בספרה השני של אביטל הררי (56, נולדה בהרצליה, אמא לשני בנים, בת שביעית להורים שעלו מתימן בשנות ה 50.) נגע ללבי במיוחד השיר “ברח”, שמוקדש, ככל הנראה, לאחד או לשני בניה, שהתגייסו לצבא. היה קל מאד להזדהות עם האנוכיות הזאת, הטבעית, המתפרצת, של אם הדואגת לחייו של בנה. (בצילום: אביטל ביחד עם נחמה ריבלין ז”ל, שבחרה להקריא את שירה בכנס ליום האישה)
ברח
“אני מרשה לך לסרב פקודה,
לפשוט את המדים,
להישאר עירום מכל האידאולוגיות
והתורות המשונות.
אין דבר הראוי שתמות עבורו
בני היקר, אל תפחד
ברח כל עוד אתה יכול
ברח בני, נוס על נפשך
ממילא אף אחד לא יזכור
לשם מה ומדוע….”
(זהו רק חלק מהשיר)
שיר אחר שאותו אף הקראתי בסדנאות הכתיבה שאני מנחה, “אלמודובר” שמו, תפס את עיני. שם, מדמה המשוררת את דלת הכניסה החדשה, השחורה והאיימתנית של בית השכנים לאישה פתיינית בסרטו של אלמודובר. איזה יופי!
שיריה של אביטל נעים הם, בחלקם, מנחות קטנות לנופים, ציפורים ורגעים שאותם היא מיטיבה לתאר במילים עשירות גוון ויופי, ובחלקם האחר, דרך לירית להביע ביקורת, דעה ואף מחאה, בדרכה המיוחדת.
כשהיא כותבת: “טיפשי לחשוב שהגשם יביא לנו ישועה/ אפילו האדמה חדלה להאמין/ כוס הישועות התנפצה לרסיסים, היא מדברת, בעצם על געגוע אל עולם ואל אמונות שהעשורים האחרונים טשטשו והפכו לחסרי משמעות, מוטיב שחוזר על עצמו גם בשירים אחרים שלה.
אביטל איננה משוררת זועמת המתריעה בשער, אף שחלק משיריה משקפים יאוש ואכזבה ממה שהחיים לכאורה מבטיחים ואינם מצליחים לקיים לה, לילדיה ולכולנו, בני האדם. מול האכזבה היא מציגה שורות שמביעות רגעים קטנים של שמחה ואושר. למשל, בשיר ידיעה, כשהיא כותבת:
“רק הידיעה שאלפי ציפורים/ עוברות מעלי בכל יום/ רק הידיעה שהתנועה הזו/ אינה פוסקת/ די בה לגרום לי/ אושר”.
היא נולדה לאם שלא ידעה קרוא וכתוב כי בתימן לא איפשרו לבנות ללמוד, אך עשתה כל שביכולתה כדי שילדיה ירכשו השכלה, יאהבו ללמוד והשפה תהיה עבורם עולם ומלואו. כשסיימה לימודי משפטים באוני’ תל אביב ועבדה תקופת-מה כעורכת דין, אך לא מצאה שם את התשוקה. בהמשך עברה להוראת ספרות, למדה ספרות לתואר שני במסלול לכתיבה יוצרת באוני’ חיפה והוציאה את ספרה הראשון “מחילת הארנב” (הוצאת פרדס 2015) אשר זכה לשבחים רבים ונבחר לאחד מעשרת הספרים המומלצים של הספריה הלאומית לשנת 2016.
כיום היא מגדירה את עצמה כ”עורכת דין בהכשרתה, משוררת, יוצרת ובעלת תואר שני בספרות השוואתית, מרצה ומנחה אירועים חברתיים ואומנותיים.”
הספר יצא בהוצאת ספרי עיתון 77, ומוקדש לאמה. אני כבר רואה איך, מתוך אותה הערכה וגעגוע, בעוד שנים רבות, גם צאצאיה יקדישו לה יצירות שהם ייצרו…