מאת: איטו אבירם
הלכנו עד הקצה. אבל ממש. הלכנו לנפוש בפינה הדרום מזרחית של מה שהיה עד 1967 גבולה של ישראל עם ירדן. בקיצור – הלכנו, כדברי השיר, לעמק בית שאן. אלא שהדרך לבית שאן כל כך התקצרה בינתיים, ואפילו הקפה הטוב ששתינו בסגפרדו שבצומת בית השיטה לא עיכב אותנו אלא במעט.
בינתיים גילינו כי עמק בית שאן לא קיים יותר. שמו הוסב, רשמית, ל”עמק המעיינות” כשמה של המועצה האזורית. ירדנו מהכביש המוליך מתל אביב אל הכינרת דרך בית שאן בעמק המעיינות ופנינו דרומה ומזרחה, אל הקיבוץ הכי מזרחי באזור – כפר רופין. בפעם שעברה שהייתי שם הייתי מפקד טנק צעיר והירדנים ירו לעברי ללא הרף.
הפעם היה שקט. שדות החיטה שאין להם גבול שקקו קומביינים, ערימות החציר נערמו ורוח קרירה במפתיע נשבה בחוזקה. שלווה מוזרה ירדה עלינו. הגענו אל הקיבוץ ואפילו לא הופתענו כשחברת הסלולר הירדנית קיבלה אותנו בברכה.
במובנים מסוימים היינו הרבה יותר קרובים לאירביד מאשר לתל אביב. דירת האירוח הכפרית שלנו חכתה לנו בתחילתה של שדרת פיקוסים עתירי צמרת, כאלה שמטילים חשכה גם ביום השמשי ביותר. היא היתה מרווחת: חדר שינה גדול עם ג’קוזי, עוד חדר שינה עם שתי מיטות לילדים, סלון עם טלוויזיה, שולחן ושתי כורסאות נפתחות למיטות, מקרר גדול, מכשיר מיקרו וציוד מטבח בסיסי.
הרגשנו כמו קיבוצניקים, מה גם שבוודאי היו אלה דירות של חברי הקיבוץ בעבר. ראשית שלפנו את האופניים של הילדים ויצאנו עמם לתור בין שבילי הקיבוץ. זהו תענוג שלעולם איננו מוותרים עליו בבואנו למקום כפרי. לומדים להכיר את הסביבה.
הולכים לאיבוד בין השבילים, בתי החברים, המדשאות ומתקני המשחקים הפזורים בכל קיבוץ. במובן הזה דווקא חיכתה לנו הפתעה ב”מגרש משחקים מספר 2″ כפי שהודיע השלט. היתה במקום סחרחרת כמו בלונה-פארק, ובנוסף גם מגלשה ומתקן משחקים, והילדים קבעו בשמחה: “מגרש המשחקים מספר 2 נבחר למגרש המשחקים מספר אחת אצלנו בדירוג הארצי!”
“תיירות שלווה” הוא קונספט חדש עם צלצול מפעים וקצת אחר של תיירות בישראל. אנשי התיירות שבמועצה של עמק המעיינות שבאו עם הרעיון השיווקי החדש היו רוצים שתרגישו במקום כפי שתיירים חשים בטוסקנה. הם מצפים שלא תנסו להספיק הרבה מדי, בבת אחת, אלא תירגעו, תיקחו דברים ב”איזי”, תטיילו בסביבה הקרובה, תמצו את האטרקציות הסובבות אתכם ותיהנו מקצב החיים הרגוע שבסביבה. במסגרת הקונספט הזה בדיוק נאלצנו לוותר על כמה אטרקציות שנמצאות בסביבה מכיוון שרצינו ליהנות, והעדפנו להתמקד, להתרווח, לזרום…
אין כמו אירוח כפרי בקיבוץ לילדים, בכל גיל. הכל שם אמיתי. בני האדם הסובבים אותך אינם משרתים או מלצרים, אלא הורים, ילדים, מתנדבים ועובדים – קשת מגוונת וידידותית שאינה מחייכת לעברך במלאכותיות, אלא ממשיכה בשגרת יומה ומניחה לך, ברוב חסדה, לחוש כחלק ממנה ולא כאורח. ומכיוון שקיבוץ כפר רופין יושב על מסלול הנדידה הבינלאומי של העופות, אי אפשר בלי פרק מיוחד על ציפורים. אלה סובבות בשמיים, ממלאות כל חלקה טובה על צמרות העצים ובשדות המקיפים ואף לאירוח הכפרי קוראים בכפר רופין – “מקור החסידה”. נחשו על שם מי…
בשישי אחר הצהרים, כשהשמש אלכסונית וקרניה מאירות באור ורדרד את בתי הישובים הירדנים הפזורים על צלע הגלעד, כל כך קרוב שבא לגעת, יצאנו לסיור אל גאון הירדן. נסענו בסקרנות ליד שביל הטשטוש ושמענו מילים מעודדות על השלום עם ירדן. סבבנו סביב הקיבוץ בנהיגה עצמית והגענו הכי קרוב לנהר הירדן, לבריכות הדגים ולפרדסים של חקלאי ירדן שנושקים לצידו המזרחי של הנהר.למדנו על התנשמת ששומרת על השדות מנברנים, ראינו קן ענק של עורב, הבנו מה ההבדל בין דקל זכר לנקבה. כפר רופין הוא גן עדן לחובבי ציפורים. בין חברי הקיבוץ יש מומחים אמיתיים שמרצים ומדריכים ומכוונים אותך, הצפר, אל נקודות התצפית הטובות ביותר בכל עונה בשנה.
למחרת בבוקר קיבלנו בסלסלה ארוחת בוקר שהוגשה בצורה אסתטית, אך היתה מעט מאכזבת במגוון מוצריה. למרות שהיו בה מלפפונים ועגבניות, דגני קלוגס, “פרילי”, גבינות משולשות וחמאה וביצים קשות, הרי שלא היה בה שום דבר שהוא מעבר לבסיסי. שום סלט מיוחד, מטבל, רוטב, או ירק שאיננו סטנדרטי. האופציה לקפה היתה משקיות קפה נמס עלית. האופציה לתה היתה משקיות תה בסיסיות. מה שכן – היה לנו תיאבון, הלחמניות היו טריות ומה שהגיע בסלסלה היה בהחלט טעים. ארוחת ערב שבת, אותה אכלנו בחדר האוכל של הקיבוץ היתה, לעומת זאת, בהחלט ראויה. נהנינו ממנה למרות שבחצי אוזן הצלחנו לשמוע כמה חברי הקיבוץ שהיו נוכחים באותה הארוחה שהיו להם טענות נגד רמת הקייטרינג.
היינו נשארים בכיף עוד כמה ימים, אבל היתושים הציקו לנו. לא סיפרנו לכם עליהם, כי אולי זוהי תופעה זמנית האופיינית לאביב. אבל היתושים בעמק המעיינות גם הם שלווים-שלווים, ושוכחים שביום הם אמורים להסתתר. דבר אחד לא אבין – איך הם הצליחו להיכנס לתוך דירת האירוח שלנו למרות שהיתה מרושתת בכל חלונותיה ואני ווידאתי היטב שאין שום פתח אפשרי בשבילם להיכנס?!
ניסים כהן הוא קיבוצניק חסון, איש עם לב רחב והבעלים הגאה של חברת “בשביל האופן”, המשכירה אופניים לרכיבה עצמית בכפר רופין ובסביבה. יש לו צי של אופני הרים וגם כמה זוגות אופני הרים לילדים. ניסים מציע מסלולי רכיבה בשדות החיטה, בין בריכות הדגים, בעקבות העופות הנודדים וגם אל עיינות ונביעות מים שבהן אפשר להשתכשך אחרי שמזיעים כמו שצריך ברכיבה.
במהלך הטיול ניסים יטעים אתכם עגבניות ישר מהשתיל, תירס צעיר שאפשר לאכול חי, כולל הקלח – הכל תלוי בעונה ובזמן. הוא ישמח להביא אליכם את זוגות האופניים ברכב מיוחד ובאותה ההזדמנות גם ידריך אתכם או ישלח אתכם עם תצלום אוויר לדווש בעצמכם, והוא עצמו יחכה לכם כתום המסלול, כדי לאסוף אתכם בחזרה.
“בשביל האופן” – ניסים כהן: 050-2022999
“ארמונות של נייר” – יוצרים פסלים אצל בטי
בטי סלינג’ר מתגוררת בקיבוץ כפר רופין בתוך דירת קיבוץ מוקפת נוי ובעיקר פסלים עשויי נייר. בקיבוץ היא אחראית על הנוי. הסטודיו הרחב שלה מלא בפסליה המקוריים, ואת הידע הרב שצברה בהכנת יצירות מפסולת נייר היא מנחילה לצעירים ולמבוגרים במסגרת חוגי “ארמונות של נייר” שהיא מקיימת וגם מפגשים חד פעמיים לאורחים המגיעים לנפוש בסביבה.
אנחנו זכינו לבלות שעה במחיצתה של בטי בתוך הסטודיו, מוקפים ביצירות צבעוניות. בטי מלאת סבלנות, אוצרת ידע רב לא רק בפיסול אלא גם בהבנת נפש האדם, גם אם הוא אדם צעיר מאד. כשסיימנו, יצאנו עם פסלים מתוצרת עצמית, שמחים וטובי לב.
ארמונות של נייר – 050-7568480
ומה בסביבה?
“גני חוגה”, בריכות מים טבעיות לשחיה ולהשתכשכות מוקפות במדשאות עם אפשרות לשהיית לילה באוהל.
הסחנ’ה (גן השלושה) – בריכה טבעית בטמפרטורת מים קבועה של 28 מעלות, שהיא יצירת מופת של הטבע ואחד הפארקים היפים בעולם. לצידה נמצא “גן גורו” – גן חיות אוסטרלי ובו קנגורו שניתן ללטף, דובי קואלה ישנוניים וגינת מבוכים למשחקים משפחתיים.
“עז עיז” – דיר עיזים, מסעדה וקפה הצופים אל נוף הירדן השליו. במקום יש סדנאות לילדים וסיורים בהם נחשפים הילדים לחליבת העיזים וניתן הסבר על תכונותיה הייחודיות של העז ומוצרי החלב שלה.
גשר הישנה – אתר התיירות של קיבוץ גשר כולל את חווית נהרים, מוזיאון קרבות מלחמת העצמאות, חזיון אור-קולי, תחנת רכבת העמק ועוד…