הם אמרו: “רק מאה מטר”/ איטו אבירם

לבדי, השכם בבוקר ברחוב.

אצבעותיו הרחומות של אוויר הבוקר הקריר חומדות אותי לעצמן, ואילו אני מתעקש להתנכר להן ולהתרכז במראהו השומם של הרחוב. שתיקתן של המכוניות החונות מביכה אותי, כי הן מעמידות פנים כמסתתרות במשחק מחבואים, אף שעכוזה וחוטמה של כל אחד מהן בולט לעין.

צפירת האזהרה המרחפת מעל הכל אינה נשמעת, אבל נוכחותה כה מורגשת, עד שדומה שגם גזעיהם של עצי השדרה מצטמררים בבעתה. הציפורים מצייצות דברי הבל, תרנגולות תגרניות רכלניות, המעמידות פנים שדבר אינו מזיז להן, כאילו היה מדובר בצרה המתרגשת על בני אנוש בלבד. אבל אם ישוב העולם לתוהו, איך הן יסתדרו לבד בלא שנצוד אותן, נכתוב להן שירים, נעריץ את מעופן ונרצה לדמות להן?

אני פוסע חרש על המדרכה. צעדיי מפלסים נתיב ראשוני על פני המרצפות, שדומה כי לא ידעו רגל אדם. בין זקוף למסתתר אני ירא ומתרגש כאחד למחשבה שעין נעלמה של פקח או שומר כבר צופה בי, וכעת, כמו אותו טירנוזאורוס רקס כבד כפות, בסרט “פארק היורה”, היא מתכננת את הסתערותה עלי, הטרף.

אמרו מאה מטרים, ובראשי מתנגנת סימפוניה של תירוצים שכל אחד יותר מדהים ויותר מגוחך ממשנהו. “בקו אווירי מביתי זה יוצא פחות”, אסביר בנון-שלנטיות, או שבכלל אחייך, וחיוכי יפתיע אותם, עד למחשבה שבעצם, אנו מכירים היטב, אחים, ורק גדר התיל העוקצנית שנכרכה סביבנו, האזרחים, הפכה אותנו לאויבים לרגע.

חושיי מחודדים כשל חית טרף. כבר אינני כלל בן הזמן הזה, או בן הישוב הזה. כמו רבים אחרים, חזרתי להיות יונק השואף לשרוד, ותו לאו. השקט מטעה, אבל את האויבים אני חש בעקצוצי עור גופי, בהסתמרות השערות על עורפי, בהיחשפותן השקט, הקטלני, של ציפורניי. אני נמנע ממגע עם אנשים, חיוכיי מטעים, כי גם למצודדת שבין הנשים אטעים את טעם נשיכתי אם תעז רק לאיים על קרטון הביצים האחרון על המדף, שחיוכו המזמין מופנה אלי, ולא אליה.

שערי הבתים נגלים לי בזה אחר זה, ומאחוריהם מסתתרות נשמות שמכינות לעצמם קפה משובח, מסיטות באצבע תובענית את התוכנות הנפתחות למענן, שוקקות פעילות על מסכי הסלולריים, ומחפשות סיבה להרגיש שאלו הם ימים קשים, בשעה שמחשבה עיקשת בתוך נפשותיהן מנסה לבקוע ולהצהיר שאין זו אלא חופשה למזכרת. חוויה שלעולם לא תחזור. רגעים שעוד נתרפק עליהם. אבל פרצופה הקודר של התקשורת מצליח להחניק אותה בכל פעם שהיא מזדקפת, אף שהיא, העקשנית, עדיין אינה מוותרת.

רכב נשמע בקצה הרחוב, וקולו מעלה בי את הדן של אלף סצנות מתוך סרטים, שבהן הגיבור נס על נפשו, רוכן מאחורי שיח או מזנק מעבר לגדר. אני שומע גדודי כלבים רודפים אחרי, וקול משרוקיות שוטרים בריטיים הבוקע מתוך ספרי שרלוק הולמס, במרדף אחרי הרוצח, שכפות ידיו מוכתמות בדם, ואני יודע שגם כפות ידי מוכתמות בדם. דמו של העבריין שרצח זה עתה את ההסגר, השליך את גופתו בצד הדרך ופוסע הלאה, תמים לכאורה, כאחרון הצדיקים.