כתבה: מריים לביא*
בסוף השיעור האחרון, הייתי רץ לכיוון התחנה כדי לעלות על האוטובוס, שם הייתי זוחל מתחת למושבים כדי לחלץ מטבע או שניים שבטעות או במזל נפלו מהכיסים של הנוסעים. אחר כך הייתי יורד בתחנה ליד המכולת וקונה לי לימונדה תוססת. הייתי שותה את כול הבקבוק בבת אחת בלי לנשום עד שהגזים החריפים היו מורידים לי דמעות בעיניים.
מישהו פעם חשב על הרווח הקטן שנמצא בין הנאה לאושר?
אולי הנאה היא רק רגע קצר וחטוף של עונג , והאושר יותר אצילי ורצוף, כמו דבש זהוב ודביק שאפשר למתוח עד אין סוף?
אז הייתי בן שלוש עשרה, דבר מוזר ולא מוכר היה צומח בתוכי כמו מפלצת תזזיתית שדוחפת אותי לכול הכיוונים בו זמנית..
ההורים קראו לה “גיל ההתבגרות”.
בשבילי, הבנות היו יצורים עגולים וחלקים שהיו חיים בעולם מקביל לשלי. הקיום שלהן היה עדין ורך ולפעמים גם שברירי. פחדתי להתקרב… ולשבור אותן.
הן היו לוחשות אחת לשנייה באוזן כשהייתי עובר לידן, וכבר אז הבנתי שהמחשבות שלהן היו צומחות על אדמה שונה משלי. אני הייתי כולי ספוג במציאות והן היו הרוחניות האוורירית שעדין לא רכשתי לעצמי. הבנות היו כל הגוונים שהיו חסרים לי בין השחור ללבן, ולמרות שהן לא היו חלק מעולמי עדיין, השפעתן , הלא לגמרי מכוונת , הייתה תוקפת אותי , כמו ברק מחשמל , המעמיד אותך משותק במקומך, באמצע לילה חשוך במיוחד.
אבל יותר מכול אהבתי להוציא מדעתם את החברים שלי שבעיניי היו ישנים בעמידה , בגלל המפלצת ההיא שגם גדלה בתוכם. הייתי מציק להם במשך שעות . בסוף היום , כשכבר הייתי מצליח להוציא אותם מתרדמת גיל ההתבגרות , הם היו רצים אחרי עד הבית שלי, עם מקלות ואבנים בידיהם , צורחים בעצבים אלף שמות תואר מורעלים.
הייתי רץ יותר מהר… וכשהייתי נכנס הביתה כמו רוח סערה המביאה ביחד אתה מבול של צרות, אחותי הגדולה הייתה מבינה ראשונה באיזה מצב שוב נלכדתי. בעזרת שערה הארוך בצבע פחם ויופייה המטריד והחשוך, היא הייתה נעמדת בפתח הדלת, ונוכחותה שם הייתה מספיקה לגמרי כדי לעצור את כל החבורה המשוגעת בבת אחת .
הפרחחים היו נעמדים דום בשקט מוחלט והיה אפשר לשמוע בברור את חלקיקי האבק והחול שהתעופפו להם בזמן העומד. ואז אחותי הייתה מסתכלת על כול אחד ואחד, בלי למהר, עד ש… “לכו הביתה !!” היא הייתה צועקת לפתע. החברים שלי היו קופאים מפחד ועוזבים אחד אחרי השני עם ראש מושפל וזנב למטה כמו גורי כלבים שמאלפים כבר בגיל קטן.
בימים ההם, היו הרבה רגעים של אושר, כאלה שאני לא שכחתי בגלל שכול פעם שאני נזכר בהם , עד היום, תחושת האושר עדיין קיימת, לא נגועה בשכחה, כמו מים צלולים ששוטפים אותנו מבפנים שוב ושוב, ושוב.
אבל היה רגע של אושר אחד שאהבתי במיוחד, הנאה אמתית ונקיה מכול מצפון, משהו שגיליתי והמצאתי בעצמי כדי לבקר כמה רגעים צפופים בגן עדן העליון. פעם בשבוע, הייתי הולך עד האגם. שם הייתי נשכב על שפתו, עירום כולי, חצי גוף מכוסה מים ומחכה…
מחכה בסבלנות עד שהעקצוץ הראשון יגיע ומיד אחריו מיליון אחרים. אלה היו נשיכות קטנות של עלוקות, מלוות מציצות דקיקות וארוכות על העור העדין של איבר המין שלי הנפוח.. המתוח…עד הכאב המענג.
העלוקות היו שואבות בחוזקה את כול הדם מהאיבר השמח שלי, אושר ממש! באותו רגע הלב שלי היה מתאמץ כדי לתת חיוך. הייתי כולי הופך לנוזל שהעלוקות שאבו בקשית. כול אחד מצא בשני את הנאתו. אני גיליתי איך להשתחרר מעודף הרצון הטוב , שהיה מציף אותי תמיד באותו מקום והעלוקות, ריריות ורכות, היו נאחזות וניזונות בהנאה מהגודש האינטימי שלי.
אתם יכולים לחשוב שלא היה זה אושר ממש אלא רק הנאה אמתית. אתם בטח צודקים, כי כשאני חושב על זה היום, אני מגלה שהאושר היה נמתח, דביק וזהוב כמו דבש, דרך הימים הארוכים שקדמו לאירוע עצמו…
האושר התחבא לו בתוך ההמתנה להנאה, עד שזו באה.
- מריים לביא מתגוררת בקיבוץ גבעת חיים איחוד, בשרון, ומשתתפת בסדנת הכתיבה של איטו אבירם בקדימה.