מאת: גיירמו מרטינז
הוצאה: עם עובד
בכל ספר חדש שבו אני מעלעל תמיד אני מחפש, ראשית ולפני כל דבר אחר, למצוא סיבה שלא לקרוא אותו. למצוא בו פגם, לאתר סיבה, תירוץ, ולהמשיך הלאה, אל הספר הבא. אולם גיירמו מרטינז שבה אותי מהפסקה הראשונה. משהו בדרך שבה הוא פורס בפני הקורא עניין אישי, שלו, הסופר, ומשתף אותו באותו העניין, דיבר אלי. שני עמודים מאוחר יותר כבר נקלעתי לתיאור של בחורה צעירה, לוסיאנה, שאותה העסיק הסופר כקלדנית לפני עשור. כאן כבר הייתי שבוי.
התיאור העדין של איש, המעסיק בחורה צעירה בהכתבות, ואינו יכול שלא להרהר במראה המצודד ובאפשרויות הדמיוניות הפתוחות בפניו, ליצור עמה קשר פיסי, שכה קשה יהיה לבצע אותן הלכה למעשה, נגעו בי במקום מרכזי. אחר כך קראתי תיאור נוסף של אותה לוסיאנה, הרבה פחות מחמיא, אבל שם כבר נכרכו סביבי קורי העכביש שתווה הסופר, קורי עלילה אפלה הנפרסת משתי נקודות מבט שונות, וחייב הייתי להמשיך ולקרוא עד הסוף.
וזו העלילה:
מקץ עשר שנים לא נשאר כמעט מאום מלוסיאנה, הנערה הנמרצת והמצודדת שהסופר הנודע קלוֹסטֶר נהג להכתיב לה את הרומנים שלו – עד שנוצר קרע ביניהם. לאחר מותו הטרגי של חברהּ, ואחר כך של כל בני משפחתה אחד לאחד, חיה לוסיאנה בצִלהּ של אימה נוראה. היא נרתעת מכל רחש, חושדת בכל מי שהיא פוגשת, ובעיקר – בונה לעצמה תאוריה. לדעתה לא ייתכן שכל המיתות סביבה מקריות, והיא בטוחה שהן חלק ממסע נקמה שיטתי ומחושב שמנהל נגדה הסופר הנודע.
בייאושה היא פונה אל המספר, סופר צעיר וחסר שם, שגם אצלו עבדה פעם תקופה קצרה. על כורחו נסחף המספר הן אל תוך הסיוט של לוסיאנה הן אל תוך עולמו האפל והמבריק של קלוסטר, והוא מוצא את עצמו אנוס להתמודד עם חידות נוראות. האם יכול אדם להגות גאומטרייה שלמה של רצח, שתיראה כמו הגורל העיוור – ולחמוק מעונש? ומבחינתו של הנוקם, עד היכן צריך להגיע העונש הראוי למי שגזל ממנו, לדעתו, את היקר לו מכול?
לסופר היתה הצלחה בינלאומית גדולה עם ספרו רציחות נוסח אוקספורד (ספריה לעם), שלא קראתיו. עתה הוא חוזר בעוד ספר מתח, שסופו דו משמעי במידה מסוימת, ואודה – הוא לא סיפק לי סיכום מענג ולא הצליח לסגור היטב את המעגל שהעלילה פתחה. אולם במקרה הזה הדרך שעברתי בין דפי הספר הביאה את חווית הקריאה למיצוי שווה.