איטו אבירם

סיפורים בימי קורונה: “התמכרויות קטנות”/ ויקי תומר *

” כשהפרק השלישי תפס את מקומו ללא עוררין והתנגן לו, היא החליטה לעצור אחריו את הצפייה בסדרה, מה שלא בדיוק קרה. למחרת כבר היה ברור לה שהיא שבויה. שבויה בקסמו של המקום, שבויה בקסמם של האנשים, שבויה בקסמה של הקהילה. הרגישה שהיא רוצה לדעת עליהם עוד”…

הקטן גודל גופן הגדל גודל גופן גודל גופן הדפס עמוד הזה

כמה פעמים הבטיחה לעצמה שלא תישאב בקיסמן של סדרות טלוויזיה.

אלה, ברוב הפעמים רדודות, אינן תורמות הנאה מרובה אלא רק נותנות אפשרות של התמקמות על הספה, במנח של ספק שכיבה ספק ישיבת פרקדן מנומנמת , פסיבית תוך העברת זמן בהמתנה ל.. למה? העדיפה להעסיק את עצמה ולהעביר את ימיה במשימות שמצאה ברחבי הבית ובתרגילי התעמלות שסיגלה לעצמה מאוסף התרגילים שאגרה עם השנים – ככה במתינות, בכל יום שעה של פריקת מתח מהמציאות המעורפלת אליה נזרקה עם כל אזרחי המדינה.

העיסוקים והבריחה מההווה המעיק סיפקו אותה עד לאותו הערב בסופו של יום שהעמיס אותה רגשית ונפשית. בהיסוס קל נכנסה לחדרון הקטן התיישבה על הספה הרכה, המזמינה, ובהתה במסך הטלוויזיה הכבוי: “אני צריכה משהו להסיח את דעתי, סרט טיפשי קצר ו.. למיטה.”

כחמש דקות מאוחר יותר כבר הייתה נתונה לחסדיה של עיירת כורים קטנה במערב המתפתח של ארה”ב. הדמויות, הנופים, הסיפורים הקטנים שהתגלו לה שזורים בהווי הקהילה שאבו אותה הרחק מהמציאות שלה. היא ליוותה את השחקנית הראשית מגיעה לעיירה בכרכרת עץ מובלת עי צמד סוסים כשהיא נסערת ואבודה לאחר שנשדדו ממנה חפציה, וצפתה בדמות אחרת שואבת מים מהבאר בחצר ונושאת את הדלי הכבד אל תוך מטבח קטן בו ניצב תנור מוסק בגזרי עצים. היא נהנתה לראות את הילדים מתכנסים לכיתה אחת ללא הבדל גיל או מין ומצאה עצמה תוהה כיצד אפשר ללמד כיתה כל כך מגוונת. עד שמצאה תשובה בינה לבין עצמה נגמר הסרט ונעלמו הדמויות. ואז הן חזרו.. הפרק השני החל.

לא נדרשה הצבעה בינה לבינה להמשיך לצפות גם בפרק השני. הקהילה הקטנה קרמה עור וגידים אל מול עיניה והדמויות השונות כבשו אותה כל אחת ואופייה היא. התלבושות בסגנון התקופה הוסיפו להנאתה, והזכירו לה מחשבות שחשבה לעיתים על כך שהייתה מעדיפה להיוולד בימים של תחילת המאה הקודמת כשהחיים היו פשוטים וסגנון הלבוש מעניין יותר: הנעלים הסגורות עם הכפתורים בצדדיהן. השמלות הארוכות. הכובעים. החולצות המעוטרות ריקמה עדינה מעשה ידיהן של הנשים עקרות הבית.

כשהפרק השלישי תפס את מקומו ללא עוררין והתנגן לו, היא החליטה לעצור אחריו את הצפייה בסדרה, מה שלא בדיוק קרה. למחרת כבר היה ברור לה שהיא שבויה. שבויה בקסמו של המקום, שבויה בקסמם של האנשים, שבויה בקסמה של הקהילה. הרגישה שהיא רוצה לדעת עליהם עוד.

מספר ימים הסכינה לראות בסוף כל יום רק שני פרקים ברצף ונפרדה לשנת לילה כשהיא נושאת אותם במחשבותיה ואל החלומות

בשבוע שאח”כ הוסיפה גם הפסקות צהרים, שכן קשה היה לה להתנתק מהסיפורים ליום שלם. בתחילה צפתה בפרק אחד, עד אותו היום שדפיקות פטישים מדירת השכנים זעזעו את שלוות הבוקר והיוו סיבה מושלמת לפרק נוסף.  היא חשבה על סידרת הטלוויזיה תוך כדי הפעילויות בבית ודיברה עליה בהתלהבות עם בן זוגה כשיצאו להליכה היומית כשהיא מוסיפה נימת התנצלות לקולה: “אז מה אם אני הולכת לישון מאוחר. זה לא כאילו שאני חייבת להתעורר מוקדם בבוקר לעבודה.”

והוא? הוא חייך לעצמו. ככה היא. אחת לכמה זמן. גם כשמוצאת ספר טוב. היא קוראת פרק , שניים ואז אוחזת בספר, נטמעת בו ולא עוזבת ולא מרפה עד שמסיימת, נותנת לעצמה לשקוע כל כולה בעולם אחר

ואז היא חוזרת, עם חיוך רחב על הפנים, לאות שנגמר, עד .. לפעם הבאה.


* ויקי משתתפת בסדנת הכתיבה של איטו אבירם בספרייה המרכזית בחיפה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *