Image default
בימה ומחול שווה קריאה

“האדה גאבלר” בבית ליסין – מרשימה ואסתטית, אבל לא מצליחה לגעת

צפה והתרשם: יפתח סמוכה – יוצר ושחקן

משחקה של מגי אזרזר, לעיתים, גרם לי לכיווץ. ברגעים מסוימים הביצוע שלה היה וולגרי, לא מעודן, וגם בעיקר מאוד מצחיק. יש לציין שהיה כיף לצחוק ממנה, אבל לא בטוח שזה הרגש הנכון למחזה הזה, לסיפור הזה. 

 

 

הדה גאבלר היא הצגה מרשימה ואסתטית אבל היא לא מצליחה לגעת.

יאיר שרמן הוא במאי מוכשר מאוד, והפעם הוא ביים הצגה עם הישגים אסתטיים וויזואליים רבים. זה מתחיל עם תפאורת הבית הלבנה והקרה של רוני תורן שמצליחה לעורר היטב תחושת ניכור, בדידות וזרות. גם התאורה של פליס רוס מעבירה אותנו בין לילה ויום בדרך חכמה ויצירתית.

הדה גאבלר הוא מחזה פרי עטו של המחזאי הנורווגי הנריק איבסן שראה אור לראשונה ב-1890. הצגת הבכורה נערכה בגרמניה ב-1891 וזכתה לביקורות שליליות. אולם מאז רכשה הכרה כקלאסיקה של ריאליזם, בתיאטרון המאה ה-19 ובעולם הדרמה. חלק מהמבקרים מחשיבים את דמותה של הדה לאחד התפקידים הדרמטיים הגדולים ביותר בתיאטרון.

הדה של איבסן היא אישה צעירה, נשואה לאיש אקדמיה שאותו אינה אוהבת, משועממת ומניפולטיבית. יש בהצגה מאבקי יוקרה בין אנשי אקדמיה, שמתחרים גם באהבתם את הדה ובעיקר, ישנן שתי יריות אקדח בשתי הזדמנויות שונות, ואתם יודעים שכשאקדח מוצב על הבמה במערכה ראשונה…

היה פיתוי רב בהעלאתה של ההצגה, שכבר הוצגה בישראל, בעשורים שחלפו, בכל התיאטראות הגדולים, בהשתתפות מיטב השחקנים. הפעם, ההצגה מתרחשת כולה בתוך בית ואין בה שום דבר מזמין, נעים או ביתי. העולם האסתטי של שרמן רווי דימויים יפים: הבמה מלאה בערימות ספרים המשמשות לדמויות כיסאות, יוצרות את העולם האקדמי והספרותי, שכל כך רחוק וזר מהדה. עציצי פרחים מתרסקים בהצגה, מסמלים את חיי הנישואין המרוסקים של הדה וטסמן. הדה עוטה על עצמה במהלך ההצגה את המדים של אביה, דימוי להשפעת דמותו עליה. זו ההצגה שעשויה בטוב טעם, אבל היא לא מצליחה לגעת.

אחת הסיבות המרכזיות לכך היא תצוגת המשחק של מגי אזרזר. אין מה לומר, מגי אזרזר היא מאוד מוכשרת. כריזמטית, עוצמתית יש לה נוכחות מאוד דומיננטית ומרשימה על הבמה. יש בה מעיין מרדנות וזעם כאלה שמתאימים מאוד לדמותה של הדה גאבלר. בנוסף יש לה גם יכולת מרשימה מאוד לבצע את הטקסט בצורה מאוד טבעית. כל משפט שיוצא מהפה שלה הוא ספציפי, הוא שלה.

  אף על פי כן, המשחק שלה לעיתים גרם לי לכיווץ. ברגעים מסוימים הביצוע שלה היה וולגרי, לא מעודן, וגם בעיקר מאוד מצחיק. יש לציין שהיה כיף לצחוק ממנה, אבל לא בטוח שזה הרגש הנכון למחזה הזה, לסיפור הזה. הדה היא דמות כואבת מתוסכלת ואבודה. מגי מרשימה, אך לא נוגעת ללב. 

גם דמותו של איילרט לוובורג, בגילומו של אסף יונש, עוברת כללית ובנאלית. יש תחושה שיונש נשען על המראה שלו ועל הנוכחות שלו אבל המשחק שלו נשאר שטחי וסתמי. שאר חברי הקאסט, גיל פרנק, כרמל בין, דינה בליי, תום חגי ואורה מאירסון מוכשרים מאוד והצבעים שכל שחקן מביא אל תוך ההצגה, משתלבים יפה יחדיו. אבל הרגשתי שאני צופה בחבורה של דמויות בתוך הצגת תיאטרון ולא בבני אדם מורכבים, אנושיים. הצגה בלי נשמה. 

 

ההצגה לא מצליחה לגעת גם מכיוון שהיא לא לגמרי מצליחה לספר את הסיפור של המחזה. כשההצגה נגמרה הרגשתי שלא הבנתי את דמותה של הדה. מה היא רוצה, מה הכאב שלה, מה התשוקה שלה. עמדתה כלפי איילרט, אהוב ליבה לשעבר שחוזר אל העיר נותרת לא ברורה ומבלבלת. היא משתוקקת אליו, כמהה לדעת שהיא מושא הכתיבה שלו, אבל גם שורפת את כתביו ושולחת אותו להתאבד. יש לציין שכך דמותה של הדה כתובה, אך לא הרגשתי שבזכות ההצגה הבנתי אותה יותר. שההצגה הספציפית הזו סיפרה לי משהו חדש עליה.

וגם אי אפשר להתעלם מחוסר ההקשר המוחלט של ההצגה הזו למציאות שלנו. לא ממש ברור מה הערך של היצירה הזו בתקופה הנוכחית, למה בחרו להעלות דווקא את המחזה הזה. לא כל הצגה שעולה בתאטרון הישראלי חייבת לדבר על המלחמה, אבל פה הניתוק מהמציאות היה צורם. הפרשנות של שרמן לא חדשנית במיוחד וגם לא מצליחה להתחבר למשהו שקרוב למציאות שלנו באיזושהי דרך. שרמן מיטיב להציג מוצר אסתטי, אך לא מצליח להגיד משהו באמצעותו.

כשההצגה נגמרת השחקנית הראשית עולה לבמה ומקריאה מפתק “גם היום אנחנו לא שוכחים את החטופים ואת החיילים שלנו ואנחנו מחכים לשובם הביתה”. כשצפיתי בה, התכווצתי. את בטוחה שאנחנו לא שוכחים אותם? 

 

אולי תאהב\י גם:

להקת המחול מארי שווינאר פתחה את הסתיו ב”פולחן האביב”

איטו אבירם

מופע הרוק: “אפר ואבק” של פוליקר – טלטלה רגשית!

איטו אבירם

“אוליאנה” בקאמרי – מהי באמת הטרדה מינית?!

איטו אבירם

הגב לפוסט

דילוג לתוכן