מאת רוברט ולזר בהוצאת עם עובד.
צעיר אינטליגנטי ובעל יכולת שכנוע וביטוי נדירים, נעים סבר ומקסים, נודד בין עבודה לעבודה, בין אהבה לאהבה, בין אח לאחות, ובכל פעם מפתיע את הקורא בהחלטות המשונות שהוא מקבל. הספר כתוב כמעט כולו במעין דיאלוגים, שהם בעצם מונולוגים ארוכים ומפורטים שהדמויות מנהלות בינן לבין עצמן. הסופר מגלה יכולת להסיט את הוילון ולגלות לנו את מניעיה הכמוסים של כל דמות המשתתפת בסיפור. גם כאן עוזרים המונולוגים הארוכים, שספק נאמרים, ספק נהגים בראשם של הגיבורים.
העלילה איטית, וכמעט ולא קיימת. האחים טאנר, שלושה אחים ואחות אחת, נפגשים ונפרדים, כל אחד מהם חי את חייו ובכל זאת, יש קשר בין השלושה, ששבים ונפגשים כדי להתחקות אחרי המשותף והשונה שביניהם. הנופים, הנשזרים בעלילה, אירופאים לעילא, הם נופים של גבעות מוריקות ויערות, אגמים ודרכי עפר בוציות. עונות השנה חולפות מאחורי הדמויות ומחליפות את צבע הרקע שבו צובע הסופר את הסיפור היפהפה. אין כאן מתח, ודרושה סבלנות רבה כדי לקרוא את ההגיגים הרבים, אך אם נתאמץ, ניהנה למקרא התובנות הרבות העולות כמובנות מאליהן בכל עמוד ועמוד.
זהו בהחלט ספר של פנאי, שמהלל את הפנאי ואף את הבטלה, המתמצה באופיו של סימון, הדמות הראשית. היכולת לנטוש בכל פעם מקום עבודה ולהמיר אותו בכלום. ליפול לנטל על האחרים, אך בדרך מקסימה, לצפות בחיים שזורמים הלאה, כשאתה שרוע על הגדה, או אולי תקוע כצופה, מתבונן בעולם הסב סביבך, ויש זמן לשיקולים, למחשבות, להיסוסים ולהחלטות חדשות שבאות במקום הישנות.
“אני ממשיך לעמוד מול דלתות החיים, דופק ודופק, אמנם לא בקוצר רוח, ורק מאזין במתח לשמוע אם בא מישהו שרוצה להסיט עבורי את הבריח […] אני אדם שמאזין ומחכה ולא יותר מכך, אבל אני עושה זאת בצורה מושלמת, כי למדתי לחלום בזמן שאני מחכה.”
סימון טאנר נע ונד בין בני האדם, מנסה לתהות על קנקנם, אך אינו מוצא לו מקום בעולמם. הרומן עוקב אחרי כשנתיים בחיי סימון, שלושת אחיו ואחותו, ומתאר את מקומות העבודה, הקשרים והאהבות שהם משיגים ומאבדים. ברגישות ייחודית לו, במבט מלא חמלה והומור, משרטט רוברט ואלזר דמויות שכל כולן גוונים ודקויות וגיבור שמסרב לכל ניסיון להגדיר מה הוא.
האחים טאנר (1907) הוא הרומן הראשון שכתב רוברט ואלזר, וספרו הרביעי הרואה אור בהוצאת עם עובד.
294 עמודים, יצא לאור במרץ השנה.