אני, אולי כמו רבים מכם, שבע ממחזות זמר שאותם אספתי במהלך שנותיי, בשתי ידיי ממחוזות זרים, ובעיקר מה”ווסט-אנד”, בלונדון, ומ”ברודווי” בניו יורק. זיכרוני מוליך אותי אחורה, עד לשנות ה- 70 של המאה הקודמת, ששם נחשפתי לראשונה לפצצות בידור בעוצמה שלא הכרתי כמו “ג’יזס כרייסט סופר-סטאר”, “הייר” ו”אוויטה”, ומאוחר יותר “קאט’ס”, “מיס סייגון”, “עלובי החיים” וכן הלאה והלאה…
לכן, כשישבתי בשורה הלפני אחרונה ביציע ספון העץ של תיאטרון חיפה, שהזכיר לי, איכשהו, יציעים של אולמות עגולים וספירליים השייכים להוד מלכותה, החלטתי להפגין סלחנות ורצון טוב כלפי מה שלא יתחולל שם, על הריבוע המרוחק, בקצהו השני של האולם, שבינו וביני מפריד ריבוא קרחות, תסרוקות ומערבולת שלמה של בשמים המחוללת מעל לכל אותן פדחות, השייכות לשמנה ולסולתה של נציגיה הנבחרים של עיר הכרמל.
לא בניתי ציפיות, וכיוון שכך, שמחתי לגלות שאני נהנה ממה שקורה שם, על הבמה. ראויה ביותר לציון בתחילה היתה זו המוסיקה. לגמרי חיה, אף כי בלתי נראית. תזמורתו של טל בלכרוביץ שהסתתרה כולה מאחורי הקלעים (אני זוכר את אביו, מישה, עם אקורדיון, ב”הבימה”) המוסיקה החיה היתה בהחלט אחד היסודות היותר מוצקים שעליהם נשען המחזמר.
עוד יסוד מוצק בבניית ההצלחה הוא השחקן הראשי, עופרי ביטרמן, בולט ו”מתאבד” על הבמה, שהפך את התפקיד הזה ל”תפקיד חייו”. הוא העניק לו משמעות מיוחדת כשהוא מגייס כל גרם של אנרגיה שיש לו ונותן ביצוע מעולה, שאיננו ממש חיקוי לצ’ארלי צ’פלין, אלא סוג של בנייה מחודשת ואינטרפרטציה עצמאית של דמותו.
סיפור חייו של הקומיקאי המפורסם ביותר בעולם, הגאון הקולנועי רב הכישרונות (איזה מלחין מעולה הוא היה, בנוסף לכל כישרונותיו האחרים) הוא סיפור של עוני ומחסור, יתמות ועצב, ואלה יצוקים בכל יצירותיו של צפלין ומהווים את ליבותיהם. חלק מפתיע ופחות מוכר, היא הגישה הדו-פרצופית האמריקאית הנודעת, זו שהגיעה לשיאה ב”מקרתיזם”. מעטים יודעים כי צ’אפלין נרדף בשל דעותיו הסוציאליסטיות, ובסופו של דבר גם גורש מארה”ב לכמה עשורים.
סיפור הגירוש, שבמחזה אחראית לו העיתונאית המרושעת הדה הופר, ושעיקרו נגול אחרי ההפסקה, תורם קצב מהיר יותר למחזה ויוצר מתח בריא ועניין מחודש. בנוסף, סיפורי אהבותיו של גיבור ההצגה, בעיקר עם שחקניות צעירות, חלקן קטינות, מאירים אף הם פן אקטואלי בעלילת המחזה.
עוד אהבתי – ככל שהצלחתי לראות – את ההנאה שנשקפה ממשחקם של רוב השחקנים, שביניהם מוכרים ואהובים, ושהדביקה גם את הצופים. פחות אהבתי את הכוריאוגרפיה, שהיתה לעיתים מסורבלת והיו כמה ריקודים שאצלי, לפחות, עוררו חיוך של מבוכה.
השירים הזרועים במחזה הם, ברובם, קליטים אך צפויים מדי, כאילו שמענו אותם כבר פעם במחזמר אחר. כך גם האיכות הקולית של אלה השרים אותם. קצת אובר-דרמטיים, קצת צפויים מדי, קצת דומים בהעמדה שלהם לאינסוף רגעי שירה זהים שנשלפים מהזיכרון ושנראים ממש כך.
לצידי ישבה רומי, בתי בת ה- 16 שלדעתה אני מייחס חשיבות רבה. (גילמה את תפקיד הילדה ב”חיזור גורלי” ב”הבימה”, השתתפה ב”כפולים” בתפקיד הילדה ועוד ועוד…) ולדבריה, היא נהנתה מההצגה הנאה מרובה.
ההצגה הספציפית שאליה הגעתי היתה הצגה חגיגית, אליה הוזמנה העילית החברתית של חיפה: אנשי אקדמיה ויזמים קרחים או לבני שיער עם תיקי צד מעור והמון מנכ”ליות של ארגונים חברתיים מתוחות לחיים ומהודקות שפתיים, שעמדו לאחר סיום ההצגה בסבלנות ולטשו עיניים אל התקרובת, שקרצה להם בפואייה. נו, שיתחיל כבר הטקס, שתנאם כבר ראשת העיר ושניתן יהיה כבר לנעוץ שיניים בסנדוויצ’ונים…
צ’פלין (קו-פרודוקציה של תיאטרון ת”א ותיאטרון חיפה)
כוריאוגרפיה : עומר זמרי
בימוי: שוקי וגנר
שחקנים: עופרי ביטרמן, מיקי קם/טלי אורן, ירון ברובינסקי, דפנה דקל, אבי גרייניק, מיטל נוטיק, ניר לוגסי.