מאת: עדנה עקרוני *
איזה בית גדול יש לה. שלוש קומות והעוזרת לא תגיע יותר עד סוף הסיפור המטורף הזה. כל מטר במשטחים הבלתי נגמרים טומן בחובו לבנת חבלה מתקתקת. בעלה שורץ בחדר העבודה ושלושת בני הטיפש עשרה מסוגרים בחדריהם, עסוקים בשימור מעמדם החברתי גם בתקופה זו. רק בת החמש, ילדת הזקונים אותה הגתה בדקה האחרונה לפני סיום עונתה, נצמדת אליה פעמים רבות במהלך היום, למרות שיודעת שתישלח לשטוף ידיים כל חצי שעה. ילדים קטנים נוגעים בכל דבר.
הבעיה כרגע היא שהיא עומדת מול כיור מצוחצח למשעי, חף מכל כוס סוררת שחמקה מסיוריה הבלתי נלאים בכל החדרים. מבט חטוף בשעון הקיר, אותו למדה לתעב מאז החמיר הסגר, הבהיר לה שעברה רבע שעה מאז התיישבה עם הנייד וניסתה לחלץ מעצמה גיחוך מול שטף בדיחות המגיפה שכיכבו על המסך. כאשר חזרה לכיור מצאה עצמה שבה לפעולת המירוק מרובת הבועות. מבעד לקצף הלבן הבזיקו מולה מדי פעם פיסות עור מאצבעותיה, הזרועות פריחה בוהקת אדומה כסלק. אבל היא איננה אחת שעוצרת באדום!
“אמא, מה את עושה?” קולה הדקיק של הקטנה הקפיץ את כפה השמאלית שנתקלה בחוזקה בידית ושמטה את קערת הזכוכית האדומה למים המקציפים.
“למה את לא במיטה ממי?” הפנתה אליה עיניים אדומות בורקות במבט מוכיח.
“אני לא נרדמת”.
עיניה נמשכו חזרה לכתם הארגמן ששייט כעת הלוך ושוב על גבי מרבד הקצף הבוהק.
“את רוצה לעזור לי?”
“כן”. הלהיטות שבה והזכירה לה כמה נכון עשתה ששימרה לעצמה תחושה שנזקקים לה לעוד כמה שנים.
“בסדר מותק. תעלי על השרפרף”.
“אמא, כשנוכל לצאת החוצה לא נצטרך לשטוף כל יום כלים שנוציא מהארון?”
הקערה צפה על פני שטיח הבועות, כפה חסר שיניים, פעור לרווחה במרכז פנים חיוורות.
- עדנה משתתפת בסדנת הכתיבה של איטו אבירם בקתדרה (מדרשה עירונית) ברעננה.