מאת: עדנה עירון *
ומאותו רגע כאילו השתנה משהו בתוכה. היא, שתמיד רצתה וניסתה שלכולם יהיה טוב, שכולם יהיו מרוצים, שאף ענן לא יעיב על יקיריה, הבינה באותו רגע ששמיים עם עננים הם לא רק מעניינים ודרמטיים בצילום, הם גם בלתי נמנעים, חלק מהטבע ומהחיים.
מחשבות אלה חלפו בראשה באחד מימי האביב האחרון, עת טיפסו יחד במעלה התל כדי להתענג על הפריחה השופעת.
מזג האוויר היה סגרירי, והשמיים אפורים ומאיימים, כשכבת צבע אטום שמרח צבעי לא מיומן. גשם דק זרזף והרטיב את פניהם, אבל שום דבר מכל אלו לא יכול לה לשמחה, שמחתם על היציאה שהרשו לעצמם בכל יום מימי הסגר, כדי לשאוף את ריחו של הטבע באביב שלא היה כמוהו מזה שנים. הרגישו כשני ילדים שברחו מבית הספר, והחופש הפתאומי ביציאה מארבע קירות הבית סחרר את חושיהם.
השביל אל ראש התל היה חלקלק ובוצי, ומשני עבריו פרחו העיריות המלכותיות בשרביטיהן הלבנים-ורודים, כזר בידה של כלה הדורה. הרקפות הצנועות הרכינו את ראשן בין סדקי הסלעים, וברכו אותם, המטיילים היחידים שביקרו אותן בבדידותן. אירוס אחר הצהריים פרס מרבדים של סגול בעליו העדינים, מנסה להסתתר מעין כל כתינוק ביישן. אחרונות הכלניות כבר כופפו את ראשן, כשעליהן האדומים מלבינים כקשישים בערוב ימיהם, וחלקם מוטלים על האדמה יבשים וקמוטים, ושיחי הרותם המלבינים היו משכרים בריחם.
עוד מאמץ קטן במעלה השביל והם כבר בראש התל. קריאה של תדהמה ןהשתאות בקעה מפיהם למראה מאות התורמוסים שמילאו את ראש הגבעה, צבעם ככחול השמיים, זקופים וגאים וכאילו רוקדים ברוח החזקה שנשבה על הפיסגה.
והם שכחו הכל, את הריחוק והסגר והפחדים והדאגות, והתמסרו בכל חושיהם ליופי הזה, השופע והנדיב, המתקיים לעצמו במעין אדישות חגיגית, שאין לה דבר עם האדם וגורלו.
אחר ירדו בדממה מהגבעה המוריקה, איש והרהוריו, והיא נזכרה במילותיו של חנוך לוין “מה איכפת לו לעץ…. מה איכפת לו לים…. ומה איכפת לציפור אם ישיר או ישתוק”….
בגבם אל היופי הפתוח, הם חזרו בשתיקה אל ביתם הסגור.
מרץ 2020
- עדנה משתתפת בסדנת הכתיבה של איטו אבירם בתל מונד