קרא וכתב ביקורת: אייל שמי
לא רבים זוכרים, אבל בקרב הציבור הרחב, כל מי שחיו כאן, הימים שקדמו לפרוץ מלחמת ששת הימים היו ימים של חרדה קיומית. התחושה היתה שלא בטוח שנצליח לצאת מהמלחמה הזאת כשידינו על העליונה, והפחד מפני צבאות ערב, במיוחד זה של נאצר המצרי, היה וודאי.
ספר חדש, “החודש הארוך ביותר”, שנכתב בעטו המיומנת של מיכאל בר זוהר, מאיר בזרקורו את אחורי הקלעים של המלחמה, אזור קבלת ההחלטות, וחלק ניכר מהדברים הנכתבים נעשים מתוך עדות אישית.
מיכאל מעיד בגוף ראשון על האירועים, הוא ראיין את רבין, בן גוריון ודיין, הוא חווה את המלחמה מהשטח והספר שלו נע בין המיקרו והמאקרו. למשל, בין הסיפור המרגש של אסתר ארדיטי שיצאה להציל פצועים במערכה בירושלים, דרך הסיפורים הקטנים של מאחורי הקלעים של המנהיגים ועד לשיחות והשדרים שעברו בין המעצמות שישראל מצאה גם אותם לא מוכנים למערכת הבזק ששינתה לעד את פני המזרח התיכון.
השפה של בן זוהר קולחת ומרתקת, אין כאן התחנפויות או התייפחויות. המהלכים מתוארים בענייניות קמצנית והמנעד שבחר בן זוהר מאפשר לקורא הצעיר שלא היה עד לאירועים להבין לא רק את מהלכי המלחמה או ההתדרדרות שאף אחד לא רצה בה, אלא גם את הלך הרוח ברחוב הישראלי והמצרי באותם ימים!
הסופר מייחד את ספרו לחודש הארוך ביותר שהוא החודש שנמתח בין 12 במאי 1967 – עת החלו כוחות צבא מצריים לנוע לתוך מדבר סיני – ל-10 ביוני 19677 – היום שבו ניצבו כוחות צה”ל לאורך תעלת סואץ על גדות הירדן וברחבי רמת הגולן.
החודש הסוער הזה מתואר בקצב מרתק ועוצר נשימה, יום אחר יום, שעה אחר שעה. הספר חושף את הסודות הכמוסים שמאחורי המאורעות הפוליטיים והצבאיים ערב המלחמה ובמהלכה.
בר-זהר מתאר את הצעדים הגורליים של קברניטי ישראל והעולם – ולצדם את קורותיהם של כמה אזרחים ואנשי צבא שמייצגים את החברה הישראלית ואת צה”ל של אותם ימים. בצד תיאור פגישתו של אבא אבן עם שארל דה גול, המצוטטת כמעט מילה במילה, מתוארת דמותו של הטייס רס”ן אריה בן-אור, שנפל ביום האחרון למלחמה. בצד מהלכים פוליטיים מורכבים בירושלים, ערב הקמת ממשלת אחדות לאומית, מסופרת מלחמתה הפרטית של אסתר ארדיטי-זלינגר, הצעירה הירושלמית שזכתה לכינוי “המלאך של הצנחנים”. לבטיו של הנשיא לינדון ג’ונסון, היסוסיו של ראש הממשלה לוי אשכול והכרעותיו של משה דיין – הם גם הרקע למלחמתם הפרטית של סרן עמוס כ”ץ, גיא יעקובסון ואחרים.
החודש הארוך ביותר שונה מכל הספרים שהתפרסמו עד כה על מלחמת ששת הימים. זהו ספר מרתק, השובה את לב הקורא למן המילה הראשונה, ויחד עם זאת משמש כמחקר היסטורי בעל חשיבות רבה, שהתפרסם גם בארצות הברית ובאירופה.
בנוגע לחידוש האקטואלי, יש לי מספר הערות, בסיום הספר התווסף קטע רטרוספקטיבי שבמרכזה השאלה – איפה טעינו? לומר איך לא הצלחנו להפוך את הניצחון הצבאי למהלך שיוביל לקבלת ישראל באזור ולעשיית שלום. לצערי, קטע זה נכתב כאילו במהירות כדי להספיק לרדת לדפוס בזמן הנכון ועושה עוול ליכולת של בר זוהר לנתח את האירועים כמו שהוא מוכיח שהוא יכול.
בנוסף, הייתי מצפה מחידוש להוסיף קישורים אפקטיביים לקטעים שניתן לראות ביו-טיוב שיהפכו את הספר למסע בזמן. אין כמו לראות בעיניים את זחיחות של המצרים והנאומים של נאצר, ולמולם, את הנאום של אשכול כדי להבין את התמונה יותר טוב – אין כמו לראות את אסתר ארדיטי מקבלת פרס מידי טייס ששלפה ממטוס בוער ולראות את המלאך בלבן אישה שמייצגת כל מה שנכון במדינה שלנו.
פרופסור מיכאל בר-זהר, היסטוריון וסופר, היה ח”כ מטעם מפלגת העבודה ויו”ר ועדת החינוך והתרבות, דובר משרד הביטחון, מרצה באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטת אמורי שבארצות הברית. הוא כתב למעלה מ-30 ספרים, בהם הביוגרפיות של דוד בן-גוריון, שמעון פרס, איסר הראל וד”ר יעקב הרצוג, וכן ספרי תעודה רבים, בהם “ביום נקם”, “מול המראה האכזרית”, “הרכבות יצאו ריקות”, “נקמת מינכן” (עם איתן הבר), “המוסד – המבצעים הגדולים” ו”צה”ל – המבצעים הגדולים” (עם ניסים משעל).
בר-זהר גם ערך את “ספר הצנחנים”, “ספר המופת”, “ספר הגבורה” ו”ארץ מולדת”. כן כתב רומנים שונים, בהם “האמת השלישית”, “בגידה”, “אחים”, “מרגל בחורף”, “באשמת רצח” ו”אנגימה” שאף עובד לסרט הוליוודי. ספריו תורגמו ל-28 שפות. במהלך השנים קיבל בר-זהר את פרס סוקולוב, פרס האקדמיה הצרפתית, פרס בן-גוריון, פרס ראש הממשלה ותואר אביר לגיון הכבוד.