כתבה: לירי שביט
הוא עמד בפתח הדלת שלו ותלה את עצמו על המוט. התרומם וספר בקול: אחד , שתיים, שלוש ..
“אתה לא קצת מגזים” ? שאלתי חלושות
״אם אני הולך להיות גמד – לפחות גמד חזק ואיכותי״
“גם היום אתה איכותי! וחוץ מזה בוא אני אראה לך מה זה גמד באינטרנט. תכתוב תכתוב בגוגל גמד!”
“אמא נשבר לי הזין מהגמד של גוגל ! אני גמד אחר, לא בהגדרה של המילון. עשינו צילום כף יד שמאל וראינו מה מחכה לי ואני רק בן 14…”
“אז מה, מה זה צילום? זה לא איזה מדע מדויק אתה יודע עוד יהיו הפתעות.”
הרגשתי חרא בשבילו וידעתי שהוא צודק עם כל הקטע של הגמד. אני האחרונה שמצליחה לשפר לו את מצב הרוח. הרי הגֶנים הם שלי ושל אבא שלו ואנחנו הגמדים הכי זמינים שיש לו להאשים אותם במה שקורה.
נכנסתי זריז לאינטרנט שם כבר כתבו על כל מצוקת אדם שאי פעם נוצרה. פורום נמוכי קומה או וואט אבר. נכנסתי לפורום הרשמי של האנדוקרינולוגים – שזו עוד התמחות מיותרת שלומדים הרופאים אחרי שעינו אותם שבע שנים. האופציות כידוע הן הזרקות הורמון גדילה שכבר סוכם בבית שלנו שיוביל בטח לסרטן אז זאת לא אופציה. יש גם שייקים טפשיים עתירי ויטמינים שמגדילים בעיקר את החור בכיס ואין לרופאים האלה הרבה מה לומר או לחדש. אבל בגלל ההיסטריה של הבן שלי נדבקה בי גם הפניקה ולקחתי את שמו של מומחה ארצי מהפורום של ההורים המרירים של הגמדים.
צלצלתי לאחד שנחשב הכי הכי יעיל בתחום. שישי בבוקר ציפיתי להשאיר הודעה במענה קולי של מזכירה. פתאום ענה קול גברי תוקפני: ״הלו מי זה?”, – כאילו, מי החצוף שהגיע לנייד שלו בשישי בבוקר.
“היי זאת אני”, גמגמתי, “יש לי ילד בן 14 שדואג נורא שלא יגבה יותר”…
“צילמת כבר כף יד?” הוא צועק עלי..
״כן כן״, אני מתלהבת שהצלחתי בבוחן הפתע שלו, ״יצא מתאים ל- 15.5, אבל ראיתי בפורום שזה גדל עד 17-18 לא? ״
ואז דמיינתי את הפנים שלו נצבעות בצבע עגבנייה חמוצה שתתאים לקול שיצא לו מהפה: “אתם הורים מזניחים, את שומעת?! מזניחים!!! איפה הייתם עד עכשיו? מסכן הילד, מסכן הילד, מה שעשיתם לו?!”
״הלו? הלו?, שאלתי, אבל הוא כבר ניתק.
שמעתי רק את דפיקות הלב שלי חזקות ומהירות מדי. דפיקות של אשמה, דפיקות של ביקורת ושיפוט כי זה בא מהרופא, וזה כמו אלוהים אצל פולנים. זו אשמה חזקה יותר משל כל אימא פולניה בעולם.
מזל שהבן שלי לא הקשיב לשיחה כי המוט הבא שהוא היה תולה את עצמו עליו, היה המוט של מעקה המרפסת. הדחקתי את השיחה, חייכתי לבני ואמרתי לו: “קבעתי לנו תור אצל רופאה מקסימה מנתניה לענייני הגובה שלך, מאד מומלצת.” וכך חיכינו שלושה חודשים לתור שהגיע לבסוף, וכבר כמעט שכחתי שאני הורה מזניח.
הרופאה היתה מאד נחמדה, שזה לא חוכמה גדולה אם משווים לאופציות הקיימות בתחום שלה. מאד-מאד נחמדה. היא מדדה פה ומדדה שם, לקחה נתונים גנטיים גם מאיתנו, הגמדים הגדולים, ואז פנתה שוב אל בני: ״סליחה אני חיבת להציץ במכנס כדי להעריך התפתחות מינית.״
הבן שלי, שיצא ילד מאד לא ביישן, חייך בלי מבוכה: ״בטח, אין בעיה.״
היא מתחה אליה את מכנס הגומי הציצה, ואז לחשה בגמגום קל: ״ זה בכלל לא ילד זה , זה כבר גבר בכלל״…
הילד דווקא יצא מבסוט מהפגישה. אני יצאתי סמוקה. טוב, לפחות אנחנו יודעים איפה אנחנו עומדים: אז יהיה לנו גמד גאה עם כלי כמו שצריך. בשביל לפצות על הכל, כמובן.
**
אל סיפורים נוספים של לירי שביט במדור “סיפורים מאחורי הגב”