איטו אבירם

סיפורים בימי קורונה: “פגישה שלא דוחים”/ יוכי שיין *

” בחדשות דברו על מחלה מסתורית, איזה נגיף, כנראה מהונדס, סוג של נשק ביולוגי שחמק ממחסני המעבדות. סין מרוצפת בגופות אמרו. בתי החולים אינם עומדים בעומס אמרו. אז אמרו.”

הקטן גודל גופן הגדל גודל גופן גודל גופן הדפס עמוד הזה

בעשר בבקר התקשרה לקבוע שלה.

שאלה: מתי תהיה פנוי בשבילי.

-שתים עשרה וחצי מתאים לך?

-לא, אולי בארבע, יש מצב?

-יש לי ארבע וחצי, אבל תחליטי מיד כי אני עסוק. שמעה אותו מתנשף בקוצר רוח.

-טוב, אגיע.

מרחה פריכית אורז בגבינה לבנה, לקקה את הסכין והניחה בכיור. הקומקום רתח לפני כמה דקות אבל היא לא שמעה, החמישית של בטהובן הרעידה את הזגוגית בחלון.

ניצחה ביד שמאל על התזמורת והכנר האהוב עליה נגן רוק בטהובני מטורף, תוך רקיעה בנעל סמי- צבאית גבוהה ובג’ינס שחוק. אוהבת את הכנר הזה, דיוויד גארט. חוץ מהעובדה שהוא גאון מוסיקאלי, הוא גם יפיוף שהנשימה נעצרת, עם שיער מתנופף בגוונים של בלונד, עיני שמיים ופני עולל ענוגות. לפני ארבעה חודשים שלמה 400 שח לכרטיס להופעה שלו בהיכל הספורט. יומיים הלכה באוויר מהאדרנלין שהכה בעורקיה.

נגעה בקומקום לבדוק מה קורה, נרתעה, המתכת הלוהטת הרתיעה את ידה לאחור.

גארט היפיוף סיים לפזז ובטח כבר נגב רסיסי זיעה ממצחו הצח. השקט רעם פתאום. לחצה על כפתור הקומקום והבחינה בכתם על הנירוסטה הנוצצת. במטלית ירוקה צחצחה בתנועה מיומנת את הרבב הסורר. מזגה לספל הזכוכית, שהכינה בו אבקת קפה מבעוד מועד, מים רותחים, מעט חלב אורז עכור ובחשה.

הקרקעית התערבלה בעוצמה וזהו. יש קפה. לקחה את המשקה המיוחל לסלון ועיניה שוטטו אחר השלט האדום. טלוויזיה דולקת על ערוץ המוסיקה הקלאסית, מושתקת. חשבה מה תכתוב בסיפור השבוע ולא הצליחה להתרכז. שקט לה מידי והמוח כמו אינו מתפקד בדממה. עוד מעט יום הזיכרון והדממה שלאחר הצפירה, השניות האלה עם הכיווץ בבטן, ככה זה מרגיש לה עכשיו.

טיפסה במעלה הרחוב. הגשם שירד לפנות בוקר שטף את האבק מהמכוניות, ורקיע נוצץ כגביש סנוור בתווי אביב.

בחדשות דברו על מחלה מסתורית, איזה נגיף, כנראה מהונדס, סוג של נשק ביולוגי שחמק ממחסני המעבדות. סין מרוצפת בגופות אמרו. בתי החולים אינם עומדים בעומס אמרו. אז אמרו. שימותו כמה סינים ממש לא נורא, חשבה. גם ככה יש יותר מדי מהם. רק אל תעיזי להגות מחשבות כאלה ליד אוהבי אדם באשר הם, העירה לעצמה.

פגשה חברה, החליפו נשיקות לחי קלות.

-את נראית נפלא היום, מה עשית? ההיא שואלת.

-אהה כלום, אפילו לא התאפרתי. אני בדרך לקבוע שלי, כחכה מעט בגרונה ושלפה בקבוק מים מהתיק ללגימה קטנה.

-שוב הקבוע הזה שלך?  מה, ארז? עד אליו את הולכת?

-כן. לא מסוגלת כבר. מגרד לי נורא, לוחשת בנימה מתנצלת משהו

– שחררי קצת. את לא יכולה לשמור אותו רק לעצמך. תני גם לאחרות ליהנות מהיכולות והכישרון שלו. בוחנת את הצבע שעל צפורני ידיה בשלושה גוונים של ירוק.

-לא מסוגלת לוותר עליו הוא המאהב הכי טוב בעיר..

 

יוכי שיין משתתפת בסדנת הכתיבה של איטו אבירם בקתדרה ברעננה.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *