לא יקרה, תוססת וצבעונית, לא מתיימרת וממוקמת ברח’ רוטשילד, לצד מוקדי בידור ואוכל והעיקר – מציעה אוכל מכסיקני במנות משביעות ומפולפלות כדבעי. זאת ואמוס, שכדאי לכל אחד להכיר, במרחב של חדרה-גדרה.
הגענו למסעדת ואמוס (“היכנסו”, בספרדית) כשהערב האביבי ירד על יום שישי תכול שמיים, ושעון הקיץ הטרי אפשר לשמש להפגין שקיעה גרנדיוזית במערב. איני יודע מתי, לאחרונה, ביקרתם בראשון לציון. מדובר בכרך ענק, עם המון שטחים פנויים, כבישים ואוטוסטראדות, מחלפים ומרכזי בילוי ובידור, שכן זוהי עיר המתחילה על שפת הים ונמתחת עד צריפין ורמלה, שבשפלה.
עד שמונה בערב היינו לבד במסעדה. אח”כ התחילו להגיע סועדים, ומאוחר יותר, כך נאמר לנו, כבר די קשה למצוא מקום ישיבה, גם בתוך המסעדה, גם ליד הדלפק וגם במרפסת העץ שעל המדרכה הצופה אל תנועת הרכבים האיטית שעל ציר רוטשילד, הרחוב הרוחבי הראשי של העיר.
היינו זוג הורים וזוג מתבגרים בני 13, והמחשבה על אוכל מקסיקני עשתה לכולנו טוב. גם עיון בתפריט עשה לנו טוב, מכיוון שהיתה שם חלוקה מעניינת בין המנות ובין האפשרויות. כלומר, כל אחד יכול היה לטעום יותר ממה שרק הוא הזמין, וזה עדיין לא יצא יקר מדי. בעצם, אפשר לבלות כאן בעלות של 30 – 60 ₪ ולצאת שבעים. מצאנו בתפריט מאכלים אותנטיים, כמו נאצ’וס, טאקו, בוריטו וקאסדיה וכמובן שנדרשנו לתיווך מלצרי, למרות שפה ושם טעמנו אוכל מקסיקני בשנות חיינו, ולא רק בארץ.
המלצרית החביבה הכירה היטב את המנות והיטיבה לבאר והרחיב, היכן שזה נדרש. היא דאגה להביא 5 צלוחיות ובהן רטבים לוהטים (רק אחד “להט” תרתי-משמע, גם בחריפות חזקה). הזמנו לפתיחה נאצ’וס-ואמוס (44 ₪), וקיבלנו בתמורה צלחת גדושה בנאצ’וס שעליהם מוצרלה, צ’ידר, צ’ילי קון קרנה, פריחולס, גוואקמולהה, פיקו דה גאיו, שמנת חמוצה, כוסברה, בצל ירוק, חלפיניו וקוביות בולגרית. התחלנו “להעמיס” את כל הטוב הזה, ובינתיים הגיעה גם צלחת עם ארבעה סיגרים עשויי טורטייה ממולאי נתחי עוף, פטריות ובצל (28 ₪) שטעמם קצת הוקהה בפינו בלהט בליסת הנאצו’ס עמוסי הכל טוב. בדיעבד, היה מיותר להזמין לפתיחה יותר מממנה משפחתית אחת של נאצ’וס.
כל אחד מארבעתנו הזמין מנה עיקרית אחרת בצלחת. המנות העיקריות מתומחרות ב- 50 ₪ וקצת, ומוגשות עם סלט כרוב ועגבניות (סתמי, חסר שמן זית ותיבול) ועם אורז לבן, פירה או ירקות מוקפצים. ביחד עם הצלחות הגדושות (מנות רחבות לב, לכל הדעות), הגיעו גם עיגולי טורטיות אישיים, אלא שרובנו העדפנו לזלול היישר מהצלחת, בלי תיווך הטורטיות וויתרנו על משימת גלגולן והכנתן.
אני הזמנתי פאהיטה קצבים (58 ₪) ובתמורה הונחה מולי קערה אדומה, מעוצבת, ובה כמות אדירה של רצועות בשר דקיקות שהוקפצו ביחד עם פלפלים, בצל, והוגשו בתיבול מקסיקני, פריחולס וסלסות. מנה מעולה, שכמובן לא הצלחתי לסיימה, ושאריותיה, שנארזו הביתה, נאכלו למחרת היום בלא פחות הנאה.
רומי הזמינה צ’ילי קון קרנה עם אורז. אהבה גדולה שלה, מהמטבח של אימא, והיא בהחלט ליקקה את האצבעות והשפתיים, אף כי אני מוכן להעיד בכל עת כי הגרסה של אשתי לא פחות טובה.
אדר הזמין אורז עם נקניקיות צ’וריסוס חריפות, וקיבל 5 יחידות, שלדעתנו זה יותר מהמקובל ומהרשום בתפריט, ולכן הרגשנו בהחלט זכאים לגנוב לו מהצלחת כמה נתחים. כאן לא היו הפתעות, גם לא במינון החריפות.
אסנת הזמינה צ’ימיצ’נגה אנטריקוט, וקבלה שני גלילים ענקיים שבהם הונח הבשר, מתובל בבצל ופטריות מוקפצים. העטיפה הפריכה (בטעמה ובריחה היה מרכיב לא מוכר) השתלבה היטב עם הבשר הלוהט שבתוכה. מנה ראויה בהחלט ל- 58 השקלים שהיא עלתה.
בשלב זה התחלפה העליצות הטבעית ומשובבת הנפש שבה היינו כל בני המשפחה מצוידים בבואנו למסעדה, בתחושת מלאות ועייפות שממהרות לדחוק בכל מי שאינו יודע לחסוך בטנו מכמויות מופרזות של אוכל, והפעם כולנו חטאנו בחטא הבליסה המוגזמת, כנראה. כל זה לא מנע מאיתנו לנסות גם את צלחת ה”מיני צ’ורוס” שהוגשה כקינוח מרכזי.
היו שם גלילוני בצק שמזכירים מעט את גלילוני הבצק הטבולים בדבש בחנויות הממתקים הערביות. עליהן נשפכו כמויות של טופי, ריבת קרמל, שערות חלבה ובוטנים מסוכרים. במרכז הצלחת עמד, בגאווה, גוש של גלידת וניל שרק ציפה להיאכל.
כמו טורטיות ממולאות התגלגלנו החוצה מהמסעדה, נושאים את שאריות האוכל שנארזו לכבודנו בכלים חד פעמיים, היישר אל הרכב שחנה ממש ממול. כן, יש חנייה בשפע ברוטשילד, לפחות בשבע וחצי בערב שישי.
אגב, חשוב לציין שבשעות המאוחרות יותר המקום נהפך לבר תוסס המציע קוקטיילים אקזוטיים וספייסים, מרגריטות, מגוון רחב של טקילות ובירות מקסיקניות מהחבית.
ואמוס, חבר’ה. ואמוס. שווה להיטלטל ולטעום גם מרעננה, ואפילו מצפון לה.
מסעדת ואמוס VAMOS הוא בר מסעדה המביא חווית בילוי ייחודית מסוגה בסגנון מקסיקני.
