משהו נפלא קורה בשמים שמעלינו. משהו שחוזר על עצמו די בקמצנות מדי שנה. החורף. איזו קרירות ואפלוליות, איזה משא של עננים. שגרה ישראלית שכזאת המשלבת קצת שרב, אחו פורח באדום וכבר גשם זלעפות. החורף מחייך אלינו מבין העננים, כשובב בשערות נוטפות מים. בכל רגע מתכופף אל הענן, ממלא עוד דלי ושופך. פעם שיטפון בחיפה, פעם רעננה טובעת, היי, חורף, מה שלומך. כבר אמרנו שאנחנו אוהבים אותך?!
ישנם, שמעדיפים את הקיץ. החורף מרטיב אותם, מקפיא אותם, הופך אותם לעגמומיים, ולכן אני הולך שותק, לא מצייץ, לא מוציא הגה מהפה, ורק מחזיק אצבעות – שיימשך כך… וכבר בשדות, בפאתי הרחובות, בחנייה של הבית לידינו ובכל המקומות הקבועים האחרים התאספו המים ונקוו לשלוליות. וכשיש שלוליות – אני אוחז בידיהם של ילדיי וגורר אותם אחרי ליהנות מזיוום של עיגולי המים האלה. כי זאת שומא על כל אחד לדעת – אין כתענוג השלוליות לילדים, במיוחד אם מצוידים הם במגפיים, כמו שצריך.
יש כמה שלוליות שאני ידידן הוותיק. אלו נמצאות על השבילים שבשדות, מחוץ לעיר. אין מדובר בשלוליות של מה-בכך, אלא באגמונים קטנים ובוציים, שבימי נעורי עוד נקראו ביצות, וגם היו רוחשים בהם ראשנים ודו-חיים אחרים. הגשמים שירדו מילאו אותן כפי שצריך, ועתה הן מחייכות בעיניים חומות של בוץ ומחכות לאמיצים שבינינו. אלה שנופלים שדודים למראה מאגרוני המים ולא יכולים שלא להיעצר לידם, ואם אפשר – לחצות אותם ברגליהם.
והם מגיעים. יש ביניהם את אלה שחוצים אותן בלב גס ברכבי השטח שלהם. את אלה איני סופר, ואף לא רוכש להם כל כבוד. אחרים מגיעים במכוניות פרטיות ומנסים. אותם אני דווקא מחבב, במיוחד אם הם נתקעים באמצע השלולית. כי אז מתחיל להיות באמת מעניין לילדיי וגם לי. אני? אני יודע להיכנס אל תוך שלולית ובניגוד לרבים אחרים – גם לצאת ממנה. ניסיוני הצבאי כטנקיסט ברמת הגולן העניק לי גם שתיים שלוש טראומות, ולפחות גם את המיומנות הזאת, שעוזרת לי שוב ושוב להיחלץ ממדמנות.
את הילדים יותר קשה להוציא מתוך השלולית. אהבת הדשדוש גוברת על הזהירות הטבעית שלהם. לא אחת הם פוסעים נמרצות מדיי ומגיעים הביתה עם מגפיים רטובים מבחוץ וגם מבפנים. אולם מה שבאמת חשוב אלו הם עיניהם הקורנות מאושר.
אז למה אתם מחכים? שוב יורד גשם, אז אני אומר לכם – צאו אל השלוליות.