מאת איטו אבירם
הלכתי לראות את הסרט עם רומי בתי, בת ה- 13. בחשכת האולם יכולתי לראות איך עיניה נוצצות. היא עקבה בהתרגשות אחרי עלילת הסרט הנפתלת, רגלה זעה לקצב המוסיקה ובסוף, המאכזב כל כך, היא השתנקה. וכששאלתי אותה איך היה השיבה: “הו, איזה סרט נפלא, אבא. אבל למה סוף כזה מאכזב?!
כי אלה החיים בתי. ולכן, אני ממליץ לכם לראות את הסרט לא רק לבדכם, אלא גם עם ילדיכם המתבגרים. בעצם, גם ילדים בכיתה ו’, או ז’ ייהנו מהסרט. ואם אתם הורים גרושים, או פרודים, ואם אתם רבים לפעמים, וגם אם השלווה והנחת שורה במעונכם – הסרט הזה לא רק יבדר את ילדיכם ויעשיר אותם, אלא יספק להם נקודת מבט ביקורתית ועכשווית על החיים. משהו שהם לא יקבלו לעולם בסרטי הפנטזיה, גיבורי העל ובסרטיה ההוליוודיים של גל גדות ושכמותה.
ולפני הביקורת, ויש לי, אי אפשר שלא להתחבר אל מחזמר, שיש בו גם שירים, אבל הרבה יותר. מחזמר העוסק בחייהם של גבר ואישה צעירים החיים בעיר האשליות, לוס אנג’לס. האחד מנגן, וחולם על מועדון ג’אז משלו, והאחת שחקנית, וחולמת על מחזה לשחקן יחיד, שהיא תכתוב, תביים ותעלה בעצמה. סצנת הפתיחה, על מחלף האוטוסטראדות, תהפוך בוודאי לקלאסיקה, בוודאי כמו סצנות אחרות בסרט שעתידן המחזורי כבר מובטח.
“לה לה לנד” הוא כינויה של הוליווד. ממלכת ה”כאילו”, ואת עלילת הסרט ניתן לסכם כסיפור אהבה מוזיקלי בין פסנתרן קשה יום לשחקנית מתחילה בלוס אנג’לס של ימינו. סרט על האושר והכאב שאנו חווים במהלך המסע להגשמת חלומותינו. יוצר הסרט, בכל מובניו, הוא דמיאן שאזל בן ה- 31, שיצר גם את “וויפלאש” הבלתי נשכח. שני השחקנים שעל כתפיהם הוטל משא כבד של משחק, שירה וריקוד הם אמה סטון וריאן גוסלינג. הסרט הזה כבר זכה בפרס פסטיבל וונציה, וכמו שאף אחד לא טורח להסתיר, הוא הולך לזכות גם באוסקר, כי ההתלהבות ממנו היא כללית, ובשלב הזה – רק עלולה לקלקל לכם ולי את ההנאה מהסרט, בגלל הציפיות המחורבנות שאנחנו מפתחים.
ואמנם, כמי ששואב אל תוכו מחזות זמר כבר עשרות שנים, כמי שספג את תרבות מחזות הזמר מהוריו וצפה גם ב”שבע כלות לשבעה אחים”, גם ב”צלילי המוסיקה” וגם בעשרות סרטים מהז’אנר הזה, שבאו אחר כך, אכן, נהניתי הנאה מרובה בסרט. אם הפריע לכך משהו, היו אלה רק הסופרלטיבים שהתעופפו באוויר. אותן ביקורות שמהללות את הסרט עד אין קץ, אותן שמועות שהוא הולך לזכות באוסקר עם המון מועמדויות, כל אותם מתאבנים שמכינים אותך לארוחה, שבסופו של דבר ברור שלא תקבל.
אהבתי את ההעמדות המקוריות של השירים, אהבתי את חוסר המושלמות של שני השחקנים הראשיים, שהם אמנם נאים, אבל במובן האירופי, ואם מתעקשים ניתן למצוא פגמים לא רק במראה החיצוני שלהם, אלא גם ביכולת השירה והריקוד שלהם. לקבל את זה במחזמר אמריקאי, ביחד עם סוף לא טוב, זה באמת כבר הרבה יותר ממה שאחד מצפה.
ולסיום אחזור שוב אל בתי, רומי. אף כי בגיל 13 היא כבר הספיקה להופיע בסרט ישראלי “האוצר מעבר לנהר” בתפקיד ראשי, בתיאטרון הבימה ב”חיזור גורלי” ובהצגות ובסרטים נוספים, הרי שכשהיא מסתכלת אחורה, או קדימה, היא רואה בעיקר אודישנים מתישים, ללא קצה, ללא גבול. היא לומדת בדרך הקשה להכיר את דרך הייסורים של האמן, באשר הוא. וזהו, אולי, הנושא האמיתי של הסרט. בתי הספיקה לחוות אינסוף החמצות לאינסוף סרטים, סדרות ומופעים שבהם רצתה להשתתף, ממש כמו הגיבורה ב”לה לה לנד”. וממש כמו אמה סטון, יש בה נדבך אחד נוסף של תקווה שגם היא תזכה יום אחד, לא מאוחר מדי, בתפקיד חייה.
ואם הילדים שלכם רוצים גם הם “להיות מפורסמים”, זהו הלקח שהסרט יציע להם. ואם הילדים שלכם רוצים משפחה מושלמת עם הורים מושלמים בהרמוניית אין קץ – זה הסרט שיעמיד דברים על דיוקם. החיים אינם כך. ואת הגלולות המרות האלה, למזלם של הצופים, ממתיק הסרט בגלונים של מתיקות, הנאה וכיף.
ארה”ב, 2016
128 דקות. דובר אנגלית, מתורגם לעברית.
מופץ ע”י סרטי יונייטד קינג.