Image default
דעות וסיפורים

“סיפורים מאחורי הגב”: הכל בגלל הקרואסון/ לירי שביט חווה וכותבת

Food-Clipart-Croissant

 

כתבה: לירי שביט

 

ברגע שהחלטתי להפסיק עם הקרואסון שוקולד של הבוקר זה התחיל. אחר כך הורדתי גם את הגביניות של עשר, וגם את המרשמלו של הילדים.

 

אבל, כאמור, אז זה הגיע. בתחילה – קטן קטן, אבל אחר כך זה נהיה ענק. דיכאון.

 

חשבתי שזה סתם דכדוך כזה של לפני או אחרי, אבל זה כבר ממש דיכי. זה דיכי של לשנוא אנשים

 

ולשנוא אותי ואותו ואותם.

 

זה מוכר וזה נעים כי החרא הוא חמים. אבל יש צליל צורם שמפריע לשמוע. והצבעים הם כהים מאד

 

ולפעמים קשה לראות.

 

והסנטר הכפול והצמיג של האגן מתרחבים ובולעים הכל. ובא לי עוד כפית סוכר אחת כדי לחייך.

 

ושוב דחפתי בכוח סלט ירקות קצוץ דק עם כף של טחינה. זה באמת אמור להיות תחליף למצב רוח טוב?

 

שבוע בלי סוכר וחזרו לי קמטי ההבעה בצד ימין מעל השפה.

 

זה לא מחיוך זה מפה מריר כלפי מטה.

 

אנשים התחילו להטריד בשאלות “הכל בסדר??את נראית לא בריאה”.

 

בריאה יותר מתמיד חבר’ה אבל בד י כ א ו ן! זה נחשב בריאה ?

 

 

הטלפון הפסיק לצלצל או שזה רק הדיכאון מכתיב לי את הכללים? נדמה שפחות נעים עם הילדים

 

והבעל. שוב געגועי נוסטלגיה לגיל 19 כשהייתי שמנה חמודה וצוהלת.

 

הבגדים גם לא יושבים טוב, הפנים נראות כמו שדה מוקשים. זה רק אני, או שהדיכאון הגיע?

 

בנסיעה בכביש, הצופר שלי התחיל לבקש תוספת על שעות נוספות, אבל איך אסביר לו שכולם מעצבנים

 

ולא יודעים לנהוג?

 

 

שוב אימא שלי עלתה על העצבים בשיחה, ועוד ארוחה מזוויעה אצל אבא שלי. אולי סוף סוף נתגרש?

 

די, מספיק עם הרחמונס. מחר בבוקר אקום עם שיר חדש בלב, אקנה לי קרואסון שוקולד חם בבוקר

 

במעדנייה והכל יחזור להיות ורוד, הצבע השנוא עלי.

אולי תאהב\י גם:

“סיפורים מאחורי הגב”: מי כאן הגמד?!/ לירי שביט חווה וכותבת

איטו אבירם

סיפור קצר: מחר מתחיל החופש!

איטו אבירם

הם אמרו: “רק מאה מטר”/ איטו אבירם

איטו אבירם

תגובה אחת

איילת השחר מהגליל נובמבר 29, 2015 at 12:47 pm

את מצליחה להעביר נפלא את הייאוש שלך מהחיים. זה ממש מדבק.

השב

הגב לפוסט