היה בהחלט מרתק לקרוא את סיפורה של אביגיל, פסיכולוגית ששירתה שנים רבות בצבא ופיתחה מומחיות מעמיקה במנגנון הנפשי של חיילים בקרב. הסופר, ישי שריד, אוהב ליטול על עצמו את תפקיד המספרת, וכמו ב”גן נעמי” גם כאן הסיפור מובא בשפתה של הגיבורה, שהיא אם לבן המתגייס לצבא, אבל לא אישה נשואה, אולי בגלל שאביו של הבן הוא הרמטכ”ל בכבודו ובעצמו.
ואם, כשאני כותב “היה בהחלט מרתק”, יש מביניכם השומעים בדבריי נימה של הסתייגות, זו – אכן – קיימת. ההסתייגות נובעת ממידת האמינות והאותנטיות שיש לדברים הנכתבים בספר, שאצלי פגמו לא מעט ברמת ההנאה שלי, אף כי לא הצליחו לעצור את היסחפותי בשטף עלילתו.
אביגיל מספרת את סיפורה בגוף ראשון ובזמן עבר. היא משתפת אותנו באורח חייה כאישה לא נשואה שאוהבת גברים, כאימא שדואגת לבנה היחיד, שמעולם לא סיפרה לו שהוא בנו של הרמטכ”ל, בעבודתה כפסיכולוגית צבאית ובמערכת היחסים המשפחתית-מקצועית שיש לה עם אביה, פסיכולוג מוערך ומזדקן, ששיטותיו שונות מאד משיטותיה.
בין משימותיה המקצועיות של גיבורת הספר – הכנתם לנפילה בשבי של טייסים, כך שלא יישברו במהלך חקירתם, והחדרת מוטיבציה ו”רוח קרב” בלוחמים, כך שהצבא יוכל להפיק מהם את המיטב שבהם בעת יציאה לקרב. הדרך שבה בוחר הסופר לשתף אותנו בעבודתה בפועל, אינה משכנעת אותי עד הסוף, ומותירה אותי מעט סקפטי. אביגיל עוטה על עצמה את כסות האישה הקשוחה, “ג’דאית”, כפי שנהוג היה לכנות פעם שכמותה, אולם שיטותיה, ומידת התחכום שהיא מפעילה על נפשותיהם של החיילים והטייסים עמם היא עובדת אינן מפורטות או אינן מוצלחות דיין, וזאת לטעמי, ולרגעים מצאתי את עצמי מייחל לכך, שהצבא מצליח למצוא אנשי מקצוע מיומנים יותר, שעושים עבודה טובה יותר, מה-גם שמעבר ל”רעל” שמכניסים בלוחמים בזמן שירותם הצבאי, הייתי רוצה, כקורא, לשמוע יותר על המתחולל בנפשם של הלוחמים שהמניפולציה נעשית על חשבונם.
זה לא קורה מספיק, לא במקרה של הטייסת הצעירה, הנהפכת לחברתה הטובה של אביגיל, ולצערי גם לא במקרה של שאול בנה, בפרק הסיום של הספר, שבו נוצרת, די במלאכותיות, סיטואציה שבה הוא, שהתגייס לצנחנים, יוצא למתקפה בדרום, כנראה ברצועת עזה, ומתמלא במורך לב, או פציפיזם פתאומי, ומסרב להמשיך בקרב. הפיתרון שנוקט הסופר, איננו מצליח לשכנע אותי, לצערי.
גם בקטעי ה”זיונים” שיש לאביגיל, בעיקר עם קצין, מפקד יחידת צלפים צבאית, ישי שריד אינו מצליח לתפוס אותי בדש חולצתי ו”למשוך” אותי פנימה, אל הסיטואציה, כדי שאחוש את החוויה במלואה. זה היה יכול לקרות בתיאורים יותר ריאליסטים, רבי תנופה ותאווה, אבל זה לא קורה, לצערי.
עם זאת, סיימתי את הספר, מסוקרן, ומסופק חלקית, בלא שהערכתי את כתיבתו של הסופר נפגמה. כקורא נאמן של ישי שריד אני מבטיח להמשיך ולקרוא גם את ספרו הבא.
ישי שריד הוא עורך דין, בורר וסופר ישראלי מצליח, ולטעמי – חשוב. הוא בן 55, ובנם של דורית ויוסי שריד. בעל תואר שני במנהל ציבורי מאוניברסיטת הרווארד.
מנצחת הוא ספרו השישי, והחמישי הרואה אור בספרייה לעם . לימסול (2009) תורגם לאחת עשרה שפות, זכה ב״פרס הגדול לספרות בלשית״ בצרפת, ב״פרס ג’ורג’טי הבינלאומי״ באיטליה, ונכלל ברשימה הקצרה של פרס IMPAC המוענק בדבלין. גן נעמי (2013) נכלל ברשימה הקצרה של ״פרס ספיר״ ותורגם לגרמנית. ספרו הבא — השלישי (2015) — זכה בפרס ברנשטיין ותורגם לצרפתית ולאיטלקית. יצירתו הקודמת מפלצת הזיכרון (2017) תורגמה עד כה לחמש שפות, נכללה ב”מצעד הספרים” של משרד החינוך לבתי הספר התיכוניים ועובדה למונודרמה.
פרק ראשון מהספר
בסוף הוא יקרא לי, כשיסתיימו החגיגות. חכי עשרה ימים, מקסימום שבועיים, אמרתי לעצמי — ההזמנה תגיע. ראיתי בחדשות את הטקס החגיגי של כניסתו לתפקיד, עם מסדר הכבוד וענידת הדרגות והתזמורת הצבאית. היה יכול להזמין אותי, חשבתי, אבל גם הבנתי מדוע לא. הטלפון מהלשכה הגיע אחרי שבועיים ויומיים. הרמטכ”ל רוצה לפגוש אותך. ודאי, אמרתי. רוזוליו קורא אז אני באה.
אישור הכניסה שלי כבר לא היה בתוקף, ועיכבו אותי שעה ארוכה בשער. הראיתי לשומרים את התעודה שלי, סגן אלוף במילואים, אבל הם הקפידו על הנהלים והכבידו עליי. הגעתי ללשכה מתנשפת, קצת מיוזעת ולא רעננה כמו שתכננתי, אבל בדיוק על השנייה, הרי בחיים לא איחרתי לשום מקום. “רק רגע,” אמרה לי הרל”שית, המבט הקנאי שלה לא מצא חן בעיניי מהרגע הראשון, “שבי בבקשה”; היא הצביעה על פינת ההמתנה ונתנה לי לחכות יותר מדי זמן, עד שיצאה מהחדר קבוצה של גברים כרסתנים בחולצות אזרחיות תכלכלות, ואז הואילה להודיע לו שהגעתי. חלפו כמה שניות, ופתאום רוזוליו עמד בפתח, עטור בדרגה הגבוהה ביותר, ונשימתי נעתקה. “אביגיל,” הוא אמר. “המפקד,” עניתי — נפלט לי כמו למטומטמת — וקרנתי אליו בחיוך הכי רחב שלי. ובאמת הרגשתי גאווה גדולה, כאילו היה אחי הגדול, או הגבר שלי.
בפעם הראשונה שפגשתי אותו, לפני עשרים וחמש שנה — זה היה בתרגיל של הגדוד שלו ברמת הגולן — כבר ידעתי שיגיע ללשכה הזאת אם רק לא ייהרג בדרך. הוא לא מת והגיע אל היעד בריא ושלם, למרות שלקח לו יותר שנים משצפיתי. התמונות הישנות הציפו אותי פתאום. התרגשתי. גופו עבה, אבל הניחוח הטוב שלו לא התנדף, גם לא הרמז לבשר הגברי שמאחורי המדים והשררה, ובעיניו נותר המבט הנבון שמשך אותי יותר מכל תכונה גופנית. הוא שמח שבאתי. “בואי, אביגיל, תיכנסי,” הזמין אותי בתנועה רחבה, והתיישב מאחורי השולחן שסביבו חרצו גורלות. על השולחן עמדה תמונה ממוסגרת של אשתו והבנות שלו, הוא לא טרח להסתיר אותן לקראת בואי.
“איך אתה?” שאלתי. ראיתי סימני לחץ סביב העיניים העייפות ובתנוחת הראש והכתפיים, והבחנתי בציפורניים כסוסות. “נו, את רואה,” הוא גיחך, “יש הרבה עבודה לעשות, הרבה דברים שצריך לשנות.” הדיבור שלו תמיד היה קצת עצי, והייתי צריכה לחצוב בו כדי למצוא את טיפות הרגישות. מאחורי ראשו הייתה תלויה המפה הטופוגרפית המפורסמת של המזרח התיכון, והוא נראה בודד. רציתי לעבור לצד השני, לגעת בו, לעסות את השכמות התפוסות שלו, אבל לא הייתי בטוחה איך יגיב. “אני עובד כמו משוגע,” אמר, “זאת אחריות עצומה. עד שמגיעים לכאן לא מבינים כמה.” שאלתי מה הוא אוכל וכמה הוא ישן. במשך השנים ראיתי את רוזוליו בהרבה מצבי לחץ, ידעתי שהוא חזק אבל לא עשוי מברזל, הוא לא היה מהסופרמנים הנדירים שצומחים בצבא רק פעם בדור או שניים. כמה פעמים, ערב יציאה למבצע, לפני החלטות גורליות, הוא נזקק לי ממש, שאחזיק לו את היד, שאתמוך בו במילותיי, שאניח את דעתו שקיבל את ההחלטה הנכונה, שאציל אותו מהספק ומהבלבול ומהפחד שכרוך בהקרבת חיי אדם. רוזוליו היה אמיץ לב ורציני וחכם, אבל לפעמים נתקע בהיסוסים וצריך היה לחלץ אותו משם, כדי שיוכל לדהור קדימה.
התייפיתי בשבילו, מרחתי אודם בהיר שבקושי ניכר, התבשמתי בריח אביבי צעיר ונעים. הפחד הגדול שלי היה שפתאום איראה לו זקנה, שגופי יגעיל אותו, אבל ראיתי בעיניו שעוד לא צלחתי את הגבול הנורא הזה, עדיין מצאתי חן.
הוא שאל איך החיים באזרחות. אמרתי לו שלא הצלחתי להתנתק, שאני מטפלת בעיקר בנפגעי הלם קרב ותיקים; יצא לי מוניטין של מי שיכולה לעזור להם. סיפרתי לו שאני עדיין נותנת הרצאות בפו”מ, ומדי פעם מבקשים ממני להתגייס לכמה ימי מילואים למשימות מיוחדות. “טיפלתי קצת באנשים רגילים,” אמרתי לרוזוליו, “אבל לא הייתה לי סבלנות אליהם. הבעיות הקטנות שלהם שיעממו אותי. ישבתי מולם ולא הצלחתי לעצור את הפיהוקים.”
“מזל שאנחנו דואגים לך לפרנסה,” הרשה לעצמו רוזוליו לצחוק, ומיד הרצין, כאילו חשש שמישהו צופה בו מהקיר. “דפקנו להרבה בחורים את החיים,” אמר, ואחר כך הוסיף: “ולא תמיד זה היה שווה את זה.”
“זאת לא מחשבה שאתה צריך לחשוב עכשיו,” אמרתי לו, “תשמור אותה לפנסיה, כשתכתוב את הזיכרונות שלך.”
“ברוכה השבה, אביגיל,” הוא צחק, “התגעגעתי, מזמן אף אחד לא נתן לי הוראות מה לחשוב, חזרנו לימים הטובים.”
מתחת לכל הגה שהשמענו היו הדברים שלא יכולנו לומר. היינו בלשכת הרמטכ”ל, מפת המזרח התיכון השקיפה עלינו, ולא היה כאן סיכוי לשום אינטימיות. רוזוליו גירד בעורפו ואמר: “הזמנתי אותך כי אני חושב שאת יכולה לעזור. תמיד הייתה לך תרומה מיוחדת לכוח. לא טיפלת רק בפגועים מאחור, אלא עזרת לנו לרוץ קדימה. זה מה שאני רוצה לעשות עם כל הצבא הזה. לרוץ איתו קדימה.”
אין לך את זה ביותר פורמלי? חשבתי לעצמי, אבל אמרתי: “בטח, אני לגמרי בעניין, במה אני יכולה לעזור?”
“באוויר ובים אנחנו נהדרים,” אמר רוזוליו, “מהירים, יעילים, בלתי מנוצחים. איפה שאנחנו נתקעים זה על הקרקע, בקרבות היבשה, פנים אל פנים. שמה הורגים וחוטפים אותנו, שם אנחנו שוקעים בבוץ. יש לנו ילדים עדינים, לא לימדנו אותם להרוג.” עכשיו יכולתי למסגר את הפגישה: לשם כך הוא הזמין אותי, כמומחית לפסיכולוגיה של ההרג.
שילבתי רגליים, ישבתי זקופה, השיער שלי היה אסוף מאחורי העורף כמו תמיד, ואמרתי: “כל דבר שמפעילים מרחוק עם כפתורים הוא טבעי בשבילם. אין להם בעיה להרוג מרחוק, זה כמו משחק. אבל לפגוע מקרוב, זה כבר סיפור אחר לגמרי. הם בקושי משחקים בחצר, הילדים האלה, וגם לא הולכים מכות. השכונה שלהם נמצאת בטלפון, הכול סמלי, העולם האמיתי בקושי קיים. לפעמים אני חושבת שהיינו צריכים קודם כול ללמד אותם לשחוט תרנגולת, או לשבור למישהו את האף באגרוף, לפני שאנחנו מצפים מהם להרוג בני אדם.”
רוזוליו צחק ואמר: “את מתארת לעצמך מה יכתבו עליי בעיתונים כשאכניס שחיטת תרנגולות לאימונים?”
“הם גם הפסיקו לזיין,” אמרתי, “הם כבר לא נוגעים אחד בשני.”
“לי יש רק בנות,” אמר רוזוליו, עצר בעצמו במבוכה, ותיקן: “לנו יש רק בנות, אז זה פחות מפריע לי.”
לפני עשרים וחמש שנה, ליד אוהל המג”ד שלו, רוזוליו הכין לי קפה שחור והחלפנו דעות על האדם כיצור הורג. הוא היה צמא לדבר איתי, למרות שהייתי קצינה צעירה ועתודאית שלא ראתה שדה קרב מימיה. כמה שזה החמיא לי. גם עכשיו התכוונתי לפתח את השיחה, להרשים אותו, לספר לו על מחקרים חדשים שעשו פסיכולוגים צבאיים במדינות אחרות, להתפאר בידע שלי, להפגין סמכות מקצועית. אבל הרל”שית דפקה בדלת, התנצלה מאוד ואמרה שרוזוליו צריך לצאת לפגישה אצל השר, מחכים לו. אמרה ושלחה בי מבט חשדני חטוף.
“עוד רגע,” אמר רוזוליו וחיכה שתצא מהחדר. “מה עם הילד?” שאל בשקט, כמעט בלחישה. לא ידעתי אם כל השיחות בלשכה שלו מוקלטות, ובכל מקרה נזהרתי.
“מתגייס בעוד כמה ימים,” דיווחתי. לא הייתי מעלה זאת מיוזמתי אלמלא שאל, זה חרג מגבולות ההסכם בינינו.
“כבר? לאן?” הוא שאל מופתע, אפילו נבוך. לא היה לו מושג בן כמה שאולי.
הישרתי מבט לעיניו ואמרתי: “צנחנים, כמוך.”
“צנחנים, מה פתאום? איך זה קרה?”
“גם אני שואלת את עצמי. כנראה שגידלתי אותו גרוע. היה יכול ללכת למודיעין, יש לו ראש נהדר. או לטיס, אם הוא דווקא מתעקש להיות גיבור, לחובלים, הוא הרי נמצא כל הזמן בים. לא, הוא רוצה צנחנים. ילד מיושן. היחיד מכל החברים שלו. רוצה להיות גבר. הטריק עדיין עובד עליו.”
“זה לא יכול להיות מקרי, סיפרת לו משהו עליי, נתת איזה רמז?” שאל רוזוליו בחשדנות.
“לא.” עיוויתי את פניי, לא אהבתי את השאלה. לא סיפרתי ולעולם לא אספר. הרי נתתי לו את דברתי, יש בינינו הסכם.
“סליחה, אביגיל, ודאי שלא סיפרת,” אמר רוזוליו ברכות, כדי לפייס אותי. זכרתי את הלאות שלו כשקם מהמשכב שלנו, ואת העדינות שבה נהג כלפיי. הוא מהטובים שבגברים, רוזוליו. לא סתם בחרתי בו.
“אז הוא בחור גדול עכשיו,” סיכם רוזוליו באמירה נדושה, והציץ בשעון שהראה לו שהוא מאחר. “מוזר. בטח לא הייתי מזהה אותו ברחוב.” כל הזמן זה היה “הוא”, או “הילד”, רוזוליו אף פעם לא קרא לו בשמו. אבל בזה אני אשמה, הרי אני אסרתי על כל קשר ביניהם ולא סיפרתי לשאולי מי אביו. “בוא תראה,” אמרתי. פתאום נכמר ליבי על שניהם וחיפשתי את הנייד כדי להראות לו תמונה עדכנית של שאולי, כמה הוא גבוה ויפה. אבל אז נזכרתי שלקחו ממני את המכשיר בכניסה. חבל. או עדיף שכך.
“טירונות צנחנים?” אמר פתאום רוזוליו בנימה משועשעת. “אשאל עליו. אתעניין מה אומרים.”
נדרכתי. “בשום פנים ואופן אל תחפש אותו ואל תתעניין. זה יותר מדי עדין, והוא ילד חכם. מה הוא יחשוב כשפתאום הרמטכ”ל ישאל עליו? הוא יודע שהיית המפקד שלי, הוא יעשה אחת ועוד אחת.”
“צודקת, אני אשתוק,” אמר רוזוליו ואחז בידית הדלת, נחפז לפגישתו אצל השר.
“רק רגע,” עצרתי בעדו. עמדתי מולו ואחזתי בשתי כתפיו העמוסות דרגות, רציתי לחזק אותו והתאפקתי לא לעטוף אותו בחיבוק גדול. “תקרא לי, אני רוצה לרוץ איתך קדימה.” הוא התקרב אליי להרף עין ומיד נהדף לדרכו.
**