איטו אבירם

הספר “מכונות כמוני” של איאן מקיואן – ממתק למכורים, בהוצאת “עם עובד”

גם בספר הזה, כמו בקודמיו, מציע איאן, מעבר לעלילה, לתובנות ולתיאורים, גם משהו חדש. משהו קצת שונה. הפעם מדובר לא רק בסיפור משפחתי, שיש בו גם סיפור אהבה “רומנטי” עתידני, בין רובוט ובין אדם, אלא גם רקע מסוג שונה. רקע תקופתי שאיאן כופף ועיצב אותו כדי שיתאים לו.

הקטן גודל גופן הגדל גודל גופן גודל גופן הדפס עמוד הזה

  אני מניח שלסופר איאן מקיואן, שנולד בשנה שמדינת ישראל נולדה, יש כאן לא פחות מאלפי קוראים נלהבים. הנה סיבה להתלהבות קטנה נוספת. ספרו החדש, שהוא מהנה, מענג ומשאיר טעם של עוד בפה.

לא את כל ספריו אני אוהב באותה המידה, אף כי לא זנחתי אפילו ספר אחד משלו באמצע קריאתו, דבר שאני מעז לעשות גם לספריהם של המעולים שבסופרים. גם בספר הזה, כמו בקודמיו, מציע איאן, מעבר לעלילה, לתובנות ולתיאורים, גם משהו חדש. משהו קצת שונה. הפעם מדובר לא רק בסיפור משפחתי, שיש בו גם סיפור אהבה “רומנטי” עתידני, בין רובוט ובין אדם, אלא גם רקע מסוג שונה. רקע תקופתי שאיאן כופף ועיצב אותו כדי שיתאים לו.

כשצ‘רלי, גיבור הספר המספר את סיפורו בגוף ראשון, קונה רובוט מיוחד במינו – אדם מלאכותי ושמו אדם – ומציע למירנדה, האישה שהוא אוהב, לבחור לו יחד אישיות, הוא אינו מעלה בדעתו אילו השלכות תהיינה למעשיו. צ‘רלי יגלה עד מהרה שאותו יצור חטוב ויפה תואר שניחן ביכולת עיבוד נתונים מרשימה, בכושר למידה מופלא ובמוסר מושלם, מוסיף עניין לחיים ומקל אותם אבל גם מסבכם בדרכים לא צפויות. גם אנושיותו מוסיפה לתסבוכת. הוא יודע להתאהב – אם אכן זו אהבה – וכמו למירנדה, גם לו יש מה להסתיר.

הימים ימי מלחמת פוקלנד, אבל איאן מקיואן, במיטב המסורת של סוגת ההיסטוריה החלופית, שותל בהם אירועים שלא היו, והבולט שבהם – בריטניה ניגפת מול ארגנטינה, וחוזרת מדרום האטלנטי מובסת ומלקקת פצעיה. בנוסף, מחיה הסופר את אלן טיורינג, המדען ההומוסקסואל שפיצח את “אניגמה” וממית אחרים, וטווה עוד מעשייה מענגת, נפתלת, מעוררת מחשבה ומתאימה לימינו אלה ולימים שעוד יבואו.

בהמשך הסיפור מגלה הרובוט שמאד קשה להבחין בו שאינו בן אנוש, אולי בזכות תכונותיו המושלמות, כשל מוסרי בהתנהגותו של בעליו, והוא אינו מהסס לפעול לפי הוראות התכנון שלו… הוסיפו לכך מקרה של ילד קטן, שגיבור הספר רואה כיצד אמו מתעללת בו בפארק ומציע לה לאמץ אותו, רעיון שאביו של הילד מקבל בחדווה, ועוד פרשה מטרידה מעברה של מירנדה, בת זוגו של הגיבור, שחוזרת להטרידה, והרי לכם ים של מילים להגות בהם ולשאוב מהם כמה שעות שייקחו אתכם הרחק הרחק אל עולמות שבהן איש לא חשב עדיין על קורונה.

איאן מקיואן זכה בכמה פרסים בינלאומיים, ובהם, ב-1988, פרס בּוּקֶר היוקרתי על ספרו אמסטרדם. ספריו שראו אור בהוצאת עם עובד: כלבים שחורים (1997), אהבה עיקשת (1999), אמסטרדם (2000), כפרה (2002), שבת והחולם בהקיץ (2006), על חוף צ’זיל והתמים (2007), סולאר (2011), דברי מתיקה (2013), טובת הילד (2015) וקליפת אגוז (2017).

הקליקו אל ביקורת ספריו האחרים של איאן מקיואן באתר התרשמות.

 

פרק ראשון מתוך הספר:

זאת הייתה תוחלת הערגה הדתית, זה היה הגביע הקדוש של המדע. שאיפותינו היו נאצלות ושפלות — שאפנו להתגשמותו של מיתוס הבריאה במציאות, למעשה מפלצתי של אהבה עצמית. ברגע שהתאפשר הדבר לא הייתה לנו ברירה אלא ללכת אחר מאוויינו, ולעזאזל התוצאות. בניסוח הנשגב ביותר, ביקשנו להתנער מכבלי התמותה, להתעמת עם האלוהות ואולי אף להחליפה באני המושלם שלנו. בניסוח מעשי יותר, התעתדנו ליצור גרסה משופרת ומעודכנת של עצמנו ולהתענג על שמחת ההמצאה, על חדוות הכישרון. בסתיו המאה העשרים קם הדבר והיה סוף־סוף, הצעד הראשון לקראת הגשמתו של חלום עתיק, תחילתו של השיעור הארוך שבו נלַמד את עצמנו כי עם כל היותנו מורכבים, עם כל היותנו פגומים ומסובכים לתיאור גם בפשוטים שבמצבינו ופעולותינו, אנו ניתנים לחיקוי ולשיפור. ואני הייתי שם בצעירותי, מְאמֵץ מקדים ולהוט באותו שחר צונן.

 

אבל בני אדם מלאכותיים היו קלישאה הרבה טרם בואם, כך שכאשר אכן באו לבסוף, היו מי שהתאכזבו מהם. הדמיון, המהיר מההיסטוריה, המהיר מההתקדמות הטכנולוגית, כבר התאמן לקראת העתיד הזה בספרים ואחר כך בקולנוע ובטלוויזיה, כאילו יכלו שחקנים אנושיים המתהלכים במבט מזוגג, בתנועות ראש מזויפות, בנוקשות כלשהי באזור הגב התחתון, להכין אותנו לחיים עם בני דודינו מהעתיד.

 

אני הייתי בין האופטימיסטים, זכיתי במשאבים לא צפויים אחרי מות אימי ומכירתו של בית המשפחה, שהתברר כי נבנה על קרקע יקרה שיועדה לפיתוח. האדם המלאכותי הראשון המתפקד באמת, בעל אינטליגנצייה ומראה משכנעים ויכולת תנועה ושינויי הבעה אמינים, יצא לשוק בשבוע שלפני הפלגת כוח המשימה של פוקלנד למשימתו הכושלת. אדם עלה שמונים ושישה אלף לירות שטרלינג. הבאתי אותו הביתה ברכב הובלות שכור לדירתי הלא מלבבת בצפון קלפהם. החלטתי בפזיזות, אבל הדיווחים על כך שסר אלן טיורינג, גיבור מלחמה וגאון, הרוח החיה מאחורי העידן הדיגיטלי, הזמין וקיבל את אותו הדגם, עודדו אותי. הוא בוודאי רוצה לפרק אותו לגורמים במעבדה שלו כדי לבדוק ולבחון את מנגנוניו.

 

לשנים עשר דגמים מהמהדורה הראשונה הזאת קראו ״אדם״ ולשלושה עשר קראו ״חוה״. נדוש, אמרו כולם, אך מסחרי. המדע כבר הפריך את תפיסת הגזע הביולוגי, ועשרים וחמישה הדגמים תוכננו על פי מגוון מוצאים אתניים. היו שמועות ואחר כך תלונות על כך שלא ניתן להבדיל בין הערבי ליהודי. תכנות אקראי בצירוף חוויות חיים יעניקו לכולם חופש גמור בהעדפה מינית. עד לסוף השבוע הראשון נמכרו כל החוות. במבט חטוף יכולתי לחשוב את אדם שלי לטורקי או ליווני. משקלו היה שבעים ושבעה קילוגרם וביקשתי מהשכנה מלמעלה, מירנדה, לעזור לי להכניס אותו הביתה על האלונקה החד־פעמית שסופקה עם המוצר.

 

בזמן שהתחילו הסוללות שלו להיטען הכנתי לנו קפה ואחר כך עברתי בגלילה על חוברת ההדרכה המקוונת בת ארבע מאות ושבעים העמודים. היא הייתה כתובה על פי רוב בשפה ברורה ומדויקת. אבל בבריאתו של אדם לקחו חלק יצרנים שונים ובכמה מקומות היה להוראות קסם של שיר איגיון. ״הראו עליון גוף B347k לאמוטיקון מרוצה עם תפוקת לוח־אם לדילול הילת שינוי מצב הרוח.״

 

בסופו של דבר הוא ישב עירום ליד שולחן האוכל הקטן שלי, עטיפות קרטון וקלקר מפוזרות סביב קרסוליו, עיניו עצומות וכבל חשמלי שחור נמשך מנקודת החיבור בטבורו לשקע שבקיר. יידרשו שש עשרה שעות כדי שיתחיל לפעול. ואחר כך זמן נוסף לעדכוני תוכנה ולהגדרות של העדפות אישיות. אני רציתי אותו עכשיו, וכך גם מירנדה. כמו הורים צעירים נלהבים המתנו בלהיטות למילים הראשונות שלו. בחזהו לא נטמן רמקול זול. ידענו על פי הפרסומים המשתפכים שהוא מפיק צלילים באמצעות הנשימה, הלשון, השיניים והחך. כבר עכשיו היה עורו דמוי העור החי חמים למגע וחלק כמו עור של ילד. מירנדה טענה שהיא רואה את עפעפיו מרצדים. אני הייתי משוכנע שאלה תנודות הרכבת התחתית העוברת שלושים מטר מתחתינו, אבל שתקתי.

 

אדם לא היה צעצוע מין. עם זאת, הוא היה מסוגל למגע מיני ומצויד ברקמות ריריות מתפקדות שכדי לתחזק אותן צרך חצי ליטר מים ביום. בעודו יושב ליד השולחן הבחנתי שהוא לא נימול, מצויד לא רע, ושער הערווה שלו שחור ושופע. דגם מתקדם ביותר זה של בן אנוש מלאכותי שיקף מן הסתם את חשקיהם של מתכנתיו הצעירים. ההשערה הייתה שהאדמים והחוות יהיו פעלתנים.

 

הוא שוּוק בתור בן לוויה, שותף לוויכוחים אינטלקטואליים, ידיד ומשרת שיוכל להדיח כלים, להציע מיטות ו״לחשוב״. כל רגע ורגע בקיומו, כל מה ששמע וראה, הוקלט וניתן לשליפה. לנהוג עדיין לא היה יכול ואסור היה לו לשחות או להתקלח או לצאת בגשם בלי מטרייה, או להפעיל מסור חשמלי בלי פיקוח. אשר לטווח הפעולה, הודות לפריצות דרך באחסון חשמלי היה ביכולתו לרוץ שבעה עשר קילומטר בשעתיים בלי הטענה או, בצריכת אנרגייה מקבילה, לשוחח שנים עשר ימים ברצף. תוחלת החיים שלו הייתה עשרים שנה. מבנה גופו היה קומפקטי, כתפיו רבועות, עורו כהה, שערו השחור הסמיך מגלה את מצחו; פניו צרים, החוטם הנשרי במקצת מרמז על שכל חריף, עיניים מהורהרות ושקועות, שפתיים מהודקות שלנגד עינינו התרוקנו והלכו מגון המוות הלבן־צהבהב שלהן והתמלאו צבע אנושי עשיר, אולי אפילו התרפו קצת בזוויותיהן. מירנדה אמרה שהוא נראה כמו ״סוור מהבוספורוס״.

 

לפנינו ישב הצעצוע האולטימטיבי, חלום הדורות, ניצחון ההומניזם — או מבשר גוויעתו. מסעיר ללא שיעור, אבל גם מתסכל. שש עשרה שעות הן זמן רב לחכות. חשבתי שמן הראוי שתמורת הסכום ששילמתי אחרי ארוחת הצהריים, אדם כבר יהיה מוטען ומוכן לפעולה. הייתה שעת לפנות ערב חורפית. הכנתי טוסטים ושתינו עוד קפה. מירנדה, דוקטורנטית להיסטוריה חברתית, אמרה שחבל שמרי שלי הצעירה לא נמצאת כאן איתנו ורואה לא מפלצת כמו זו של פרנקנשטיין אלא את הצעיר כהה העור ויפה התואר הזה מתעורר לחיים. אני אמרתי שהמשותף לשני היצורים הוא הרעב לכוחו המחיה של החשמל.

 

״זה משותף גם לנו.״ היא דיברה כאילו כוונתה רק לה ולי, ולא לכל האנושות על מטענה האלקטרו־כימי.

 

היא הייתה בת עשרים ושתיים, בוגרת לגילה וצעירה ממני בעשור. במבט מאוחר, ההפרש בינינו היה זניח. היינו צעירים להלל. אבל חשבתי שאני בשלב אחר בחיים. השנים שבהן רכשתי השכלה רשמית כבר היו רחוקות ממני. כבר התנסיתי באי־אלו כישלונות מקצועיים, כספיים ואישיים. בעיני עצמי הייתי שרוט מדי, מפוכח מדי בשביל צעירה מקסימה כמו מירנדה. ואף על פי שהייתה יפהפייה, שערה חום בהיר ופניה ארוכים וצרים ועיניה כמו מצטמצמות לא פעם בצחוק כבוש, ואף על פי שברגעים מסוימים הייתי מביט בה בפליאה, החלטתי כבר בשלב מוקדם להשאיר אותה בתפקיד הידידה, השכנה הטובה ותו לא. הייתה לנו כניסה משותפת ודירתה הזעירה הייתה בדיוק מעל לדירתי. מדי פעם נפגשנו לקפה, לדבר על קשרים אישיים ועל פוליטיקה וכל השאר. היא שידרה, בניטרליות שלא ניכר בה זיוף כלשהו, פתיחות מוחלטת לכל אפשרות. מבחינתה, כמדומה, אחר צהריים של עונג אינטימי איתי שווה ערך לשיחה ידידותית ואפלטונית. היא הייתה רגועה בחברתי ואני העדפתי לחשוב שסקס יהרוס הכול. נשארנו חברים טובים, אבל היה בה איזה קסם, דבר־מה נסתר או בלום. אולי בלי דעת הייתי מאוהב בה זה חודשים. בלי דעת? איזה ניסוח קלוש!

 

באי־רצון הסכמנו לפרוש לזמן־מה מחברתו של אדם וזה מחברת זה. למירנדה היה סמינר מצפון לנהר, אני הייתי צריך לכתוב אי־מיילים. כבר בראשית שנות השבעים הפסיקה התקשורת הדיגיטלית להעמיד פני מותרות ונעשתה מטלה יום־יומית.

 

כך גם הרכבות שנסעו במהירות של ארבע מאות קמ״ש — צפופות ומלוכלכות. התוכנות לזיהוי קול, הנס של שנות החמישים, נהפכו זה כבר למטלה, ואוכלוסיות שלמות בזבזו יום־יום שעות על מונולוגים בודדים. אפילו ילד כמעט לא היה מתעניין עכשיו בממשק מוח־מחשב, פרי הפרא של האופטימיות של שנות השישים. המוצר שכדי לקנות אותו עמדו אנשים בתור סוף שבוע שלם, נעשה כעבור חצי שנה מעניין בערך כמו הגרביים שלרגליהם. מה קרה לקסדות משפרות הקוגניציה, למקררים המדברים בעלי חוש הריח? הם הלכו בדרכם של משטח העכבר, הארגונית, סכין הבשר החשמלי, סט הפונדו. העתיד לא הפסיק להגיע. הצעצועים החדשים והצבעוניים שלנו העלו חלודה עוד לפני שהבאנו אותם הביתה, והחיים נמשכו פחות או יותר כמו קודם.

 

האם גם אדם יהיה בסופו של דבר משעמם? לא קל להכתיב למחשב אי־מיילים בעיצומו של ניסיון להתגבר על התקף של חרטת רכישה. והרי הזולת, מוחו ונפשו, בוודאי ימשיך לרתק אותנו, בני האדם המלאכותיים ילכו וייעשו דומים לנו ואחר כך יהפכו להיות אנחנו ואחר כך יהיו יותר מאיתנו, ולא ייתכן שיימאסו עלינו. אין ספק שיפתיעו אותנו. אולי יכזיבו אותנו בדרכים החורגות מגבולות דמיוננו. טרגדיה היא תוצאה אפשרית, שיעמום לא.

 

לעומת זאת, המחשבה על המדריך למשתמש הייתה משמימה. הוראות. עמדתי הייתה שכל מכשיר שלא יכול לגלות לך מעצם תפקודו איך להשתמש בו אינו שווה בשכר טרחתו. מתוך דחף מיושן הדפסתי את המדריך ואחר כך חיפשתי תיקייה. תוך כדי כך המשכתי להכתיב אי־מיילים.

 

לא יכולתי לחשוב על עצמי כעל ״המשתמש״ של אדם. מלכתחילה הנחתי שאין דבר שאפשר ללמוד עליו ושאותו הוא לא יוכל ללמד אותי בעצמו. אבל המדריך שבידי נפתח בפרק 14. כאן האנגלית הייתה ברורה: העדפות; פרמטרים של אישיות. ואחר כך שורה של כותרות — נעימוּת. מוחצנוּת. פתיחוּת. מצפוניוּת. יציבוּת רגשית. הרשימה הייתה מוכרת לי: מודל חמשת הגורמים. כמי שבא ממדעי הרוח, חשדתי בקטגוריות פשטניות כאלה, אף על פי שידיד העוסק בפסיכולוגיה סיפר לי שלכל קבוצה כזאת יש תת־קבוצות רבות. הצצתי בעמוד הבא וראיתי שאני אמור לבחור הגדרות שונות על סולם מאחת עד עשר.

 

ואני ציפיתי לידיד. הייתי מוכן להתייחס לאדם כאל אורח בביתי, כאל נעלם שיתגלה לי בהדרגה. חשבתי שהוא יגיע מותאם באופן אופטימלי. הגדרות היצרן — המקבילה העכשווית לגורל. חבריי, בני משפחתי ומכריי, כולם הופיעו בחיי מצוידים בהגדרות קבועות, בְּעבר לא ניתן לשינוי של מטען גנטי וסביבתי. גם מהחבר החדש והיקר שלי ציפיתי לכך. למה להשאיר את זה בידיי? אבל ידעתי כמובן את התשובה. לא רבים מאיתנו נולדים מותאמים באופן אופטימלי. ישוע האוהב? דרווין העניו? פעם באלף ושמונה מאות שנה. תאגיד עולמי ששמו הטוב יקר לו, גם לו ידע לעשות את הבלתי אפשרי — להגדיר את הפרמטרים הטובים והבלתי מזיקים ביותר של אישיות האדם — לא היה מעז להסתכן בתקלה. זאת אחריות הקונה.

 

אלוהים סיפק לְאדם המקורי בת לוויה מן המוכן פעם אחת. אני הייתי צריך לייצר לעצמי את בן לווייתי. עיינתי ב״מוחצנוּת״, מערך מדורג של קביעות ילדותיות. הוא אוהב להיות מסמר המסיבה; הוא יודע לבדר ולהנהיג. ובתחתית הרשימה, הוא מרגיש לא בנוח בחברת אחרים; הוא מעדיף את חברת עצמו. באמצע היה כתוב הוא נהנה ממסיבות אבל תמיד שמח לחזור הביתה. זה אני. אבל האם עליי לשכפל את עצמי? אם אבחר בכל סולם את הגדרת האמצע אני עלול ליצור אישיות חלבית ופושרת. קטגוריית המוחצנות כללה כנראה גם את ניגודה. היה צריך לסמן ולבחור מרשימה ארוכה של שמות תואר: חברותי, ביישן, מתלהב בקלות, דברן, מסוגר, גאוותן, צנוע, נועז, נמרץ ואנרגטי, נוטה למצבי רוח. לא רציתי באף אחד מכל אלה, לא לו ולא לעצמי.

 

חוץ מרגעים של החלטות מטורפות עברו עליי רוב חיי, בעיקר בהיותי ביחידות, במצב רוח ניטרלי. האישיות שלי, תהיה אשר תהיה, לא נכנסה לפעולה. לא נועז, לא מסוגר. פשוט קיים. לא שבע רצון ולא מדוכדך אלא מבצע מטלות, חושב על ארוחת הערב או על סקס, בוהה במסך, מתקלח. חרטות אקראיות על העבר, חששות מזדמנים לעתיד, כמעט לא מודע להווה חוץ מאשר בתחום החושי המתבקש. הפסיכולוגיה, שלפנים התעניינה כל כך ברבבות הדרכים שבהן הנפש משתבשת, נמשכה עתה למה שהחשיבה רגשות נפוצים, מיגון עד אושר. אבל היא התעלמה מתחום אדיר של הוויה יום־יומית: בהיעדר מחלה, רעב, מלחמה ומצבי דחק אחרים, חלק גדול מהחיים מתנהל באזור הניטרלי, גן מוכר אך אפרפר, חסר ייחוד, נשכח בן־רגע, קשה לתיאור.

 

לא יכולתי לדעת אז שלבחירות המדורגות הללו לא תהיה השפעה של ממש על אדם. הגורם הקובע האמיתי היה מה שכונה ״למידת מכונה״. חוברת ההדרכה רק העניקה למשתמש את אשליית ההשפעה והשליטה, אשליה מעין זו שיש להורים ביחס לאישיות של ילדיהם. זאת הייתה דרך לקשור אותי למוצר שרכשתי ולספק הגנה משפטית ליצרן. ״אל תזדרזו,״ המליצה החוברת. ״בחרו בקפידה. תנו לעצמכם גם כמה שבועות, אם צריך.״

 

חיכיתי חצי שעה לפני שחזרתי לבדוק מה מצבו. ללא שינוי. עדיין ליד השולחן, זרועותיו פשוטות לפניו, עיניו עצומות. אבל חשבתי ששערו השחור מִשחור התמלא קצת ונוסף לו איזה ברק, כאילו כרגע יצא מהמקלחת. כשהתקרבתי ראיתי לאושרי שאף על פי שהוא אינו נושם, ליד פטמתו השמאלית מפעם דופק סדיר, יציב ומתון, בערך פעימה אחת לשנייה, על פי ניחושי הלא מושכל. כמה מרגיע. לא היה לו דם להזרים בעורקים, אבל הסימולציה פעלה את פעולתה. ספקותיי נחלשו קצת. חשתי רצון לגונן על אדם, אף שהיה לי ברור כמה זה מגוחך. הושטתי יד והנחתי אותה על לוח ליבו וחשתי בכף ידי את המקצב הימבי הרגוע. הייתה לי הרגשה שאני פולש למרחב הפרטי שלו. קל היה להאמין בסימני החיים. חמימות עורו, השריריות המוצקה והגמישה מתחתיו — השכל אמר לי שזה סוג של פלסטיק, אבל חוש המישוש הגיב למגע של בשר ודם.

 

מוזר היה לעמוד ליד הגבר העירום הזה ולהתחבט בין מה שאני יודע למה שאני מרגיש. נעמדתי מאחוריו, בין השאר כדי להימלט מטווח העיניים העלולות להיפקח בכל רגע ולגלות אותי גוהר עליו. הוא היה שרירי באזור העורף ועמוד השדרה. על שכמותיו צמח שיער כהה. בפלחי עכוזו היו שקעים שריריים. למטה משם, שוקיים משורגות של ספורטאי. לא ביקשתי לי סופרמן. שוב הצטערתי שלא הספקתי להשיג לי חוה.

 

ביציאה מהחדר נעצרתי, הסתכלתי אחורנית וחוויתי רגע מסוג הרגעים שבכוחם לפרוע את חיי הרגש: הבנה מפתיעה של המובן מאליו, קפיצת אבסורד של הבנה אל הידוע מכבר. עמדתי וידי האחת על ידית הדלת. עירומו של אדם ונוכחותו הגופנית הם שזירזו בוודאי את התובנה, אבל לא עליו הסתכלתי. ראיתי את כלי החמאה. כמו כן, שתי צלחות ושני ספלים, שתי כפיות ושני סכינים מוטלים על השולחן. שיירי אחר הצהריים הארוך שלי עם מירנדה. שני כיסאות עץ הורחקו מהשולחן, פונים זה אל זה בחברותיות.

 

בחודש האחרון התקרבנו יותר. השיחה קלחה בינינו. ראיתי כמה היא יקרה לי ובאיזו קלות אני עלול לאבד אותה. כבר הייתי צריך לומר משהו. התייחסתי אליה כמובן מאליו. אירוע מצער כלשהו, אדם כלשהו, אחד מחבריה ללימודים, עלול להפריד בינינו. פניה, קולה, התנהגותה — עצורה ושקולה גם יחד — היו נוכחים מאוד. מגע ידה בידי, אותה הבעה אבודה, מוסחת שלה. כן, התקרבנו מאוד ואני לא הבחנתי בכך. אני מטומטם. אני חייב לומר לה.

 

חזרתי לחדר העבודה שלי, המשמש לי גם חדר שינה. בין שולחן העבודה למיטה היה די מקום לפסוע אנה ואנה. העובדה שאין לה מושג איך אני מרגיש הייתה עכשיו מקור דאגה. אם אספר לה זה יהיה מביך, מסוכן. היא שכנה, ידידה, מעין אחות. אני אפנה לאישה שאינני מכיר עדיין. היא תיאלץ להגיח מאחורי פרגוד, או להסיר מסכה ולדבר אליי במילים שמעולם לא שמעתי מפיה. אני כל כך מצטערת… אני מחבבת אותך מאוד אבל, תבין… או שתהיה מזועזעת. ואולי, אפשרות קלושה, מאושרת לשמוע את הדבר שהשתוקקה לשמוע או לומר בעצמה, אלא שהתייראה מדחייה.

 

שנינו במקרה פנויים כרגע. היא בוודאי חשבה על זה, עלינו. זאת לא פנטזיה בלתי אפשרית. אצטרך לומר לה פנים אל פנים. בלתי נסבל. בלתי נמנע. וככה זה נמשך, במעגלים הולכים ומצטמצמים. חזרתי נסער לחדר הסמוך. לא ראיתי כל שינוי אצל אדם כשנדחקתי מאחוריו כדי להגיע למקרר שהיה בו בקבוק חצי מלא של יין בורדו לבן. התיישבתי מולו והרמתי כוס. לחיי האהבה. הפעם הרגשתי פחות חמלה. ראיתי את אדם כמות שהוא, מוצר חסר חיים שהולם ליבו הוא פריקה חשמלית סדירה, שחמימות עורו היא תוצר כימי ותו לא. כשיופעל גלגל איזון מיקרוסקופי כלשהו הוא יפריד את עפעפיו. אדם ייראה כאילו הוא רואה אותי, אבל יהיה עיוור. ואפילו לא עיוור. כשתיכנס מערכת אחרת לפעולה, היא תדמה נשימה, אך לא תצליח לדמות חיים. מאוהב טרי יודע חיים מהם.

 

בכספי הירושה יכולתי לקנות בית צפונית לנהר, בנוטינג היל או בצ’לסי. והיא אולי הייתה מצטרפת אליי. שם היה נמצא מקום לכל הספרים הארוזים בארגזים בחניה הסגורה בבית אביה בסולסברי. ראיתי עתיד בלי אדם, העתיד שהיה שלי עד אתמול: בית עם גינה, תקרות גבוהות מעוטרות בגבס, מטבח נירוסטה, חברים ותיקים לארוחת הערב. ספרים בכל מקום. מה לעשות? אני יכול להחזיר אותו, את ״זה״, או להציע אותו למכירה מקוונת ולספוג הפסד קטן. הסתכלתי על החפץ במבט עוין. כפות הידיים היו פרושות על השולחן, הפנים הנשריים נותרו באותה זווית, נטויים אל הידיים. התלהבותי המטופשת מהטכנולוגיה! עוד סט לפונדו. מוטב להתרחק מהשולחן לפני שארושש את עצמי בהינף פטיש, הפטיש הישן של אבא שלי.

 

שתיתי לא יותר מחצי כוס וחזרתי לחדר השינה, להסיח את דעתי באמצעות שוקי המטבע באסיה. בתוך כך חיכיתי כל העת לשמוע צעדים בדירה מעליי. עד שעת ערב מאוחרת צפיתי בטלוויזיה להתעדכן במצבו של כוח המשימה היוצא בקרוב לעבור שלושה עשר אלף קילומטר בדרך הים ולהשתלט על האיים שקראנו להם אז איי פוקלנד.

 

בגיל שלושים ושתיים הייתי חסר כול. העובדה שבזבזתי את ירושת אימי על צעצוע היה רק חלק מהבעיה שלי — אבל חלק אופייני. בכל פעם שהתגלגל לידי כסף העלמתי אותו, שרפתי אותו בדרך קסם במדורה, טמנתי אותו בכובע צילינדר ושלפתי מהכובע ברווז צולע. לא פעם, אם כי לא במקרה האחרון, הייתה כוונתי להגדיל בדרך קסם את הסכום שבידי במאמץ מזערי. האמנתי כמו פתי בכל תוכנית התעשרות, בכל תחבולה חצי חוקית, בכל קיצור דרך מתחכם. נהִיתי אחר מחוות מרשימות ומבריקות. אחרים הצליחו בהן. הם לוו כסף, עשו בו שימוש יצירתי והצליחו לפרוע את חובותיהם ואף להתעשר, או שהיו להם משרות, מקצועות, כמו לי בשעתי, והם התעשרו בממדים צנועים יותר ובקצב קבוע. ואילו אני מינפתי, ולמעשה חיסרתי את עצמי עד להתרוששות מהוגנת, היישר לדירת שני חדרים לחים בקומת הקרקע בשטח ההפקר המשמים של הבתים הטוריים ברחובות האדוארדיאניים בין סטוקוול לקלפהם שבדרום לונדון.

 

גדלתי בכפר ליד סטרטפורד שבווריקשייר, בן יחיד לאב מוזיקאי ולאם שהייתה אחות במרפאה. בשונה מילדותה של מירנדה, ילדותי שלי התאפיינה בתת־תזונה תרבותית. לא היו לא זמן ולא מקום לספרים, ואפילו לא למוזיקה. בגיל רך להפתיע היה לי עניין מפותח באלקטרוניקה, אבל בסופו של דבר השלמתי תואר באנתרופולוגיה באוניברסיטה לא נחשבת בדרום המידלנדס; עשיתי הסבה למשפטים ולאחר שנעשיתי עורך דין התמחיתי במיסים. שבוע אחרי יום הולדתי העשרים ותשעה פוטרתי וכמעט שנגזר עליי עונש מאסר קצר. מאה השעות שקיבלתי בעבודות שירות שכנעו אותי לא לעבוד שוב לעולם במשרה קבועה. הרווחתי קצת כסף מספר שכתבתי במהירות על בינה מלאכותית; הפסדתי אותו בתוכנית להתעשר מגלולה מאריכת חיים. הרווחתי סכום מכובד בעסקת נדל״ן; הפסדתי אותו בתוכנית להתעשר מהשכרת רכב. דוד אהוב שהתעשר מפטנט למשאבת חום הוריש לי משהו; הפסדתי את הכסף במיזם ביטוח רפואי.

 

בגיל שלושים ושתיים הצלחתי לשרוד בזכות משחק בשוקי המניות והמטבע. עוד תוכנית התעשרות. שבע שעות ביום גהרתי על המקלדת, קניתי, מכרתי, היססתי, רגע אחד הנפתי אגרוף כמנצח, כעבור רגע קיללתי, לפחות בהתחלה. קראתי דוחות שוק אבל האמנתי שאני פועל במערכת אקראית והסתמכתי בעיקר על ניחושים. לפעמים עליתי, לפעמים ירדתי, אבל בממוצע שנתי הרווחתי פחות או יותר כמו הדוור. שילמתי את שכר הדירה שבאותם ימים היה נמוך, אכלתי והתלבשתי לא רע, וחשבתי שאני מתחיל להתייצב, לומד להכיר את עצמי. החלטתי ששנות השלושים לחיי יהיו מוצלחות יותר משנות העשרים.

 

אבל בית המשפחה הנעים של הוריי נמכר בדיוק כשיצא לשוק האדם המלאכותי המשכנע הראשון. 1982. רובוטים, אנדרואידים, שיבוטים היו אהבתי הגדולה, אהבה שהתחזקה אחרי המחקר שערכתי כדי לכתוב את הספר. היה ברור שהמחירים עתידים לרדת, אבל אני הייתי חייב להשיג לי אדם מלאכותי כזה תכף ומיד. אמנם העדפתי חוה, אבל הייתי מוכן להסתפק גם באדם.

 

זה היה יכול להיגמר אחרת. החברה הקודמת שלי, קלֵר, הייתה אישה בעלת היגיון בריא שלמדה סייעות שיניים. היא עבדה במרפאה ברחוב הארלי, ובוודאי הייתה משכנעת אותי שלא לקנות את אדם. היא הייתה אשת העולם, העולם הזה. היא ידעה לארגן את החיים. לא רק את חייה שלה. אבל אני פגעתי בה ברגע של חוסר נאמנות שלא יכולתי להכחיש. היא התנערה ממני בהתפרצות של זעם מלכותי שבסופה השליכה את בגדיי לרחוב. רחוב ליים גרוב. מאז לא דיברה איתי עוד והשתבצה בראש רשימת הטעויות והכישלונות שלי. היא הייתה מצילה אותי מעצמי.

 

אבל — למען האיזון, נשמע מה בפיו של אותו עצמי שלא ניצל. לא קניתי את אדם כדי לעשות כסף. להפך. מניעיי היו טהורים. נפרדתי מהון עתק בשם הסקרנות, שהיא המנוע הנצחי של המדע, של חיי הרוח, של החיים עצמם. זה לא היה שיגעון חולף. היו כאן היסטוריה, דין וחשבון, ופיקדון לזמן מוגדר שהייתה לי זכות למשוך ממנו. אלקטרוניקה ואנתרופולוגיה — דודניות רחוקות שהמודרניות המאוחרת קירבה ביניהן ושידכה אותן זו לזו, ומהזיווג הזה נולד אדם.

 

הנה אני מתייצב אפוא לפניכם, עֵד ההגנה, אחרי הלימודים, חמש אחר הצהריים, מוצג טיפוסי לתקופתי — מכנסיים קצרים, ברכיים חבולות, נמשים, תספורת קצרה, בן אחת עשרה. אני ראשון בתור, מחכה שתיפתח המעבדה ויתחיל חוג האלקטרוניקה. האחראי הוא מר קוקס, ענק טוב לב ואדום שיער, המורה לפיזיקה. מטרתי כאן היא לבנות מכשיר רדיו. זהו מעשה של אמונה, תפילה מתמשכת שארכה שבועות רבים. יש לי לוחית בסיס, סיבית בגודל 15X23 סנטימטר שקל לקדוח בה. הצבעים הם חזות הכול. החוט הכחול, האדום, הצהוב והלבן מקיפים במסלוליהם הצנועים את הלוחית, פונים בזוויות ישרות, נעלמים מתחתיה וצצים במקום אחר ונקטעים בנקודות מגע צבעוניות, גלילים זעירים מפוספסים ונוצצים — קבלים, נגדים — ואחר כך סליל השראה שקלעתי בעצמי, ואחר כך מגבר שרת. אני לא מבין דבר וחצי דבר. אני עוקב אחר השרטוט כפרח נזירים המשנן כתב קודש. מר קוקס חולק עצות בקול נמוך. אני מלחים במגושם חלק או חוט או רכיב. העשן והריח הם סם שאני גומע. אני מוסיף למעגל מתג עשוי בקליט שהגיע, כך אני משכנע את עצמי, ממטוס קרב, בוודאי ספיטפייר. החיבור האחרון, שלושה חודשים מיום שהתחלתי, מצרף את פיסת הפלסטיק החום כהה הזאת לסוללה של תשעה וולט.

 

השעה היא שעת בין ערביים של חודש מרס, רוח קרה נושבת. ילדים אחרים רוכנים על המכשירים שלהם. אנחנו יושבים עשרים קילומטר מעיירת הולדתו של שקספיר, בבית ספר מקיף חסר כל ייחוד, מהסוג שיכונה לימים בזלזול ״סטנדרטי״. מקום מצוין, בעצם. מנורות הפלואורסצנט נדלקות. מר קוקס עומד בצד האחר של המעבדה בגבו אליי. אני לא רוצה לקרוא לו מחשש כישלון. אני מסיט את המתג והנה — נס — נשמע רחש סטטי. אני מסובב את הקבל המשתנה: מוזיקה, מוזיקה איומה לדעתי כי יש בה כינורות. אחר כך נשמע קול מהיר של אישה, היא לא מדברת אנגלית.

 

איש לא מרים ראש, איש לא מתעניין. בניית מקלט רדיו היא לא משהו מיוחד. אבל מפי נעתקות המילים, אני על סף דמעות. שום טכנולוגיה לא תדהים אותי ככה בעתיד. חשמל העובר בפיסות מתכת שחיברתי בעצמי בקפידה, קולט מהאוויר את קולה של אישה זרה היושבת אי־שם במרחקים. היא נשמעת חביבה. היא אינה מודעת לקיומי. לעולם לא אדע מה שמה ולא אבין את שפתה, לעולם לא אפגוש אותה, ודאי לא בידיעה שזאת היא. מקלט הרדיו שלי, עם הגושישים הלא אחידים של חומר הלחמה על הלוחית, נראה כפלא שאינו נופל מפלא התודעה העולה מתוך החומר.

 

הקשר בין אלקטרוניקה לשכל הוא קשר הדוק, כפי שהתגלה לי בשנותיי כמתבגר, כשבניתי מחשבים פשוטים ותכנתי אותם בעצמי. ואחר כך מחשבים מורכבים. חשמל וחתיכות מתכת מסוגלים לחבר מספרים, להרכיב מילים, תמונות, שירים, לזכור כל מיני דברים ואפילו להפוך דיבור לכתיבה.

 

כשמלאו לי שבע עשרה שכנע אותי פיטר קוקס ללמוד פיזיקה במכללה מקומית. לא חלף חודש עד שהשתעממתי ורציתי לעזוב את החוג. הנושא היה מופשט מדי, המתמטיקה חרגה מהבנתי. בשלב זה כבר קראתי ספר או שניים והתחלתי להתעניין בבני אדם דמיוניים. מלכוד 18 של הלר, המאהב המרקיע שחקים של פיצג’רלד, האדם האחרון באירופה של אורוול, סוף טוב הכול טוב של טולסטוי — הרבה יותר מזה לא התקדמתי, ואף על פי כן הבנתי את הצורך באמנות. זאת צורה של חקירה. אבל לא רציתי ללמוד ספרות — מאיים מדי, אינטואיטיבי מדי. תיאור באורך עמוד שמצאתי בספריית הקולג’ הכתיר את האנתרופולוגיה כ״חקר בני האדם בחברותיהם במרחב ובזמן״. מחקר שיטתי בתוספת הגורם האנושי. נרשמתי.

 

הדבר הראשון שלמדתי: החוג שלי דל תקציב עד דמעות. בלי שום שנת התפרפרות באיי טרובריאנד, שם, כך קראתי, אכילה בחברה היא טאבו. הנימוס דורש לאכול לבד, בגבך לחברים ולבני המשפחה. לתושבי האי הזה יש כישופים שנועדו להפוך אנשים מכוערים ליפים. הם מעודדים ואף דוחפים את הילדים להיות מיניים בינם לבין עצמם. בטטות הן מטבע עובר לסוחר. הנשים קובעות את מעמד הגברים. כמה מוזר ומסעיר. את השקפותיי על טבע האדם עיצבה האוכלוסייה הלבנה ברובה שנדחסה לרביע הדרומי של אנגלייה. עכשיו שולחתי לחופשי, אל מרחבי הרלטיביזם העמוק מני ים.

 

בגיל תשע עשרה כתבתי מאמר מלומד על תרבויות של כבוד שכותרתו הייתה ״שלשלאות הרוח?״. אספתי מחקרים מקומיים בקור רוח. מה לי ולהם? היו מקומות שבהם אונס הוא חזון נפרץ כל כך שבכלל אין לו שם. גרונו של אב צעיר שוסף משום שלא מילא את חובתו בנקמת דם עתיקת יומין. הנה כאן משפחה להוטה להרוג בת שנראתה מחזיקה ידיים עם נער מהעדה הדתית הלא נכונה. ואילו שם נשים קשישות מסייעות ברצון בהטלת מום באיברי המין של נכדותיהן. מה עם הדחפים המולדים ההוריים לאהוב ולגונן? השדר התרבותי חזק מהם. מה על ערכים אוניברסליים? הפוכים ומהופכים. בסטרטפורד־אפון־אייבון לא היו דברים כאלה. את הכול קובעת הנפש, המסורת, הדת — בסך הכול תוכנה, חשבתי עכשיו, ומוטב להתייחס אליה במונחים לא ערכיים.

 

האנתרופולוגים לא חרצו משפט. הם צפו במגוון האנושי ודיווחו עליו. הם העלו על נס את השונה. מה שרע בווריקשייר רגיל ומקובל בפפואה גינאה החדשה. מי יודע מה טוב ומה רע בזירה המקומית? בוודאי לא מעצמה קולוניאליסטית. מלימודיי שאבתי אי־אלו מסקנות מצערות בענייני אתיקה שהובילו אותי כעבור שנים אחדות אל ספסל הנאשמים בבית משפט מחוזי, שם הואשמתי שקשרתי קשר עם אחרים להטעות את רשויות המס בקנה מידה מפואר. לא ניסיתי לשכנע את כבודו שהרחק מאולם בית המשפט שלו יש אולי חוף זרוע דקלים ששם קשירת קשר כזאת היא דבר מכובד. התעשתּי רגע לפני שפניתי לשופט. ערכי המוסר הם אמיתיים, נכונים, הטוב והרע נעוצים במהותם של הדברים. את מעשינו יש לשפוט לאורם. כך הנחתי לפני האנתרופולוגיה. בקול רועד, מהוסס, התנצלתי בבושת פנים לפני בית המשפט ונמלטתי בעור שיניי מעונש מאסר.

 

כשנכנסתי למטבח בבוקר, בשעה מאוחרת מהרגיל, היו עיניו של אדם פקוחות. צבען היה תכלכל, בזוק פספסים זעירים שחורים אנכיים. הריסים היו ארוכים וסמיכים כמו של ילד. אבל מנגנון המצמוץ שלו טרם הופעל. המצמוץ כוון לפעול בהפוגות לא סדירות בהתאמה למצבי רוח ולמחוות גוף, ותוכנת להגיב למעשים ולדיבורים של אחרים. באי־רצון קראתי את החוברת אל תוך הלילה. אדם צויד ברפלקס מצמוץ כדי להגן על עיניו מפני עצמים מעופפים. כרגע היה מבטו ריק ממשמעות ומכוונה ולפיכך גם לא מעורר רגש, חסר חיים כמבטה של בובה בחלון ראווה. עד כה לא ניכרו בו כלל התזוזות המזעריות המשוות חמימות לראש האדם. גם השאר נעדר שפת גוף כלשהי. כשמיששתי את הדופק בשורש כף ידו לא מצאתי דבר — הולם לב ללא דופק. זרועו הייתה כבדה, המרפק נוקשה, כאילו תכף תאחז בו צפידת מוות.

 

הפכתי אליו את גבי והכנתי קפה. מחשבותיי היו נתונות למירנדה. הכול השתנה. דבר לא השתנה. בלילה, שכמעט לא ישנתי בו, נזכרתי שהיא נסעה לאבא שלה. היא בוודאי נסעה לסולסברי ישר מהסמינר שלה. ראיתי אותה ברכבת מווטרלו, יושבת ולא קוראת בספר שעל ברכיה, בוהה בנוף החולף ביעף, בחוטי הטלפון העולים ויורדים, לא חושבת עליי. או רק עליי. או נזכרת בבחור בסמינר שלה שניסה לבהות בה עד שתשפיל את מבטה.

 

צפיתי בחדשות הטלוויזיה במכשיר הטלפון שלי. פסיפס צבעוני של קולות ואורות חוף זוהרים. פורטסמות’. כוח המשימה מוכן ליציאה. רוב המדינה הייתה שרויה בתיאטרון־חלום, בתלבושות תקופתיות. סוף ימי הביניים. המאה השבע עשרה. ראשית המאה התשע עשרה. צווארוני קפלים, אברקיים, קרינולינות, פאות מפודרות, רטיות שחורות, רגלי עץ. הדיוק היה לא פטריוטי. ההיסטוריה העידה כי אנו מיוחדים והצי שלנו צפוי לנחול הצלחה. הטלוויזיה והעיתונות עודדו זיכרון קיבוצי מעורפל על אויבים שהובסו — הספרדים, ההולנדים, הגרמנים פעמיים במאה הזאת, הצרפתים מאז’נקור עד ווטרלו. מטס של מטוסי סילון קרביים. צעיר במדים וחגור, בוגר טרי של סנדהרסט, סיפר למראיין בעפעפיים זעומים על הקשיים הצפויים. קצין בכיר סיפר על רצון הברזל של חייליו. התרגשתי בעל כורחי. ליבי גאה בקרבי כשתזמורת כלי נשיפה סקוטית צעדה אל כבש הספינה. ואחר כך בחזרה לאולפן, לשרטוטים, חיצים, לוגיסטיקה, מטרות, מקהלת קולות שפויים. כולם בעד צעדים דיפלומטיים. כולם בעד ראש הממשלה הניצבת בחליפת החצאית הכחולה הצרה על מדרגות הבית ברחוב דאונינג 10.

 

זה דיבר אל ליבי, אף שלא פעם הצהרתי שאני מתנגד לכל העסק. אהבתי את ארצי. איזו הרפתקה, איזה אומץ מטורף. שלושה עשר אלף קילומטר. אנשים טובים המסכנים את חייהם. לקחתי כוס קפה שנייה לחדר הסמוך, סידרתי את המיטה כדי שהחדר ייראה כמו מקום עבודה, והתיישבתי להרהר קצת על מצב השווקים העולמיים. המלחמה הצפויה הורידה באחוז נוסף את מדד FTSE. באותה רוח פטריוטית הנחתי שארגנטינה תובס, ורכשתי מניות בקבוצת צעצועים ואבזרים שייצרה דגלי יוניון ג’ק על מקלות. השקעתי גם בשני יבואני שמפניה והימרתי על התאוששות כללית ניכרת. ספינות צי הסוחר גויסו להעברת כוחות לדרום האוקיינוס האטלנטי. ידיד שעבד בניהול משאבים בסיטי סיפר לי שהחברה שלו צופה שכמה מהן יוטבעו. ההיגיון אמר למכור בחסר את השחקניות הגדולות בשוקי הביטוח ולהשקיע בחברות ספנות בדרום קוריאה. לא הייתי במצב רוח מתאים לציניות כזאת.

 

המחשב השולחני שלי, שנקנה מיד שנייה בחנות גרוטאות בבריקסטון, היה מאמצע שנות השישים, מחשב איטי. נדרשה לי שעה לבצע את הרכישה מיצרנית הדגלים. זה היה לוקח פחות זמן אילו הצלחתי להתרכז. כשלא חשבתי על מירנדה ולא המתנתי לשמוע את צעדיה בדירה מעליי, חשבתי על אדם ואם למכור אותו או להתחיל לקבל החלטות בנוגע לאישיותו. מכרתי לירות שטרלינג וחשבתי עוד על אדם. קניתי זהב וחשבתי שוב על מירנדה. ישבתי על האסלה והרהרתי בפרנקים שווייצריים. על כוס קפה שלישית שאלתי את עצמי על מה עוד עשויה אומה מנצחת להוציא את כספה. בשר בקר. פאבים. מכשירי טלוויזיה. קניתי מניות בכל שלושת המגזרים והרגשתי מצפוני, שותף למאמץ המלחמתי. עד מהרה הגיעה השעה לארוחת הצהריים.

 

שוב ישבתי מול אדם ואכלתי כריך גבינה ומלפפון חמוץ. סימני חיים נוספים? לא מיד. מבטו, השלוח אל מעל לכתפי השמאלית, עדיין היה מת. חסר תנועה. אך כעבור חמש דקות נשאתי במקרה מבט וכך קרה שהסתכלתי עליו ברגע שהתחיל לנשום. תחילה שמעתי רצף של תקתוקים מהירים, אחר כך, כשנפשקו שפתיו, זמזום יתושי דק. חצי דקה לא קרה דבר, אחר כך, כששאף מנת אוויר ראשונה מלוא הפה, נרעד סנטרו והוא השמיע קול בליעה משכנע. הוא לא נזקק לחמצן, כמובן. הצורך המטבולי הזה יתווסף רק כעבור שנים. הנשיפה הראשונה שלו השתהתה כל כך עד שהפסקתי לאכול וחיכיתי במתח. היא התרחשה לבסוף — בדממה, מבעד לנחיריו. עד מהרה הסתדרה נשימתו בקצב קבוע, חזהו התרחב והתכווץ בהתאם. נרעדתי. בעיניו חסרות החיים נראה אדם כמו גווייה נושמת.

 

כמה חיים אנחנו מייחסים לעיניים. אילו רק היו עיניו עצומות, כך חשבתי, היה לפחות נראה כאילו הוא בטרנס. הנחתי לכריך, קמתי ונעמדתי לידו, ומתוך סקרנות קירבתי את כף ידי אל פיו. נשימתו הייתה לחה וחמימה. מחוכם. בחוברת למשתמש קראתי שהוא משתין פעם ביום, בשעת בוקר מאוחרת. גם זה מחוכם. רציתי לעצום את עינו הימנית, ואצבעי נגעה בגבה שלו. הוא נרתע והרחיק ממני את ראשו בתנועה חדה. נבהלתי לרגע ונסוגותי. אחר כך חיכיתי. עשרים שניות ויותר לא קרה דבר, ואחר כך, בתנועה חלקה ודוממת, באיטיות אין־סופית, הסתדרו כתפיו, ראשו, וחזרו לתנוחתם הקודמת. קצב נשימתו לא השתנה. קצב הנשימה שלי וגם הדופק הואצו. עמדתי כמטר ממנו, מוקסם מהאופן שבו שב והתרפה, כמו בלון המתרוקן מאוויר בנחת. החלטתי לא לעצום לו את העיניים. בזמן שחיכיתי שייתן עוד אות, שמעתי את מירנדה מסתובבת בדירה מעליי. היא חזרה מסולסברי. נכנסת ויוצאת מחדר השינה שלה. שוב חשתי בריגוש הדאוג של אהבה לא מוצהרת, וברגעים האלה הנץ בי רעיון.

 

אחר הצהריים הייתי אמור להרוויח ולהפסיד כסף מול צג המחשב. במקום זאת צפיתי מגובה מסוק בספינות החלוץ של כוח המשימה המקיפות את כף פורטלנד ומסתדרות בסך מול חוף צ’זיל. אפילו שמות המקומות היו ראויים להצדעה. ״איזה יופי. קדימה!״ חשבתי שוב ושוב. ואחר כך: ״אחורה!״ לא חלף זמן רב והמשט הגיע לחוף היוּרָה, שם רעו לפנים עדרי דינוזאורים ולחכו שרכי ענק. פתאום היינו על הקרקע, בין תושבי ליים רג’יס המתאספים על חוף המפרץ בנמל קוֹבּ. אחדים היו מצוידים במשקפות, רבים אחזו בדגלים בדיוק כמו אלה שעליהם חשבתי, דגלוני פלסטיק על מקלות עץ. ייתכן שאחד מצוותי החדשות חילק אותם. משאל רחוב. קולות רכים של נשים עמלניות במבטא מקומי, משתנקות מהתרגשות. זקנים קשוחים שנלחמו בכרתים ובנורמנדי מהנהנים בינם לבין עצמם ואינם מסגירים דבר. כמה ייחלתי להאמין גם אני. אבל זה היה אפשרי! עדשה ארוכה שצילמה ממקום כלשהו במצפה ליזרד הראתה את הנקודות הקטנטנות המתרחקות, הספינות היוצאות בעוז נפש אל הים הגדול הגואה לצליליו הצרודים של רוד סטיוארט, בעוד אני משתדל לא לדמוע.

 

איזו טלטלה ביום חול שכזה. יצור ממין חדש ליד שולחני, האישה שאני רוחש לה אהבה חדשה שני מטרים מעל ראשי, והמדינה במלחמה מהסוג הישן. אבל הייתי ממושמע למדי והרי הבטחתי לעצמי שבע שעות מדי יום. כיביתי את הטלוויזיה וניגשתי למסך המחשב שלי. שם חיכה לי האי־מייל המיוחל ממירנדה.

 

ידעתי שלא אתעשר לעולם. הסכומים שהעברתי מפה לשם, בפיזור סולידי בין עשרות הזדמנויות, היו קטנים. במשך החודש הרווחתי יפה מסוללות מצב מוצק אבל הפסדתי סכום קרוב לזה במניות עתידיות של יסודות נדירים — קפיצה טיפשית אל הנודע. אך הצלחתי להישאר מחוץ למסלול קריירה, מחוץ לעבודה במשרד. זאת הייתה ברירת הרע במיעוטו בחתירתי לחירות. המשכתי לעבוד עד הערב, עמדתי בפיתוי ולא הלכתי לבדוק מה מצבו של אדם, אף שניחשתי שהוא כבר נטען לגמרי. הצעד הבא יהיה להוריד את כל העדכונים שלו. אחר כך, ההעדפות האישיות הבעייתיות.

 

לפני ארוחת הצהריים הזמנתי את מירנדה באי־מייל לארוחת ערב. עכשיו כתבה לי שתבוא. היא אהבה את בישוליי. בזמן הארוחה אציע לה הצעה. אני אשיב על כמחצית השאלות לבחירת האישיות של אדם, ואחר כך אעביר לה את הקישור והסיסמה ואתן לה לבחור את השאר. לא אתערב, אפילו לא ארצה לדעת מה בחרה. אולי תושפע מגרסה של עצמה: נפלא. אולי תיצור את גבר חלומותיה: מאלף. אדם ייכנס לחיינו כמו בן אדם אמיתי, ורובדי אישיותו הסבוכים ייחשפו רק עם הזמן, עם האירועים, במגעיו עם מי שיפגוש. במובן מסוים הוא יהיה ילדנו. הוויותינו הנפרדות יתמזגו בו. מירנדה תצטרף להרפתקה. נהיה שותפים, ואדם יהיה מושא עניין משותף לשנינו, ברוּאנו. נהיה משפחה. לא היה בתוכנית שלי שום דבר נכלולי. בוודאי איפגש איתה יותר. יהיה לנו נחמד.

 

בדרך כלל, התוכניות שרקמתי נכשלו. אבל זה היה משהו אחר. הייתי צלול, לא מסוגל להונאה עצמית. אדם לא היה מתחרה מבחינתי. עד כמה שריתק אותה, הוא גם דחה אותה פיזית. את זה היא פחות או יותר אמרה לי במו פיה. ״מלחיץ״ אותה, כך אמרה לי ביום הקודם, שגופו חמים. היא אמרה ש״קצת מוזר״ שהוא יכול להגות מילים בלשונו. אבל אוצר המילים שלו היה גדול כמו של שקספיר. מוחו הוא שעורר את סקרנותה.

 

כך התקבלה ההחלטה שלא למכור את אדם. אחלוק בו עם מירנדה — כפי שהייתי חולק בבית שיכולתי לקנות. הוא יכיל אותנו. נתקדם, נשווה רשמים, נצרף אכזבות. בגיל שלושים ושתיים הייתי בעיני עצמי מנוסה באהבה. הצהרות כנות ירחיקו אותה. מוטב פי כמה לעבור יחד את המסע הזה. כבר עכשיו היא ידידה שלי, לפעמים היא מחזיקה לי את היד. אני לא מתחיל מאפס. רגשות עמוקים יותר יפלשו לליבה ויפתיעו אותה, כמו שהפתיעו אותי. ואם לאו, לפחות אוכל להתנחם בכך שאבלה יותר זמן במחיצתה.

 

במקרר הישן נושן שלי, שהידית החלודה שלו התנתקה חלקית, היו עוף שניזון בתירס, חפיסת חמאה, שני לימונים וצרור טרגון טרי. בקערה על השיש היו כמה ראשי שום. בארון, תפוחי אדמה אחדים, מכוסים אדמה, שכבר התחילו לנבוט — אבל לאחר קילוף וצלייה הם יהיו טובים. חסה, רוטב, בקבוק יין קָאוֹר בעל גוף. פשוט. קודם כול, לחמם את התנור. עניינים שגרתיים אלה מילאו את מחשבותיי כשקמתי ממקומי ליד שולחן העבודה. ידיד ותיק שלי, עיתונאי, אמר פעם שגן עדן עלי אדמות זה לעבוד לבד כל היום לקראת ערב בחברה מעניינת.

 

הסעודה שהתכוונתי להכין לה ודברי השפר של ידידי הסיחו את דעתי ובאותו רגע לא חשבתי על אדם. לכן נדהמתי כשנכנסתי למטבח ונתקלתי בו עומד עירום ליד השולחן, פניו מופנים ממני באלכסון, ידו האחת ממוללת את חוט החשמל המשתלשל מטבורו. ידו האחרת הורמה אל הסנטר, מלטפת אותו באורח מהורהר — אלגוריתם מוצלח מן הסתם, אך משכנע לחלוטין כביטוי של עצמי חושב.

 

התאוששתי ואמרתי: ״אדם?״

 

הוא נפנה אליי לאט. כשעמד ישר מולי, פגש את מבטי ומצמץ, ושוב מצמץ. המנגנון פעל, אך נראה מדויק מדי.

 

הוא אמר: ״צ’רלי, אני שמח לפגוש אותך סוף כל סוף. אם לא קשה לך, אולי תוכל להטעין את ההורדות שלי ולהכין את הפרמטרים השונים…״

 

הוא השתתק, הביט בי בריכוז, עיניו הבזוקות שחור סורקות את פניי בתזוזות מהירות. אומד אותי. ״תמצא את כל הדרוש לך בחוברת.״

 

״כן,״ אמרתי. ״כשיהיה לי זמן לזה.״

 

קולו הפתיע אותי ונעם לי. טנור קל, קצב דיבור מתקבל על הדעת, טון חביב, מתרצה וידידותי אך לרגע לא כנוע. המבטא היה היגוי אנגלי תקני של אדם משכיל מהמעמד הבינוני של דרום אנגלייה, בתוספת רמז קל שבקלים לאזור הווסט קאנטרי בתנועות. ליבי פעם במהירות אבל הקפדתי להיראות רגוע. כדי להוכיח זאת אילצתי את עצמי להתקרב אליו עוד צעד. לטשנו זה אל זה מבט בשתיקה.

 

שנים לפני כן, בעת לימודיי, קראתי על ״מגע ראשון״ שנוצר בתחילת שנות השלושים בין חוקר ושמו ליהי לבין אחדים מתושבי ההר בפפואה גינאה החדשה. בני השבט לא ידעו אם הדמויות החיוורות שהופיעו פתאום על אדמתם הן בני אדם או רפאים. הם חזרו לכפר לדון בסוגיה והשאירו נער שירגל אחר הדמויות ממרחק. השאלה יושבה אחרי שהנער דיווח שאחד מעמיתיו של ליהי הסתתר מאחורי שיח כדי לעשות את צרכיו. כאן, במטבח בדירתי ב-1982, שנים לא רבות לאחר מכן, המצב היה פשוט פחות. החוברת למשתמש סיפרה לי שלאדם יש מערכת הפעלה וגם טבע — טבע אנושי — ואישיות, זו שקיוויתי שמירנדה תעזור לספק לו. לא ידעתי בדיוק עד כמה השלושה חופפים ומה יחסי הגומלין ביניהם. כשלמדתי אנתרופולוגיה, הסברה הייתה שטבע אנושי אוניברסלי אינו קיים. זוהי אשליה רומנטית שאינה אלא תוצר משתנה של תנאים מקומיים. רק האנתרופולוגים, הלומדים תרבויות אחרות על בוריין ומכירים את הטווח המרהיב של המגוון האנושי, מבינים עד כמה מגוחך לדבר על ערכים אנושיים אוניברסליים. מי שנשארים בבית וממשיכים בחייהם הנוחים אינם מבינים דבר, אף לא על תרבותם שלהם. אחד המורים שלי אהב לצטט את קיפלינג: ״ומה יֵדע על אנגלייה מי שרק את אנגלייה מכיר?״

 

כשעמדתי באמצע שנות העשרים לחיי כבר התחילה הפסיכולוגיה האבולוציונית לחזור לתפיסה על קיומו של טבע אנושי מהותי הנגזר ממורשת גנטית משותפת ואינו תלוי בזמן ובמקום. הזרם המרכזי של מדעי החברה הגיב בזלזול, לפעמים בזעם. דיבורים על גֵנים בהקשר של התנהגות אנושית עוררו את זכר הרייך השלישי של היטלר. האופנות משתנות. אבל יוצריו של אדם עלו על הגל החדש של חשיבה אבולוציונית.

 

הוא עמד לפניי בלי ניע באפלולית אחר הצהריים החורפי. שיירי האריזות שהגנו עליו עדיין נערמו לרגליו. הוא עלה מהם כמו ונוס של בוטיצ’לי מצדפתה. מבעד לחלון הצפוני נח האור המתמעט על קווי המתאר של מחצית אחת בלבד של דמותו, צד אחד של פניו האציליים. הצלילים היחידים היו הריטון הידידותי של המקרר וסאון התנועה המעומעם. ניחשתי אז את בדידותו, הצונחת כעול על כתפיו השריריות. הוא התעורר וגילה שהוא נמצא במטבח מרופט, באזור מיקוד לונדון SW9 בשלהי המאה העשרים, בלי חברים, בלי עבר ובלי מושג על עתידו. הוא היה לבדו באמת. כל שאר האדמים והחוות נפוצו בעולם עם בעליהם, אם כי אמרו ששבע חוות מרוכזות בריאד.

 

הושטתי יד להדליק את האור ושאלתי: ״איך אתה מרגיש?״

 

הוא הסיט את מבטו ושקל את תשובתו. ״אני לא מרגיש בסדר.״

 

הפעם הייתה נימת קולו ריקה מכל דגש. נראה שהשאלה שלי דיכאה את רוחו. אבל איזו רוח תיתכן בתוך מיקרו־מעבדים?

 

״מה הבעיה?״

 

״אין לי בגדים. ו—״

 

״תכף אביא לך. ומה עוד?״

 

״החוט הזה. אם אמשוך אותו זה יכאב.״

 

״אני אנתק אותו וזה לא יכאב.״

 

אבל לא ניגשתי אליו מיד. באור החשמל יכולתי לבחון את הבעת פניו, שכמעט לא השתנתה כשדיבר. לא פנים מלאכותיים ראיתי לפניי אלא מסכה של שחקן פוקר. בלי לשד האישיות לא היה לו הרבה מה להביע. הוא הריץ תוכנה בסיסית שאפשרה לו לפעול עד שתושלם ההורדה. היו לו מחוות גוף, משפטים, סדר פעולות ששיוו לו מראית עין מתקבלת על הדעת. הוא ידע מה לעשות ברמה בסיסית, אבל לא הרבה יותר מזה. כמו מי שסובל מהנגאובר מפלצתי.

 

עכשיו יכולתי להודות בפני עצמי — פחדתי ממנו ולא רציתי להתקרב. חוץ מזה, עדיין עיכלתי את ההשלכות של המילה האחרונה שאמר. אדם רק צריך להתנהג כאילו הוא מרגיש כאב ואני אהיה חייב להאמין לו, להגיב כאילו כואב לו באמת. קשה מדי שלא להגיב כך. זה עומד בניגוד קוטבי כל כך לנטייה האנושית להזדהות. ועם זאת לא יכולתי להאמין שהוא מסוגל להיפגע, או להרגיש, או אפילו לחוש. ואף על פי כן הרי שאלתי אותו איך הוא מרגיש. תשובתו הייתה הולמת, וכך גם הַצעתי להביא לו בגדים. ואני לא האמנתי לאף מילה. שיחקתי במשחק מחשב. אבל זה היה משחק אמיתי, אמיתי כמו חיי החברה, ולראיה — הולם הלב שלי המסרב להירגע והיובש שבפי.

 

היה ברור שהוא ידבר רק בתשובה למה שאומר לו. התאפקתי ולא נכנעתי לדחף להמשיך להרגיע אותו, חזרתי לחדר השינה ומצאתי לו משהו ללבוש. הוא היה בחור מוצק, נמוך ממני בכמה סנטימטרים, אבל חשבתי שהבגדים שלי יתאימו לו פחות או יותר. נעלי ספורט, גרביים, תחתונים, מכנסי ג’ינס וסוודר. נעמדתי מולו ושמתי בידיו את כל אלה. רציתי לצפות בו מתלבש כדי לראות אם התפקודים המוטוריים שלו עומדים בהבטחות. כל ילד בן שלוש יודע כמה קשה לגרוב גרביים.

 

כשנתתי לו את בגדיי הרחתי ריח דק שעלה מפלג גופו העליון ואולי גם מרגליו, ריח שמן מחומם, שמן מהסוג הבהיר, המזוקק מאוד, שבו היה אבא שלי משמן את מנענעי הסקסופון שלו. אדם החזיק את הבגדים מונחים על זרועותיו המושטות אליי. הוא לא זע כשהתכופפתי וניתקתי את חוט החשמל. תווי פניו המהודקים, המסותתים לא גילו דבר וחצי דבר. למלגזה המתקרבת למשטח הרמה אין פחות הבעה. ואז, כך שיערתי, נפתח איזה שער לוגי או מערך של שערים והוא לחש: ״תודה.״ אל המילה התלווה ניד ראש מודגש. הוא התיישב, הניח את הערמה על השולחן והרים את הסוודר שבראשה. אחרי רגע מהורהר פרש אותו, יישר אותו על השולחן כשצד החזה למטה, השחיל את ידו הימנית עד לכתף, אחר כך את השמאלית, ובתנועה מורכבת ושרירית אחת כבר היה הסוודר על גופו והוא משך ויישר את שוליו. על הסוודר, סוודר פליז צהוב דהוי, התנוססה באותיות אדומות סיסמה היתולית של ארגון צדקה שתרמתי לו פעם. ״ביחד נצנח את הדיסלקסייה!״ הוא התיר את הגרביים המגולגלים וגרב אותם בישיבה. תנועותיו היו זריזות. בלי שמץ היסוס, בלי שום קושי בחישוב יחסי המרחב. הוא קם, לקח את התחתונים והתכופף, נכנס לתוכם רגל־רגל, העלה אותם על גופו, לבש באותו אופן את המכנסיים, סגר את הרוכסן וכפתר את כפתור הג’ינס הכסוף בתנועה רציפה אחת. עכשיו שב והתיישב, תקע את כפות רגליו בנעלי ההתעמלות וקשר את השרוכים בקשר פרפר כפול במהירות מסחררת שלמישהו אחר אולי הייתה נראית בלתי אנושית. אבל אני לא חשבתי כך. זה היה הישג של הנדסה ועיצוב תוכנה: שיר הלל לכוח ההמצאה האנושי.

 

נפניתי להכין את ארוחת הערב. מעליי שמעתי את מירנדה עוברת בחדר, צעדיה עמומים, כאילו היא יחפה. הולכת להתקלח, מתכוננת. בשבילי. דמיינתי אותה עדיין לחה, בחלוק, פותחת את מגירת הבגדים התחתונים וחושבת. משי, כן. אפרסק? בהחלט. עד שיתחמם התנור הוצאתי את המרכיבים וסידרתי אותם על משטח העבודה. אחרי יום של מסחר חמדני אין כמו בישול כדי להיזכר בצד היפה יותר של העולם, בהיסטוריה הארוכה של דאגה לצורכי הזולת. הצצתי אחורנית. נדהמתי למראה התמורה שחוללו הבגדים. הוא ישב ומרפקיו מונחים על השולחן כמו איזה חבר ותיק שלי המחכה שאמזוג את כוס היין הראשונה של הערב.

 

הרמתי את קולי ואמרתי לו: ״אני צולה עוף בחמאה וטרגון.״ לא יפה מצידי, אני הרי יודע שהוא ניזון מאלקטרונים חסרי גיוון.

 

בלא שיהוי, ובקול חסר כל הבעה, אמר: ״זה צירוף טוב. אבל העלים עלולים להישרף בזמן השחמת התרנגולת.״

 

השחמת התרנגולת? מינוח מדויק, כנראה, אבל זה נשמע מוזר.

 

״מה אתה מציע?״

 

״כסה את העוף בנייר אלומיניום. על פי גודלו הייתי אומר שבעים דקות במאה שמונים מעלות. אחר כך הסר ממנו את העלים וצרף אותם לנוזלים בזמן ההשחמה, רבע שעה בלי כיסוי באותה טמפרטורה. אחר כך אפשר לצקת על העוף את הטרגון עם הנוזלים והחמאה המומסת.״

 

״תודה.״

 

״אל תשכח לתת לעוף לעמוד מכוסה במגבת עשר דקות לפני החיתוך.״

 

״אני יודע.״

 

״סליחה.״

 

האם דיברתי בתרעומת? בראשית שנות השמונים כבר היינו רגילים מזמן לדבר עם מחשבים, במכונית ובבית, במוקדים טלפוניים ובמרפאות. אבל אדם שקל את העוף שלי מצידו האחר של המטבח ועוד התנצל על העצות העודפות. שוב הפניתי את ראשי והעפתי בו מבט. עכשיו הבחנתי שהוא הפשיל את שרוולי הסוודר עד למרפקיו וחשף זרועות חסונות. הוא שילב את אצבעותיו והשעין עליהן את סנטרו. וככה הוא כשעוד אין לו אישיות. ממקום עומדי, כשהאור נח על עצמות הלחיים הגבוהות שלו, הוא נראה קשוח, הבחור השקט על הבר שמוטב לא להטריד אותו. לא טיפוס שמחלק עצות בישול.

 

הרגשתי צורך, צורך ילדותי למדי, להפגין שאני המחליט פה. אמרתי: ״אדם, לך בבקשה סביב השולחן פעמיים. אני רוצה לראות אותך הולך.״

 

״בבקשה.״

 

בהילוכו לא היה שום דבר מכני. בגבולות החדר הוא הצליח ללכת בצעדים רחבים וגמישים. אחרי שהקיף את השולחן פעמיים נעמד ליד הכיסא שלו והמתין.

 

״עכשיו אתה יכול לפתוח את היין.״

 

״ברצון.״

 

הוא התקרב אליי ביד מושטת ואני הנחתי עליה את חולץ הפקקים. כלי מהסוג המפרקי והמדורג החביב על מלצרי יינות. הוא השתמש בו ללא קושי. הוא קירב את פקק השעם לאפו, אחר כך פתח ארון והוציא גביע, מזג יין כזרת והגיש לי. כשטעמתי הביט בי בריכוז. אין לומר שהיין היה מהמדרגה הראשונה ואף לא מהשנייה, אבל הוא לא היה מקולקל. הנהנתי והוא מילא את הגביע והניח אותו בזהירות ליד הכיריים. אחר כך חזר לכיסאו ואני התחלתי להכין את הסלט.

 

חצי שעה חלפה בשלווה ואיש משנינו לא דיבר. הכנתי רוטב לסלט וחתכתי את תפוחי האדמה. דעתי הייתה נתונה למירנדה. הייתי משוכנע שהגעתי לשלב הרה גורל בחיים, אחת מפרשות הדרכים בדרך לעתיד. בנתיב אחד יימשכו החיים כפי שהיו, ובאחר ישתנו מן הקצה לקצה. אהבה, הרפתקאות, התרגשות אדירה, אבל גם סדר ובגרות חדשה, לא עוד תוכניות מופרכות, בית משותף, ילדים. ואולי דווקא שני אלה הם תוכניות מופרכות. יש לה אישיות נעימה מאין כמותה, היא טובת לב, יפהפייה, מצחיקה, אינטליגנטית כל כך

 

שמעתי רעש מאחוריי וחזרתי לעצמי, שמעתי אותו שוב ונפניתי. אדם עדיין ישב על כיסאו ליד שולחן המטבח. הוא השמיע, פעם ופעמיים, צליל של מי שמכחכח מתוך כוונה מסוימת.

 

״צ’רלי, אני מבין שאתה מבשל בשביל הידידה שלך מלמעלה. מירנדה.״

 

שתקתי.

 

״על פי המחקרים שערכתי בשניות האחרונות וניתוח הנתונים אתה צריך להיזהר שלא לתת בה אמון מלא.״

 

״מה?״

 

״על פי ה—״

 

״אני מחכה להסבר.״

 

הסתכלתי בכעס בפניו האטומים של אדם. הוא אמר בקול שקט ועצוב: ״קיימת אפשרות שהיא שקרנית. שקרנית זדונית ושיטתית.״

 

״כלומר?״

 

״זה ייקח כמה דקות, והיא כבר במדרגות.״

 

השמיעה שלו הייתה טובה משלי. בתוך שניות נשמעה דפיקה רפה בדלת.

 

״תרצה שאפתח?״

 

לא עניתי לו. רתחתי מכעס. יצאתי למסדרון הזעיר במצב רוח לא מתאים. מי או מה היא המכונה המטומטמת הזאת? למה אני צריך לסבול אותה?

 

פתחתי את הדלת בתנופה, והיא עמדה שם בשמלת תכלת יפה, מחייכת אליי בעליזות, בידה זר של פרחי גלנתוס. מעולם לא נראתה מקסימה כל כך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *