתרו ונגנו כמו לעצמם, אבל אנחנ, הצופים, היינו כל הזמן שם כמו עדים לתבשיל שהם רוקחים.
איזו חגיגה זאת הייתה. ושוב איזה געגוע צובט בלב למשהו מתוק ותם שהיה כאן ותחושת הבית והכמיהה שמוזיקה ושירה יכולים לנטוע בנו. תחושה שקצת דהתה עם השנים, וגרוניך, שטרית, מגן, יחד עם השירה של מירון ח. איזקסון, קצת השיבו לנו אותה, באותו ערב מתוק ומענג.
השתתפו גם: רונן שפירא, מישה סגל, רחל וייס והתזמורת הקאמרית הישראלית בניצוחה של סיוון אלבו בן-חור.