בשעה עשר בערב, בזמן שהיא שותה את תה הקמומיל שלה, רונה רגילה לתכנן את היום למחרת. היא מצטמררת, היא לא בטוחה איזה יום בשבוע היום, מודאגת מהבלבול רונה מציצה בטלפון, נאנחת יום שני היום, מחר יום שלישי, חשה כמדברת אל נכדה בן השלש.
פעם, לכל יום בשבוע היה צבע וצליל משלו. יום שלישי היה יום ספורט בחדר הכושר, צבעו אדום כהה, צלילו ממריץ ושמח. את בגדי הספורט הייתה מכינה לפני השינה, מקפידה על התאמת צבעי הגרביים והאימונית.
עכשיו, נמחק האדום של יום שלישי וקולו הייחודי נדם. רונה מתעשתת, בצעד נמרץ מכוונת שני שעונים מעוררים לשעה שש בבוקר, אין לשכב עד שעה מאוחרת ולהסריח במיטה. נזכרת בחיוך בסיפורו של מאיר שלו המספר על סבתו בנהלל שהייתה מעירה אותו עם הנץ החמה בקריאה” לקום, מספיק להסריח במיטה”
השכם בבוקר תצא להליכה בפארק, ותהנה מהפריחה האביבית, כל עוד ביבי מרשה זאת.
בחיים הקודמים היו לרונה ימים ורודים ודביקים כמו “מסטיק בזוקה ” במפגש חברות הברידג שלה. היו גם ימים כחולים של הרצאות וסרטים וימים אהובים וירוקים של טבע.
והשבת לפעמים סוערת כמו הגלים המתנפצים אל החוף. הילדים והנכדים באים, משחקים משתוללים, מדברים, מתווכחים, מנשנשים ועוזבים עד לשבת הבאה. לפעמים השבת שקטה ונעימה.
כל ערב תצפה בסרט, החליטה, סופסוף המנוי בנטפליקס יצדיק את עצמו. רונה אינה מרוצה דייה. אסור, אסור שהשעות יזדחלו לאיטן במשך היום.
עיניה נתקלות בארגז המלא מזון יבש שנקנה לפני שבוע. המצרכים לא הועברו למזווה המלא עד אפס מקום. היא מדמיינת כיצד תסתער למחרת על המדפים והשימורים החדשים יעמדו במדף נקי, כחיילים מוכנים לקרב.
רעיון מרנין עולה במוחה והיומן מתעדכן: פגישה יומית עם מגירה. היא תפשיט כל מגירה מתוכנה ותעניק אור ואויר לחפצים ששכנו בחשיכה, אולי הם זקוקים לאוויר כמוה.
השעון מצלצל שנים עשר צלצולים, הגיעה העת לשכב לישון, הצבעים ? מה יהיה עליהם? הרהרה בעיניים עצומות.
- פנינה שטרן משתתפת בסדנת הכתיבה של איטו אבירם בתל מונד