נטלתי לידי את הספר, שהאיור על עטיפתו נגע ללבי. מראה בית-של-פעם, שרעפיו מציצים מתוך סבך שיחים וכולו אומר געגוע אל נופים ישראליים של פעם. דפיו הראשונים של הספר, תיאור נסיעתו של יובל, גיבור הספר הצעיר, בחור עם רקע דתי, העולה מצפון הארץ ירושלימה, כדי לפתוח דף חדש בחייו, היה תיאור רגיש ודינמי, שאני התחברתי אליו בנקל.
במהלך הנסיעה פוגש יובל בחורה צעירה היושבת מולו, והשניים יוצרים קשר ושוקעים בשיחה. כבר בשלב הזה מבין הקורא היטב כי עלילת הספר תעסוק בלבטיהם של בני הדור הצעיר בין חובשי הכיפה, יוצאי משפחות ציוניות דתיות, מי יותר ומי פחות, המתעמתים לראשונה עם העולם החילוני ומנסים ליצור סדר בבלבול שהמפגש הזה מחולל בנפשותיהם.
אלא שאז שולח הסופר, משה מאיר, את ידו, אוחז בצווארונו של הקורא ויוצר אתו קשר מפתיע, כשהוא שולף אותו בבת אחת מתוך העלילה, שזה עתה נפרשה בפניו. מטרת העצירה, שאין ספור שכמותה תרפדנה את דפי הספר בהמשך – הסופר החליט לשתף את הקורא בלבטיו ובתהליך קבלת ההחלטות שהוא עבר, כשהחליט לכתוב את העלילה כפי שהחליט. הוא קורא לזה “כותב האפשרויות”, ומסביר לקורא הנבוך, איך בכל צומת או פרשת דרכים בדרך החתחתים שבה מתקדמת העלילה, יכול היה לבחור באפשרויות אחרות כדי לקדם אותה.
אני, הקורא, מתעקש להמשיך לקרוא, למרות עצירת הפתע. אני חולף על פני כמה עמודים נוספים, מנסה להתעמק בתובנותיו העיוניות של הסופר, ובמהרה אני מגיע למסקנה כי עדיף להתעלם מהן. זה לא קורה מיד, שכן יש בהגיגיו של הסופר טעם והגיון, אלא ששרבובם בצורה מלאכותית חוזרת ונשנית לתוך העלילה תוקעת את הגלגלים שעליהם אמורה זו לנוע, וגורמת לה נזק רב.
בשלב זה אני, כמו קוראים אחרים, אני מניח, חזרתי שוב אל כריכתו האחורית של הספר, מתוך סקרנות להבין מיהו הסופר העקשן הזה. וכך אני למד שמדובר בדוקטור משה מאיר, שהוא חוקר מחשבת ישראל, סופר, משורר ומחנך. עמית מחקר במכון שלום הרטמן, ומנחה קבוצות ב”קולות”, מלמד הגות יהודית מודרנית באוניברסיטה העברית בירושלים ומנחה סדנה בהגות יהודית במכון ון ליר. יפה.
עוד אני למד, כי ד”ר מאיר כתב בעבר ספר פרוזה בשם “אבי אבי”, שראה אור ב- 2009 וזכה לשבחי הביקורת. שלוש שנים מאוחר יותר התפרסם ספרו העיוני “שניים יחדיו – פילוסופיה דתית חילונית חדשה”. יפה, אני אומר לעצמי, ועתה החליט האיש שהוא ישלב בין העיוני לעלילתי וינסה להגיש לקורא גם הגיגים וגם עלילה בעת ובעונה אחת.
בשלב הזה, אני מחליט לקפץ בין דפי הספר וללקט לעצמי קטעים מפה ומשם. כך אני למד עוד על הגיבורים, כולל אלה שלא זכיתי להכיר קודם לכן, ושוב אני מגלה כי הדיאלוגים בין הבחורים הצעירים, חלקם דתיים יותר וחלקם דתיים פחות, חושפים דמויות אמינות שהחוויות שהן חוות, וההרפתקאות שהן עוברות היו יכולות להעשיר את עולמי, לו רק היה הסופר מסלק מהספר את המוקשים העיוניים אותם הטמין על כל צעד ושעל.
וזו הבעיה העיקרית של הספר. לצערי, רצונו של הסופר המכובד ללמד, להוסיף בינה ולחשוף את הקורא התמים לים של אינפורמציה שאינה קשורה בהכרח לעלילה, עומדת לו לרועץ. יותר משרוצה העגל/הקורא לינוק, רוצה הפרה/הסופר להיניק. וכך מתגלגלים ובאים עוד ועוד הסברים היסטוריים, תיאורים ארכיטקטוניים, תיאוריות חברתיות ומה לא… היי, אני טובע. הצילו!
ואני רק תמה אם גם בילוי במחיצתו של הסופר על כוס קפה יוביל, בהכרח, להאזנה כפויה להסבריו המלומדים על כל נושא שבו תיסוב השיחה, או שדווקא בפגישת פנים אל פנים תתגלה לנו דמות אחרת, אולי שתקנית ומסתורית יותר, שבוודאי תפתיע אותנו, הקוראים, שדומה כי למדנו להכיר את הסופר כאישיות אחרת לגמרי.