מאת איטו אבירם
גיליתי את הספר עב הכרס, המאובק והישן למראה (הדפסה שביעית משנת 1987 של הוצאת שוקן) בטור הפנימי של ספרי הקריאה בקצה מדף נידח במרתף ביתי. מיד עטתי עליו כמוצא שלל רב. עתיד הייתי לצאת לצרפת לשבועיים, וחשתי שאני מוכן לאתגר את עצמי במטעם רב שנים. מאד תתאים לי קריאתו בהמתנה בבית הנתיבות, בעת חציית אירופה בשחקים, ואף אחר כך, בין-לבין, בלילות הארוכים של שיט התעלות המשפחתי בעמקי צרפת הכפרית.
בעבר אתגרתי את עצמי לא פעם עם ספרים של פנחס שדה, ותמיד נהניתי. הפעם עוביו של הספר (כמעט 500 עמודים) גרם לי להסס. ומה יהיה אם אבחל בספר מקץ כמה עמודים? מה אעשה עם כל הפנאי המאולץ בכל תחנות המסע, ובלילות הארוכים?
לכן השחלתי ספר נוסף אל תיק הנסיעות שלי. משהו עכשווי, שלא אדבר בו כלל, מכיוון שספרו של שדה שאב אותי אליו כבר בפסקה הראשונה, ומכיוון שהיה עבה מספיק – סיפק לי ממתק אינטלקטואלי לאורך כל שיט התעלות בצרפת, שיהיה מזוהה אצלי לעד עם “החיים כמשל”, ועוד הותיר שארית – כמה עשרות עמודים שנגמעו עד תומם כשחזרתי ארצה.
הספר הוא “יומן מסע” בחייו של הסופר. יומן הכתוב בגוף ראשון, ומנסה להקיף את כל האירועים המשמעותיים בחייו, מאז נולד ועד סוף שנות העשרים לחייו. תאמרו – מדובר בספר זיכרונות? בוודאי. מתועדים בספר זיכרונות קטנים כגדולים. אירועים קלי ערך לכאורה, כמו שתיית כוס תה בבית קפה תל אביבי, או הליכה בין טללי בוקר בשדה בעמק בית שאן. אבל בצד תיעוד הכרוניקה של הממשות ישנו תיעוד לא פחות אינטנסיבי של החלומות והמחשבות. חלומות – בלי צורך לפרשם, ומחשבות – במובן הפילוסופי יותר של המילה. כלומר, פילוסופיית החיים של הסופר, שאותה ניתן לתמצת, ביומרנות-מה, כך: הבדידות שלו, הכוללת גם דחייה של אוהבים ואהובים, העוני המחפיר בו היה שרוי רוב ימיו והחיפוש המתמיד אחרי משהו נשגב יותר מהחיים עצמם, מעין שליחות, המסתתר מאחורי הקיום שלנו, הם הרע ההכרחי בדרך אל משמעות החיים, שהרי החיים הם רק משל.
דפי חייו של פנחס שדה נכתבים בכנות מביכה. אין הסופר מסתיר כוונות, מחשבות רעות ואירועים שבהם אתם ואני היינו מתביישים, אלא דווקא מאיר אותם ומבליט אותם. דעותיו, המקוממות לעיתים, משתרגות בתוך עלילותיו כילד, כנער וכבוגר. פנחס הוא ילד בעייתי, נער לא פופולארי, וגבר מתבודד. הוריו לא אוהבים אותו והוא אינו קשור כלל אליהם. הוא נבעט מבית ספר לפנימייה ואחר כך לצבא, שאותו הוא, כמובן, שונא.
הוא אוהב בנות, נערות ונשים, ועוד יותר מכך – את הברית החדשה. מתאווה להבין את ישו ורוצה באהבתן של הבנות. כילד וכנער, סובל עוד ועוד אכזבות ומפחי נפש. כבוגר, הוא אינו מתגבר על ההרס העצמי הפוקד את כל מערכות היחסים שלו עם אהבותיו, וכך הבדידות מנצחת שוב ושוב. פנחס ספון רוב ימיו בין כתלי חדרו הצרים, לעיתים סובל חרפת רעב. עם זאת, יש רגעי אושר, ואלה, מקורם בדרך כלל בהתבוננות בטבע ובצעידה בתוכו.
הנחתי לסופר ז”ל לקחת אותי בידו ולהוליך אותי בין דפי ספרו. בלילות גשומים על נהר הלואר, כשטיפות הגשם מוטחות על תקרת היאכטה ובני משפחתי כבר ישנים על יצועם, אני המשכתי עוד ועוד לקרוא את עלילות חייו של הסופר. בכל פעם שהנחתי את הספר מידי עשיתי זאת כנפרד ממישהו אהוב, שאני כבר משתוקק לחזור אליו.
במטוס, בדרך חזרה לישראל, התיישב לידי בני אדר, בן 12, ושאל: “מה אתה קורא, אבא?”. הקראתי לו קטע מהגותו של פנחס שדה, סיפרתי לו קצת על הספר, והוא ביקש שאקריא עוד. הקראתי, הסברתי, אדר שאל ולגם בשקיקה את הציטוטים ואת הסבריי. וכך בילינו, הוא ואני יותר משעה ברקיע משלנו, בעוד המטוס משייט בכיוון הארץ. לעולם אזכור את השיחה המכוננת הזו, ולעולם אכיר תודה לספר יוצא הדופן הזה שזכיתי לקוראו אחרי ששכב מאובק ונזנח בירכתי מדף הספרים שלי יותר משלושים שנה.
“החיים כמשל” מאת פנחס שדה. הוצאת: שוקן. מהדורה שביעית, 1984.
