כתבה: לירי שביט
שוב פרץ גל חום חדש כאילו שלפניו היה נעים. סוף יולי והמצב עולה בשלוש מעלות כל שנתיים עד שנישרף בגיהנום שיצרנו לעצמנו.
החלטתי לשתוק שלושה ימים ולנסוע בטמטומי לויפאסנה קצרה כזאת בלתי מזיקה. חברה טובה שרדה עשרה ימים אז חשבתי לעצמי אם היא יכולה גם אני. אבל שוב טעיתי.
בשבילי לשתוק זה כמו לא לשתות מים מעבר ליומיים המסוכנים שכמעט מתים מהתייבשות. אצלי (לשתוק) זה היום הרביעי ללא המים.
כתבתי מייל מפורט למארגנים ובו מניתי את שלל האלרגיות הבלתי מרוסנות שלי, לא לבשם את החדר ולא לנקות בחומרי ניקוי ריחניים -שזה בעצם סעיף ב של סעיף א. לא להשאיר אבק שזה בעצם אוקסימורון כזה חמוד למי שנזהר מחומרי ניקוי.
ולבסוף כתבתי שצריך מזגן שיקרר. נראה לי ממש בייסיק. אבל כנראה שלא בכל מקום. ולא תמיד.
שתי חברותיי למסע שלא בטוח נשארו חברותיי אחרי המסע, קיבלו הוראות הפעלה ברורות להגיע ללא בישום ולא מוקרמות בקרם ריחני ואפילו לא נגד השמש . פחות פחות פחות – היה הכלל הנכון לכל מי שחפץ להצטרף לנסיעה איתי צפונה. כשהגענו, שררו בגליל 40 מעלות, ואני מוכנה להישבע שכשעזבנו היו רק 37 במרכז.
זבובונים קלילים צפו סביב ראשי, חוגגים את העונה החמה ורומזים לי לשווא להצטרף.
חברותיי נכנסו לחדר לפניי ויצאו מיד עם פנים של תשעה באב: לירי החדר מבושם בטירוף.
כבר הבנתי שלישון שם יהיה בלתי אפשרי . מצד שני גם השתיקה שמחכה לי לאורך הסדנה היא לא אפשרית, מבחינתי, אז החלטתי לנסות לשרוד.
את החלונות פתחתי שיתאוורר, אולי בשבע בערב תיכנס לחדר בריזה חמימה כזאת, שתנסה לדחוף החוצה את האוויר העומד לח ונורא, ומסרב לזוז או להזיז החוצה את ריח הבושם הבלתי נסבל. מישהו כאן מנסה לאתגר אותי עוד יותר.
נכנסנו לאולם שבו עושים כל היום מהבוקר עד הערב מדיטציה. בישיבה ,בשכיבה, בהליכה ומה לא. כולם נראים כאילו שבו אמש מהודו הכבושה .
המצרך הכי פופולרי הוא השל. השל הוא הבד הצבעוני שהילדים של ההודים תפרו כדי לשים על הכתפיים של הישראלים הרוחניקיים כשקר מהמזגן. הבעיה היא שהשל לא באמת מחמם, זה רק פאסון. אז מיד כשנכנסנו לאולם אנשים החלו להתלונן שקר. מי כמוני יודע שהיה שם רק חם, אבל לא סתם חם אלא כמו בהודו, ביום שבו לא ניקו את הקקי של הפרות מהכבישים בקיצור כמו בכל יום.
הריחות בחלל האוויר בלבלו אותי. התחלתי להתגעגע לבושם המבחיל בחדר השינה. ריחות של אנשים שחפפו שיער לפני שנים, התקלחו לפני חודשים, גילחו בית שחי בגיל ההתבגרות פעם אחרונה והעיקר ריח עץ חזק עלה באפי מהצימר הגדול ששימש כאולם לישיבה בשתיקה.
מיותר לציין שיש בידי דרכון פולני, ולכן התלונות, שהחלו לעלות בגרוני, עוררו בו טעם מריר שהשתיקה לא נאה לו. קשה קשה קשה לסתום, בעיקר כשיש כל כך הרבה דברים להתלונן עליהם.
בשורה לפניי התיישב גבר עם גופיית סבא, שהיה מעוטר במלא מלא תלתלים, שנראו כמו דרגות על הכתפיים, וכמעט הסתירו לי את המורה.
ואז אמרה המורה: אלו הם מעתה המקומות הקבועים שלכם לסדנה הזאת, ובכך סגרה את חלון ההזדמנויות האחרון שלי לקצת תקווה. בשלב מאוחר יותר הבנתי שאני עדין בחיים כשהמורה ציינה שאנחנו משוחררים לחדר האוכל.
שיירה של חולי נפש צעדה בדממה מוחלטת מאולם הסאונה הפינית שישבנו בו שעות, לכיוון השלט שהורה על חדר האוכל. השיירה הלכה לאט כשאני בראשה משמשת גי.פי.אס. תמיד ידעתי לנווט טוב במיוחד כשיש אוכל בסוף הדרך.
שני ערבים מחויכים פתחו לנו דלת, והחיוך שלהם נשאר חקוק בזיכרוני לאורך הערב, שכן, הם ממש השתדלו להשאיר את זה בגדר חיוך בלי להתפוצץ מצחוק בפנים שלנו. חבורת משוגעים שבאו לאכול בשתיקה, ותאמינו לי שאין אף חדר אוכל בבית מלון אירופאי שלא היה מתרגש משקט כזה. רק מזלגות מצלצלים במפגש עם הצלחות. וזהו.
הרבה אוכל לא היה שם. קערת ירקות חתוכים , כוסמת ואיוולת, ותו לא. קוביות חלווה בשביל המתוק שלא הרגיעו לי את הג׳ננה. איפה הביצים? שאלתי בלחש את שכנתי וכבר עלה לי הלחץ דם. זהו!? זה מה שנאכל פה בסייטת הזאת שלושה ימים? יש להם מזל שכולם שותקים מרצון, אחרת היו קורעים אותם בתלונות.
ואז ניגשתי למטבח להניח את הכלים בכיור. אבל מיד הבנתי שזה לא התפקיד שיועד לי. מסתבר שהערבי ייעד לנו אתגר נשגב מזה: “הנה, זהו הסמרטוט וזה החומר ניקוי ופה את מייבשת עם המגבת ואח”כ את מחזירה למקום במזנון שממנו לקחת את הכלים״. יכולתי להישבע שהוא היה במצב רוח עילאי כשהוא דקלם את המנטרה הזאת לכל אחד ממשתתפי הסדנה שעמד מאחורי בטור כתום הארוחה. זה היה בוודאות רגע השיא שלו בקריירה של חדר האוכל של הקיבוץ.
שפופה אבל אופטימית יצאתי לאוויר הפתוח כשריח אקונומיקה מהכלים במטבח עדין צוהל באפי .
יאללה מתי מתחפפים הביתה? שאלה הצמודה שלי לחדר.
צחקתי בקול גדול: אם אפשר היה אתמול, אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא.
בעשר בלילה ארזנו בחשכת הליל את הציוד. הנענו את האוטו בשקט-בשקט שלא ישמעו השותקים, והרגשנו כמו שגלעד שליט הרגיש כשנפרד מהשבי.
בדרך לנהרייה נזכרנו שעוד בבוקר הפקדנו את הניידים בכספת, כמקובל בריטריט-שתיקה, אבל הבנו שלא נחזור כדי לקחת אותם.
וכך גזרנו על עצמנו עוד יומיים ללא סלולרי, שזה כמעט כמו להשלים את הסדנה בגאווה.