טיול בצרפת: חופשה משפחתית ושיט נהרות עצמאי בנהר הלואר

שכרנו לשבוע יאכטה מאובזרת, לשיט עצמאי, בנופים ירוקים של נהרות, יערות ומים בצרפת, עם האישה והילדים. איך היה? חוויה מורכבת, המציעה הרבה רגעים של כיף, אבל בצדם גם רגעים מאתגרים שדורשים חוסן משפחתי, נחישות וסבלנות. למדו מניסיוננו!

 כל מה שצריך לדעת על שיט תעלות עצמאי בעמק הלואר:

החופשה: שבוע על יאכטה מודרנית ומאובזרת הכוללת מטבח, חדרי שינה, שירותים ומקלחת.

השיט: עצמאי. לא דרוש רישיון שיט. כל אחד רשאי להשיט את היאכטה אחרי הדרכה מקצועית מתאימה. דרושה זהירות רבה ביומיים-שלושה הראשונים במיוחד בכניסה וביציאה ממעגנים ומהלוקים! בפועל – גם ילדים יכולים להשיט את היאכטה במסלול הקבוע.

המסלול: קטע אחד או יותר של תעלות הצמודות פחות או יותר לנהרות ואגמים, אשר מחוברות ביניהן בשערים – “לוקים” – המשנים את גובה המים. המסלול שלנו, באורך כ- 160 ק”מ, מקביל לתוואי נהר הלואר. ניתן לבחור במסלולים נוספים רבים בצרפת, אנגליה, פורטוגל, בלגיה, הולנד ואיטליה. תנאי החוזה קובעים שיש להגיע בתוך שבוע עם היאכטה לנמל היעד, אחרת ישולם קנס בסך 500 יורו. זאת, בכל תנאי מזג אוויר. כדי לסיים את המסלול יש לשוט כשלוש עד חמש שעות לפחות, בכל יום!

העלות: כ- 1500 יורו למשפחה בת 4 נפשות לשבוע. המחיר אינו כולל דלק, ביטוחים, השכרת אופניים והעדפת מסלול שאינו מעגלי. אלה מוסיפים עוד כמה מאות יורו לעסקה.

בתוך היאכטה: מטבח מאובזר הכולל תנור, כירת גז, מיקרו, כלי בישול-ומטבח בשפע. חדרי שינה ובהם מיטות, סדינים ושמיכות. שני חדרי שירותים כולל מקלחות, חימום. (אין מיזוג) סלון ובו שולחן נפתח לסועדים עם כסאות תואמים. על הסיפון יש פינת ישיבה ושמשייה.

הנופים והאטרקציות: השיט מתבצע בתעלות מים המקבילות לנהרות ואגמים מוכרים, והחולפות בתוך נופי שדות, יערות וכפרים שלווים. ניתן לעצור בכל עת – במעגנים מסודרים שבהם חיבורים לחשמל ולמים, או לעגון כך סתם, לאורך המסלול, כדי לעשות פיקניק, לרכוב על אופניים, לטייל, לסעוד, לבלות ולחזור לישון ביאכטה. עוד המון על עמק הלואר באתר 

הסוכן בישראל והחברה בצרפת: אברי אביב, “מדייאכט”. 03-5443247  e-mail: avri@medyacht.co.il     www.medyacht. co.il ונציג חברת “LE BOAT” החזקה בצרפת, באנגליה, בהולנד, בספרד ועוד…

“פרנקופילים אנונימיים” – אתר ישראלי פרטי של צבי ה”פרנקופיל”, המציע שפע עצות, טיפים ואינפורמציה על עמק הלואר ועל צרפת בכלל.  

 

גם אנחנו – זוג הורים ובן ובת, תאומים בני 12, חיפשנו חוויה שונה, אמיתית, כזו שתאתגר ותיהנה את כולנו, גדולים כקטנים, ואף תעניק לנו התנסות שאין בלתה. החיפוש הזה הוליד את הרעיון לשכור יאכטה ולהשיט אותה בעצמנו באחד מאותם מסלולי מים קסומים המבתרים את אירופה מכל הכיוונים, שריד לימים שבהם התעבורה היתה מבוססת על שיט תעלות.

אחרי שיטוט לא קצר בין האתרים הרלוונטיים באינטרנט הגענו אל אברי אביב, הרצליאני חביב וכמובן, נציג של חברת יאכטות צרפתית ותיקה בעל ניסיון מעשי בן עשרות שנים בשיט עצמאי. עוד החלטנו, שאנו נשלב שיט בן שבוע (אי אפשר לשכור יאכטה לתקופה קצרה יותר, בעיקר בעונה) ביחד עם טיול בפריז, ביקור בטירות בעמק הלואר וכמובן, בילוי בפארקי האטרקציות: יורודיסני ו”פוטורוסקופ”.

העונה היא הסתיו – סוף ספטמבר-תחילת אוקטובר, והפור נופל על עמק הלואר במרכז צרפת, היכן שנופי הסתיו חוברים למזג אויר ידידותי, יחסית לאנגליה, בלגיה והולנד. אנחנו בוחרים בתעלה לאורך הלואר, בקטע שבין הערים אורליאנס ונבאר שבמרכז צרפת. לצורך כך אנו טסים לפריז ושוכרים כבר בשדה התעופה רכב משפחתי. מבלים ארבעה ימים בפריז וממשיכים אל השיט. הבעיה – הרכב שבו נגיע לנמל היציאה בעיירה שטילון-סור-לואר יהיה מיותר בשבוע השיט, ולכן אצטרך להחזיר אותו באורליאנס עוד לפני השיט. זה אפשרי, אבל כרוך בתופסת של כ- 200 יורו לעלות שכירות הרכב.

בדרך אנו מתכננים לקפוץ לביקור בכמה טירות שבעמק הלואר. הילדים נהנים מאד בטירה הראשונה, (שנונסו) אך נחרדים לשמוע שבכוונתנו לבקר בעוד טירות. וכך, אנו מוותרים, וממשיכים בנסיעה כדי להגיע בזמן אל יעדנו – שטילון סור לואר (CHATILON sur LOIRE), נמל המוצא לשיט, המתגלה כעיירה רדומה ובה מרינה קטנה וידידותית בלב-לבה של צרפת הכפרית.

והשורה התחתונה: לנו, למשפחת אבירם, שבעה ימים זה היה קצת יותר מדי. להשיט יאכטה מאובזרת, כשמזג האוויר מתקרר ללא הרף, השמיים ממטירים גשם טורדני במשך שליש מימי הטיול, והאטרקציות שבצדי התעלה מתגלות כנעולות או נטושות בחלקן הגדול. ובכן, זוהי החוויה העיקרית שאותה נזכור כולנו, בני משפחת אבירם. אבל, היי, זה לא חייב לקרות גם לכם, לפחות אם תקפידו ללמוד מניסיוננו. כי, כשיוצאים לטיול מחוץ לעונת הקיץ המחירים זולים יותר, אך זה בדיוק מה שקורה גם למינון הפעילויות, הקולינריה והאטרקציות, במיוחד לילדים.

**

היום הראשון לשיט: הדרכה והצטיידות

 

 

השיט מתחיל תמיד בשבת בבוקר. ההגעה היא אחר הצהרים ביום שלפני, עד השעה חמש. אחר כך יש סיכוי שלא תמצאו איש במרינה. “WAZE” מנווט אותנו בהצלחה מפתיעה עד למרינה בכפר שטילון סור לואר, CHATILON) sur LOIRE)שבו ממתינה לנו היאכטה שלנו. יאן ופיטר, אנשי התחזוקה החביבים, דוברי האנגלית (האחד גרמני, השני בריטי) עורכים לנו סיור על “קפריז”, היאכטה שתהווה את ביתנו בשבעת הימים הקרובים. אחרי ההסברים הטכניים מגיע תור “שיט ההתנסות” בהדרכתו של פיטר, ותרגול חנייה לאחור. נראה קל כשפיטר לצידי, אך בהמשך מתברר כמסובך ביותר. עצה לבבית: מצו עד תומו את שיט ההדרכה ואל תהססו לשאול ולבקש ולתרגל עוד ועוד, במיוחד – שיט לאחור. אנחנו מחליטים לשכור 4 זוגות אופניים, ומקבלים אותם עם סלסלות קדמיות תואמות ושני מנעולים. אחר כך יתברר שהעלאת האופניים אל הסיפון והורדתם ממנו איננה משימה פשוטה כל כך, אבל מי עושה חשבון…

עוד נותר לי להחזיר את המכונית לעיר המחוז אורליאנס. מכיוון שמדובר בשישי בערב אני נאלץ לשכור מונית מקומית, והתענוג המפוקפק עולה לי 160 יורו! אולי עדיף היה לשכור את הרכב לכל ימי הטיול בצרפת…

אחרי ההתמקמות על היאכטה (הילדים מאושרים!) אנו “קופצים” לסופרמרקט סמוך במכוניתנו ומטעינים עליה שקיות גדושות מוצרי מזון. המשימה: לזכור לקנות הכל. אוכל, תבלינים, סוכר ומלח, גפרורים, חומרי ניקוי ושקיות זבל, קפה ותה ועוד ועוד… זהירות – אל תתפתו לרכוש כמויות גדולות מדי של מזון ותבלינים, אלא אם כן הצטיידתם במזוודה ריקה נוספת לטיול. הלילה הראשון עובר עלינו בשינה קצת… איך לומר, טוב, לעזאזל, כמה צרות יכולות להיות מיטות בתוך סירה?!

**

יום שני לשיט: זהירות – לוק!

 

בוקר טוב. בחוץ מעונן ומטפטף קלות. תחושה מלנכולית מלווה את התייצבותי מאחורי ההגה על הסיפון. הטפטוף ייהפך לגשם שיטריד אותנו מחר ומחרתיים. איזה פספוס, הרי בשבוע שעבר היה ממש קיצי ויבש. קצת קריר על הסיפון. יש אמנם הגה נוסף בתוך היאכטה, אך הראות משם מוגבלת, ואני, נהג טירון שכמותי, מעדיף בצדק לעמוד על הסיפון בשעת הנהיגה. המנוע מתעורר לחיים, ידית ההילוכים האוטומטית ידידותית ומהירות השיט המירבית – 10 קמ”ש, מזכירה ריצה קלה.

אנו עוזבים את המרינה ומתחילים לשוט בתוך תעלת המים הירקרקים, המזכירה מאד את נהר הירדן בחלק הרחב שלו. רוחב התעלה אחיד, כ- 20 מטריים, והוא מאפשר מעבר של 2 יאכטות זו מול זו, עם רווח מינימאלי. הירוק מסמא עיניים, אבל עוד נתרגל אליו: עשב צומח על הגדות ומעבר לו מתגלה נוף של גבעות רכות ועמקים פוריים. אינסוף עצים, שדות, בתים עם חצרות, שחלקן מדגדג את גדת התעלה וכבישים כפריים. פה ושם טורח פר אדמדם להרים ראשו מלחיכת העשב ולנעוץ בנו מבט לא מעוניין. המראה הפסטורלי לוכד את העין ומרחיב את הלב. מי מאמין שבעוד ארבעה-חמישה ימים יהפוך המראה הזה לסיבת הטרוניה של בני משפחתי המשועממים.

כל כמה מאות מטרים חוצה את מסלולנו גשרון או גשר. גשרים אלה, שרוחבם מאפשר, לרוב, מעבר זהיר ומדוד של היאכטה, הם נמוכים בדרך כלל. וכך גובהם מאלץ אותנו, העומדים ליד ההגאים, לכוף ראשינו כדי שאלה לא ייחבטו בבטון.

לא חולפת שעה קלה ומעבר לעיקול התעלה מתגלה לנו האתגר הגדול מכולם – הלוק (LOCK)האיום והנורא. זהו הראשון בשורה אינסופית של מעברים המחברים בין קטעי התעלה בת מאות הקילומטרים, שנמצאים בגבהים שונים בהתאם לתוויי השטח – עמק, הר, מעלה, מורד. רק שתבינו, בשביל מי שמעולם לא השיט יאכטה משפחתית שאורכה כאורך משאית בינונית, הרגע שבו עליו לנווט אותה אל תוך תעלת מים צרה הספונה בין קירות בטון גבוהים ומאיימים, וסכורה משני עבריה בדלתות ברזל אימתניות, זהו רגע של אמת. מולנו, גבוה ומאיים, מציץ לעברנו הקטע המים הבא של התעלה, הרבה יותר גבוה מגובה התעלה שבה אנו משייטים.

זהו גם הרגע שבו צריך להופיע על הגשרון הצר שבראש הלוק האיש האחראי על תפעול הלוק. “הלוקר” האמון על פתיחת וסגירת הלוקים, שרק בעזרתו יתבצע המעבר. שומרי החותם האלה מתגוררים בבתים הצמודים ללוקים ואחראים על פתיחתם וסגירתם משמונה בבוקר ועד חמש אח”צ. בין אחת ושתיים בצהרים יש להם הפסקה ואז נעצרת תנועת הספינות בתעלות בצרפת לשעה תמימה.

טוב, אז מה לעשות, והניווט מתברר כלא פשוט בכלל, מכיוון ששומר-הלוק איננו והדלתות סגורות. בסיוע אשתי הנאמנה ושני ילדיי הנלהבים למשימה, אני מכוון את הספינה אל גדת התעלה, משליך חבלים וקושר אותם אל יתדות ברזל שבארגז היאכטה, שאותם אני נועץ בין אניצי הדשא. אחר כך תגיע שומרת-הלוק הלבבית (כן, גם נשים עושות את התפקיד הפיזי הקשה של פתיחת דלתות הפלדה המכאניות) ותעזור לי לנווט אל תוך הלוק הראשון בחיי. זה יקרה לא לפני שאסובב את היאכטה בדיוק לכיוון ההפוך, ואחר כך אחבוט את חרטומה בענף פורח של עץ, שיישבר ויישאר על הסיפון, זכר לרגעי הטירונות של ניווט היאכטה.

23 ק”מ ושני לוקים מפרידים בין נמל המוצא ובין בסיס הסיום שלנו ביום הראשון. בדרך אנו עוצרים בעיירה החביבה ברייר-BRIARE. הכניסה מרשימה, ואני מוצא את עצמי משיט את היאכטה על פני “תעלת גשר” המוצבת מעל נהר הלואר. גשר זה תוכנן לפני יותר ממאה שנה ע”י אייפל בכבודו ובעצמו וגם מכונה על שמו. יש בעיירה מרכז קניות, רחוב עם חנויות, גן פסלים, גשר פרחים, אבל אנו מוותרים על הירידה לעיר, כי הרי צריך להמשיך עד העיירה לרה, (LERRE) שם נבלה את הלילה השני.

בדרך מחליטים לעגון ולצאת לסיבוב אופניים משפחתי. לא פשוט להוריד מגובה הסיפון את כלי הרכב, אל גובה השביל, אבל כל המשפחה נרתמת. שני זוגות אופני הרים נמוכים לילדים ושניים, גבוהים יותר, לנו. לכל אופניים יש סלסלת מתכת המורכבת על הכידון, וכמו כן קיבלנו שני מנעולי שרשת גדולים.

מפדלים ברחובות עיירה ציורית שוממת, מתגלגלים במורד שביל חקלאי, וממשיכים על שביל אדמדם איכותי יותר, לאורך התעלה. האופניים מתגלים ככלי רכב יעיל ביותר, בתנאי שמזג האוויר מאפשר זאת. ניתן לגמוע אתם מרחקים סבירים, כאלו שבין המרינות שבהן אנו חונים ובין העיירות הסמוכות. החלטה נבונה היתה זו, שלא לוותר על שכירת האופניים. הבעיה היחידה – כל זמן איכות מחוץ ליאכטה מקטין את זמן השיט שנותר כדי להגיע בזמן לתחנה הבאה.

קצת לפני חמש אח”צ אני מגלה סימני מיומנות מקצועיים ראשונים ומחנה ללא תקלה את היאכטה במעגן של העיירה LERRE. את כבל החשמל אנו מחברים את השקע המתאים, ואת צינור הגינה אני נוטל ומחבר מצידו האחד אל אחד הברזים שעל המזח, ומצידו השני אל פתח תדלוק המים שבדופן היאכטה. הלילה יהיו לנו מים חמים בשפע, סוללות החשמל ייטענו ובקיצור – החיים הטובים. ליד המרינה ישנו דוכן נייד של פיצות, ששולח ניחוחות לכל עבר. זוהי, אם כן, ארוחת הערב שלנו – פיצה משפחתית מענגת חיך ובמחיר פרובינציאלי של 10 יורו בלבד.

**

יום שלישי לשיט: שומר ה”לוק” והכבוד הצרפתי

 

בוקר טוב? זרזיף עגמומי מקבל את פנינו כשאנו מוציאים את האף מתוך היאכטה. מכיוון שעדיין איני מעז לנווט את היאכטה מתוכה, אני מטפס אל הסיפון ופורס מעלי את השמשייה הקיצית, כדי שתסוכך מפני הזרזיף העקשני, שמתעקש ללוות אותנו, למעט הפסקות קלילות, לאורך כל הדרך עד לעיירה סנסייר (SANCERRE).

לפני אחד הלוקים יש “פקק תנועה”. שומר הלוקים איננו בנמצא, וכמה יאכטות מחכות כבר שעה בתור, כדי לעבור הלאה. חבל על הזמן, ולכן אנחנו מחליטים לעגון בצד ולאכול צהריים. אלא שהשומר חוזר בדיוק בזמן שאנו מסובים סביב שולחן פיקניק רטוב ומאלתרים ארוחת צהריים בחוץ. טוב, שייחכה קצת. אלא שאז, כשאנו מוכנים להמשיך אנו מגלים שכל היאכטות, כולל האחראי על הלוק, נעלמו ואינם.

אחרי כמעט שעתיים של ציפייה מתסכלת ליד הלוק גובר בי “הישראלי” שבי, ואני מעז לדפוק על דלת ביתו של שומר הלוק, הצמוד ללוק. אין תשובה. אני לוחץ על ידית הדלת וזו נפתחת, ומגלה סלון צרפתי ישן, הנוגע במטבח מעלה ריחות בישול וטחב. בעודי סוגר את הדלת נשמעת צפירה עזה. השומר הגיע ברכבו, והוא הצליח לראות את ידי המונחת על ידית ביתו. תגובתו קולנית ומאיימת. הוא מקלל אותי בצרפתית, ואולי לא רק אותי, ואני מצליח להבין שמבחינתו זוהי חדירה לפרטיות שאינה מקובלת בצרפת…

כדי ללמד אותי לקח הוא דורש ממני ללוות אותו אל שערי הסכרים, כדי לעזור לו לפתוח אותם בעזרת ההגאים הידניים. אני עושה זאת ברצון, והוא קצת מאוכזב, מהדרך שבה אני מקבל את “העונש” שאותו הוא בחר בשבילי. בסופו של דבר אנחנו עוברים בעד הלוק, מנופפים אל האיש לשלום, והוא ממלמל משפט מפויס מתחת לשפמו. ממשיכים במסע, כדי להגיע ממש לפני השקיעה אל המעגן הגדול והנוח שליד הכפר הימי-ביניימי, הקורץ לנו מעל הגבעה במרחק – SANCERRE.

בשבע בערב, שעת השקיעה, אחרי חנייה מוצלחת, אנו נוטלים את האופניים ומדוושים אל סופרמרקט גדול, הנמצא במרחק קילומטר מהמרינה. שוב מתברר שאין כמו חווית קנייה משפחתית טובה. יוצאים עמוסי שקיות קנייה גדושות להתפקע, בחוץ נפרסה שמיכת החשיכה בסיוע השמיים המעוננים, ולרוע המזל, ממש כשאנו עולים על האופניים מתחיל גם הגשם. להפתעתי, הטיפות החובטות מעל מנביטות איזו עליצות אצל הילדים, שופעי החדווה, שעיניהם בורקות מאושר. גם אנו, המבוגרים, נדבקים באושר הרטוב הזה, וביחד מגיעים, עמוסי קניות ורכובי אופניים, רטובים אך מאושרים, בחזרה אל היאכטה. חוויה זו, כך עוד יתברר, תיזכר כחוויה משפחתית מכוננת בטיול כולו.

מעגן היאכטות שלנו נמצא בעיירה הקטנה Saint-Saturשממנה עולה הכביש אל העיירה עתיקת היומין שעל הצוק. בשש בערב אנו מחליטים להכיר לילדים מסעדה צרפתית טיפוסית, ובוחרים ביחד אתם את LE P’TIT BERRYברחובRue des Ponts  הסמוך למרינה (0248780743). המסעדה פתוחה וריקה, אך הבעלים, קצת בתימהון, מסביר לנו שארוחת הערב תהיה מוגשת רק משבע בערב, ועד אז הוא אינו מכניס סועדים. אנו מחליטים לחזור בעוד שעה, רעבים הרבה יותר. ואכן, בשבע בערב כבר יש כמה סועדים במקום, והבעלים, ידידותי הרבה יותר, מתנדב לסייע לנו להבין את התפריט. אנחנו בוחרים ב”דיל” עסקי המציע מנת פתיחה, מנה עיקרית וקינוח בסכום של 15 יורו לסועד. הארוחה, הכוללת ביף בורגיניון ומטעמים צרפתיים מוכרים קצת פחות, תירשם אצלנו בהיסטוריה המשפחתית לעד, כאחת הארוחות האותנטיות והמוצלחות ביותר שחווינו בצרפת.

**

יום רביעי לשיט: לכודים בסנסייר (SANCERRE)

 

באמצע הלילה נרעדה היאכטה בטלטלה עזה. זינקתי ממיטתי ומיהרתי אל הסיפון, מעביר במוחי סצנות קשות שלא אפרטן. בחוץ המתין לי האחראי על המרינה, שהודיע בהתנצלות, ובאנגלית שבורה, כי “מפלס המים במעגן היאכטות ירד, והספינה שלך נותרה תלויה מצידה האחד, על החבל הקושר אותה אל הגדה. עכשיו שחררתי אותה. ובינתיים עובדים על הזרמת מים מחודשת לכל התעלות באזור”.

את היום הזה אנו מחליטים להקדיש לביקור בסנסייר – SANCERRE, כפר ציורי, שהמצוק שעליו הוא ממוקם, מזכיר מעט את המצדה בהיותו בולט מאד באזור השטוח, ולכד את עינינו כבר כשהגענו לאזור. הכפר התיירותי מציע סמטאות ציוריות שהשתמרו כך מימי הביניים.

השכם בבוקר אנו ממהרים אל ה”פטיסרי” הקרוב, כדי לקנות בגט טרי, וליהנות מהעובדה שאנו עוגנים, בעצם, בתוך עיירה שרחובותיה הקטנים והסימפטיים ממש נוגעים במרינה.

אחרי ארוחת בוקר מוצלחת אנו מחליטים, שאת 5 הק”מ המפרידים בינינו ובין ראש המצוק, שעליו נמצאת SANCERREאנו לא נעשה ברכיבה על אופניים, אלא נזמין מונית, גם בגלל הזרזיף שלא חדל לרגע. ואכן, תמורת 10 יורו, אנו מקבלים צרפתייה חייכנית בתור נהגת, ומונית מקומית, שהעפילה על המצוק בזריזות. מסכמים עם הנהגת שהיא גם תחזיר אותנו, ויוצאים למשט בסמטאותיה המצוירות של סנסייר.

בדיעבד, ההפתעה הגדולה ביותר מהכפר התיירותי הזה לא היו הסמטאות המצוירות והצרות, לא חנויות המזכרת ואף לא הנוף, אלא העובדה שהיינו כמעט בודדים ברחובות, והתחושה שלנו היתה כאילו הכפר ניטש ואנו נותרנו לבדנו. חנויות מזכרת סגורות, מסעדות מוגפות שער, מזל שבמרכז העיירה נמצא בכל זאת בית קפה שהיה פתוח, וגם היו בו מעט מקומיים, שנתנו לנו הרגשה שכנראה, בכל זאת, איננו לגמרי לבד.

הוספנו לשוטט עוד מעט ברחובות הצרים, והחלטנו לפסוע אל תוך הכנסייה המקומית, שהפתיעה אותנו לטובה. היה שם אולם ענק, צר וארוך, שמעט אור חדר אליו דרך החלונות המצוירים. לכך הוסיפו נרות שמישהו הדליק וריח טחב קל. היינו לבד, וקל היה לנו לחבר את הילדים אל ציורי הענק של ישו, בפוזיציות מוכרות היטב, על רקע נופי שדות ומצוקים צרפתיים שהציירים בתמימותם דמיינו אותם כשדות בית לחם או הרי נצרת.

חשוב לציין שסנסייר הוא אחד מכפרי היין הידועים בצרפת. אל האזור הזה, הזרוע ביקבים פרטיים, מתנקזת תעשייה שלמה, שבוודאי תעניין מבוגרים רבים, וקצת פחות את הילדים. ניתן לצאת מכאן לסיורים קרובים (ובמזג אוויר יפה – גם ברכיבה על אופניים) אל טעימות יין, מערות המשמשות כמרתפי יינות, ועוד חוויות שאנו חסכנו מילדינו הלא מעוניינים.

את הסיור, שאנו ההורים נהנינו ממנו, על אף מיעוט החנויות הפתוחות, ואילו ילדינו בעיקר גילו בו התאפקות בשל מיעוט העניין, אנו מסיימם בצהרי היום, וכבר מתכוונים להפליג הלאה. מבט בלוח הזמנים מבהיר לנו היטב שמאזן הימים שנותרו לנו להפלגה מול חישוב כמות הק”מ שעשינו עד כה עומד לרעתנו. מחליטים ללחוץ חזק על דוושת הגז, ולנסות ולהדביק את הפיגור. אלא שהטיפול במפלס המים הנמוך בתעלות טרם הסתיים, וכך אנו מוצאים את עצמנו תקועים עוד כשעה מול הלוק, במקום לשוט “מלוא המפרשים” הלאה, דרומה, אל היומיים האחרונים של השיט ואל הקילומטרים הרבים שעוד נותר לנו לגמוע.

**

יום חמישי לשיט: ברגל, אל העיר “הגדולה” La Charité-sur-Loire

 

בשעת ערב נאה, הגשם שליווה אותנו בימים האחרונים פינה את מקומו לסתיו חמים וחינני, אנו עוגנים במרינה קטנה וסימפטית בשם “לה-בורג'” LE BOURG. יש כאן ברז מים, יש חשמל, ולידינו אסדה ישנה שעליה בנה זוג גמלאים בריטי את ביתם. אנו מחליפים עמם כמה מילות נימוס וחיוכים, ומחליטים לנצל את שעת אחר הצהריים הנאה להליכה רגלית של קילומטר וחצי אל העיר הגדולה “לה שריטה סור לואר” (La Charité-sur-Loire). גם הפעם לא נשתמש באופניים, והם יישארו קשורים על היאכטה, מכיוון שהגענו למסקנה כי יהיה מסוכן מדי לחזור בחושך מוחלט מרחק כזה גדול עם הילדים.

צועדים בצד הדרך שחולפת בנעימים. הכביש כפרי: מצידו האחד שדות, ומצידו השני אחוזות חקלאיות מסקרנות. משחקים עם הילדים את: “אז באיזו וילה עדיף לגור”, וכבר אנו הגענו אל גשר הכניסה לעיר, שהוא מרשים בגובהו, עתיק וארוך, הלוקח אותנו מעל לנהר הלואר. בצידו השני מנופפת לנו לשלום האורבניה עמוסת בנייני המגורים וצריחי הכנסיות של העיר הזו, שאליה אנו שמים את פעמינו.

בסוף הגשר נעלם הנוף הפתוח באחת, ובניינים עתיקים, רחובות צרים וסמטאות אופפים אותנו מכל עברינו. אנו חוככים בדעתנו היכן עדיף לאכול ומתקשים לבחור בין שתי מסעדות גורמה שאינן קורעות כיס ובכל זאת מומלצות בחום (ע”י שתי בעלות חנויות נחמדות) הממוקמות ברחובות הסמוכים: האחת היא Auberge de la Poule Noire, אלא שהיא עדיין סגורה כשאנו מגיעים. קצת בהמשך אנו מחליטים ששווה יהיה להמתין עד שתיפתח המסעדה השניה – Auberge de Seyr. בינתיים אני מתפתה לרכוש לעצמי זוג נעליים משובחות במחיר מציאה, וממהר לנעול אותן. שאר בני המשפחה רוכשים, גם הם, כמה סובינירים וכך אנו כולנו מרגישים סיפוק עז ורעב עוד יותר עז. והנה, השעה שבע מגיעה והמסעדה כבר פתוחה ואנו, למרות שלא הזמנו מראש מקום, מנצלים שולחן אחרון שנמצא במזל כשהוא אינו “שמור”, כדי להתיישב סביבו.

מיד אחרינו מגיעים כל הסועדים המקומיים שידעו להזמין מקום מראש, והארוחה יוצאת לדרכה. ארוחה, שאותה סועדים כל באי המסעדה באותו הזמן ממש. שוב אוכל צרפתי אותנטי. קצת יקר יותר מזה שב”לה פטיט ברי”, אבל הפעם היחס של בעלת המסעדה אלינו נוקשה וחסר סבלנות. בקיצור – “צרפתי” ממש כמו בספרים. בסוף הארוחה, אנו מעיזים לבקש מבעלת המסעדה חמוצת הסבר שתעזור לנו למצוא מונית, כדי שנוכל לחזור את הקילומטר וחצי המפרידים בינינו ובין היאכטה שלנו, והיא עושה זאת בחוסר רצון, ומיד ממהרת להודיע לנו שאין להשיג מונית בחצי השעה הקרובה…

ולפתע, הפתעה! גבר דליל שיער, כבד גוף ובודד, שאכל בשולחן פינתי קטן מתרומם משולחנו, פונה אלינו בידידות ובחום, ובאנגלית סבירה מציע לקחת אותנו ברכבו אל המעגן. איזו הפתעה נעימה. אנו, מלאי תודה, ממהרים להסכים, ונדחסים אל תוך רנו ספורט קטנטונת שבבעלותו. הגבר טוב הלב לוחץ על הגז ומפליג אל תוך החשיכה. נוסעים, השיחה קולחת. שמו ג’ק, הוא רופא, והוא ממש שמח לעזור לנו. הוא אפילו מוכן לסובב את רכבו ולשוב אל המסעדה, כשאני מגלה לו בקול שבור, ששכחתי את השקית ובה נעליי הישנות מתחת לשולחן הסעודה במסעדה…

לילה טוב, לה-שריטה-סור-לואר. מתי נשוב לבקר בך? רק אלוהים יודע. אולם לעולם נזכור את עזרתו של נהגנו הרופא.

**

יום שישי ואחרון לשיט: רק להגיע בזמן!

 

 בינינו ובין נמל היעד בכפר דסיז Decize שבו מסתיים השיט, מפרידה עיר המחוז נבר Nevers. העיר מציעה פיתויים רבים. מסעדות, מוזיאונים, ככרות ואטרקציות. אלא שאנו לא נספיק לבקר בה כלל אם נתעקש להגיע עד לנמל היעד. מאידך, אם נעגון בנבר ולא נביא את היאכטה בזמן לנמל היעד – יכולה חברת השיט לקנוס אותנו בסכום של 500 יורו, כפי שמצוין בחוזה.

רגעים קשים חולפים על אשתי, על ילדיי ועלי. ההחלטה המשפחתית קשה. האם להעדיף הגעה בזמן, “לפי החוזה”, או לטייל, ליהנות ולהסתכן בקנס הכספי. איך זה קרה, שהמסלול “גדל” עלינו כך כך, עד שנהפכנו לנהגיי יאכטות, במקום להיות תיירים נהנתנים, הנעצרים ויורדים לבלות בכל אתר ראוי לאורך הדלת?! אין ספק שהאשם בגשם שהאט את התקדמותנו, בוודאי סייעה לכך גם התקלה האזורית במפלס המים בתעלה, שעיכבה אותנו כמעט ליום תמים… משיחות הטלפון היקרות שאותן אנו מנהלים עם מטה חברת השיט אנו מבינים שלהם… הממ… לא ממש איכפת. הם אינם לוקחים אחריות, אינם מגלים גמישות ועדיין מצפים שבבוקר יום שבת נעגון במרינה הסמוכה לבניין המנהלה שלהם.

אולם בהמשך המסע ישנו עוד אתר אחד שאני יודע שפשוט חייבים לבקר בו. מדובר בכפר קטן ופורח ששמו אפרמון-סור-לואר Apremont-sur-Allier. הכפר שוכן חמישה קילומטרים דרומה לעיקול התעלה הגדול קצת לפני העיר נבר’ס. מדובר ב”בונבוניירה” אמיתית. את הדרך אליו ניתן לרכוב על שביל כפרי הצמוד לתעלה, ובכפר עצמו ישנם גנים פורחים בתוך טירה, שהביקור בהם הוא חוויה בלתי נשכחת. כך, לפי כל מדריכי התיירות.

אולם גם על האטרקציה הזו אנו מוותרים. כדי להגיע לאפרמון נזדקק ליום שלם, ואילו הצורך להגיע בזמן והפחד מהקנס גדולים מדי. לא רוצים להסתבך. לכן, אנו משכימים קום אל בוקר יום שישי קפוא וערפילי, ומקדישים את כולו למסע שיט ארוך ומתיש, שיסתיים רק לעת ערב, משנגלה כי הלוק שאותו היינו אמורים לעבור כדי לקצר את המסע אל נקודת הגמר נסגר ממש למול עינינו.

הערפילים נמוגים לאיטם ומגלים עוד ועוד קילומטרים של תעלה ירוקת מים, שמשני צדדיה נופים שוקטים של יערות ושדות מרעה. פה ושם נוגע מזח שאליו קשורה סירה נושנה של אחוזה כפרית במים. שביל אדמדם מתעקש להימתח לצד התעלה לאורך כל הדרך. לו רק יכולנו לרכוב עליו עם האופניים… השמיים תכולים, הנופים קורצים, האופניים קשורים על הסיפון ומתחננים שנעשה בהם שימוש. אך אנו ממשיכים לשוט.

בשלב זה רומי ואדר הם כבר נהגים מנוסים מאד, ורק אשתי עדיין פוחדת לגעת בהגאים. במקום שתיהנה מהנוף היא מנקה את היאכטה. בזה היא ממש טובה. את ארוחת הצהרים אוכלים על היאכטה תוך כדי שיט. פשוט אסור לעצור. אני אוחז בהגה, הידיים קופאות, המעיל הקל שלקחתי כבר אינו מספיק. אוקטובר בצרפת יכול להיות כמו ינואר בישראל. הנופים הקסומים אינם קורצים לנו יותר. רוצים להגיע. אני, אישית, חושש לעגינה בתוך מעגן צפוף בנמל הבית. חושש שבכלל אפספס אותו ואמשיך, בטעות, הלאה.

אבל זה לא קורה. בשעת צהרים מוקדמת מעגן הבית מתגלה, ביחד עם המיומנות שלי שמפתיעה אפילו אותי עצמי. נוהג לאחור את היאכטה ו”נועץ” אותה בין שתי יאכטות אחיות. העובד על המזח מאשר בתנועה מתפעלת, שעשיתי עבודה יפה. יורדים עם המזוודות אחרי שכל הבוקר הושקע בניקוי היאכטה. הילדים מאושרים לסיים את ההרפתקה ונפרדים מהיאכטה ללא כל קושי. את הדרך לנבר, הסמוכה, אנו עושים במונית, עוד כמה עשרות יורו טובים. החוויה נותרת מאחור, ומכונית שכורה חדשה קולטת את המזוודות.

בי-בי עמק הלואר, האללו פריז, עיר האורות השוקקת…

 

 

• מתכננים טיול משפחתי בהולנד? הנה ההתרשמות שלנו מחופשה משפחתית בהולנד.

• מה דעתכם לשכור דירה בלונדון ולבלות שם חופשה עם כל המשפחה? אנחנו שכרנו, התרשמנו וכתבנו בשבילכם את כל הטיפים.