עמדת הנקניקיות ב”אלונית” תל מונד, זו שבתחנת הדלק ברחוב הלורד, קטנה ושימושית, במיוחד לאלה שלא יכולים להסתדר בלי נקניקיה, (ילדים) או לא יכולים לעמוד בפיתוי (מבוגרים חובבי נקניקיות.)
פעם היו שם גם קערת כרוב חמוץ, קטשופ וחרדל. היום יש רק קטשופ. מילא הכרוב, שזה אולי ל”מתקדמים”, אבל מה עם חרדל? אתם יכולים לדמיין נקניקייה בלי חרדל? זה חילול הקודש.
- יש לכם חרדל?
- נגמר, לצערי.
- אבל גם לפני חודש לא היה.
- עוד לא הביאו.
- וגם לפני חודשיים לא היה.
- מה לעשות, יא חביבי, לוקח להם זמן.
- טוב, אז אביא צנצנת חרדל מהמדף אצלכם בסופר ותתן לי משם, עם סכין.
- גם זה נגמר.
אנשי הצוות, ברובם ערבים ישראלים, נחמדים ממש. רוצים לעזור, רוצים לשרת, רוצים להרוויח כסף מלקוחות מרוצים, אבל מה – אלונית שמה להם רגל!
כי, כנראה, אלונית מזלזלת בלקוחות.
אגב, בעייה זו קיימת גם במרכזי נוחות נוספים של “אלונית”, כמו גם בעיית החשבוניות האמורות להיות מודפסות בתום התדלוק והן לא מודפסות “כי בדיוק נגמר הסליל, אבל אתה מוזמן להיכנס לחנות ולקבל חשבונית”…
אז מה אם, כשאני נאלץ להיכנס בשביל החשבונית, לעבור דרך מדפים גדושים, מוצרים ואנשי צוות שלא מתביישים לנצל את עובדת היכנסי למקום כדי להציע לי “מבצעים”, אני חש קצת… כלומר… איך להגדיר זאת בדיוק: כאילו נלכדתי בקורי עכביש?!
סוף טוב, הכל טוב?
יממה אחרי פרסום הכתבה יצרה עמי קשר בחורה חביבה וסבלנית בשם מירי, בשמה של חברת “דור אלון”, בעליה של רשת אלונית.
שיחתנו היתה קצרה. היא חיכתה בסבלנות עד שגמרתי לקטר (גם בשמכם, גבירותי ורבותי). אחר כך אמרה, שזוהי זכותו של הלקוח לקטר, ולצפות לשרות הטוב ביותר, אין לה כל כוונה להתווכח או לתרץ והבטיחה לי שכבר היום ידאגו שיהיה חרדל זמין, ואפילו כרוב כבוש. ובכן, היא עמדה בדבריה.